תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יז בהר-ל"ג בעומר

שיחה א

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־8 עמודים חיפוש חדש

303שיחה א

א. יש קשר בין פרק ד' באבות, ל"ג בעומר, ופרשת בהר

לפי המנהג¹ ללמוד פרקי אבות בשבתות שבין פסח לשבועות, פרק בכל שבת, יוצא בשנים רבות, כבשנה זו², שבשבת פרשת בהר^* לומדים את הפרק הרביעי. כיון שכל הענינים שבתורה ובמנהגי ישראל הם מדויקים, מובן, שלפרק זה יש קשר לפרשת בהר הנקראת בשבת זו³.

בנוסף לכך: בשנים מסוימות חל ל"ג בעומר בשבוע של פרשת בהר, כבשנה זו², ולפי דברי ה"של"ה"⁴ המפורסמים, שכל מועד קשור לפרשת השבוע שבו הוא חל, מובן, של"ג בעומר קשור לפרשת בהר, ובמילא גם לפרק הרביעי במסכת אבות.

ואכן מוצאים⁵ בפרק זה, משנה י"ג⁶, מאמר של רבי שמעון בר יוחאי⁷ – "שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן", ול"ג בעומר הוא יום הסתלקותו⁸ ויום ההילולא^* של רבי שמעון בר יוחאי.

ויש־לומר, שהעובדה שמכל מאמריו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר "בכל⁹ פרק מפרקי המסכתות שבש"ס נזכר רבי שמעון ואפילו בכלים ובנגעים ועוקצין", יוצא, שדוקא מאמר זה נלמד בסמיכות ליום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, יום שבו "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו"¹⁰ 304מגיעים לשלמותם, כידוע¹¹, היא מפני שבמאמר זה מתבטא עיקר ענינו של רבי שמעון בר יוחאי.

ולפי האמור לעיל, של"ג בעומר קשור לפרשת בהר, מסתבר, שמאמר זה של רבי שמעון בר יוחאי קשור לפרשת בהר.

ב. שני הקטבים בפ' בהר

באופן כללי יש בפרשתנו שני קצוות:

בתחילת הפרשה כתובה מצות שמיטה, שקיומה בארץ ישראל, כאשר יהודים נוהגים בדרך הטבע, בסדר של "ארץ נושבת", עד אשר לפי התורה יש אפשרות ל"כי תאמרו", לשאלה "מה נאכל"¹², ואין יודעים כיצד אפשר יהיה לקיים את מצות שמיטה.

לאחר מכן באות הפרשיות השונות "על הסדר"¹³ של ירידה נוספת, ח"ו, כדברי חז"ל¹⁴, שהפרשיות מראות כיצד יכולה להתחיל הידרדרות של יהודי עד שהוא עלול להגיע לדרגה נמוכה ביותר של הימכרות לנכרי, ואף "לעקר משפחת גר"¹⁵, שמשמעותה "הנמכר לעבודת אלילים עצמה להיות לה שמש..."¹⁶ – מצב שבו לפי תורת אמת מתאפשרת דעה ש"הואיל ורבי מגלה עריות... עובד עבודת אלילים... מחלל שבת, אף אני כמותו"¹⁷.

ומצד שני, כל זה כחלק מפרשת "בהר סיני" מקום גבוה ומרומם, מקום מתן תורה, שבו היו ישראל בשיא התעלותם, ומרוממים על־פני העולם, הרבה יותר מאשר במדבר בכלל, שהוא ההיפך מ"ארץ נושבת".

ההסבר לכך הוא, שאדרבה: מטרת מתן תורה איננה שישראל ישארו "בהר סיני", ויהיו מנותקים מן העולם ומחיי הטבע, אלא, להיפך: שיכנסו ל"ארץ נושבת" וינהגו בדרך הטבע, שבה ישנה אפשרות של ההידרדרות המוזכרת בפרשה – ובכח שניתן להם "בהר סיני" יתגברו על הסתרת האלוקות שבטבע.

אמנם ההעלם שבטבע מאפשר לפי התורה את השאלה "וכי תאמרו מה נאכל" (שהרי אין סומכין על הנס¹⁸), אך בכל זאת, התורה נותנת כח להתחזק ולהתגבר על הטבע, ואף "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית"¹⁹ – לפני שנת השמיטה כבר רואה האדם שיש בידו "תבואה לשלש השנים"¹⁹.

ואף מי שנמכר לגוי, שעל פי התורה הוא משועבד לרבו וקיימת האפשרות למחשבה "אף אני כמותו", אבל התורה אומרת²⁰ "לא תעשו...", שבעניני 305יהדות אף אחד אינו שולט על היהודי.

ודומה לכך תוכנו של מאמר רבי שמעון "ג' כתרים הן... וכתר שם טוב עולה על גביהן", ש"כתר שם טוב" הוא השם הטוב שיש ליהודי על־ידי "מעשים טובים"²¹: על רבי שמעון נאמר ש"תורתו אמנותו"²², עד אשר "רשב"י וחביריו" מובאים בגמרא ובספרי הפוסקים²³ כדוגמא למי ש"תורתו אומנותו",

והוא אומר שאין מסתכלים על מעלת התורה, ובתורה עצמה על החשיבות של "כתר תורה" – שיא השלמות של התורה אצל יהודי: תורתו אומנותו – אלא "כתר שם טוב (מעשים טובים) עולה על גביהן", כי מטרת התורה היא להגיע לידי "מעשים טובים".

ג. מדוע "כתר שם טוב" עולה על "כתר תורה"?

לכאורה נדרש הסבר:

לגבי רוב אנשי העולם, שאין תורתם אומנותם, ועיקר עסקם איננו בתורה (כדברי חז"ל²⁴ "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן), אלא הם "מארי עובדין טבין" (= בעלי מעשים טובים), מובן, שאצלם "כתר שם טוב" הוא מעלה גבוהה יותר מ"כתר תורה" אבל, כיצד יתכן לומר, שרבי שמעון בר יוחאי, שתורתו אומנותו, והוא תלמידו²⁵ של רבי עקיבא²⁶, הסובר ש"תלמוד גדול"²⁷, יאמר ש"כתר שם טוב עולה על גביהן" – נעלה מ"כתר תורה"²⁸?

אמנם מובן, שגם לפי רבי שמעון בר יוחאי אין להסתפק בתורה²⁹, והכרחיים גם "מעשים טובים"³⁰, ויותר מכך, 306כנאמר ב"ירושלמי"³¹: ולא מודה רשב"י שמפסיקין (מלימוד התורה) לעשות סוכה...? –

אך לכאורה הכוונה היא שאצל מי ש"תורתו אומנותו" צריכים להיות גם מעשים טובים³², כשם ש"מארי עובדין טבין" חייבים ללמוד תורה³³, לפחות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית³⁴. אך מהו ההסבר לכך שאצל מי שתורתו אומנותו המעשים הטובים נעלים יותר מלימוד התורה³⁵?

ד. אי קיום המצוות – פגם בלימוד התורה

לכאורה ניתן היה לומר, שהדבר מובן מדברי ה"ירושלמי" שלעיל: לאחר השאלה "ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה...?", שואלים ב"ירושלמי": "ולית ליה לרשב"י (=האם אינו סובר) הלמד על מנת לעשות... שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא"? –

ומכך למדים, שצריך להפסיק כדי "לעשות סוכה" לא רק מפני שיש צורך גם במעשה המצוות, אלא יותר מכך, זוהי מטרת הלימוד, "למד על מנת לעשות".

ומכך מובן שלמעשה המצוות חשיבות גדולה יותר מהלימוד³⁶.

אך לאמיתתו של דבר, הדברים הם להיפך: צריך להפסיק למען עשיית מצוה, כדי שלימוד התורה יהיה כראוי, ולא מפני חשיבות המצוות, שהרי אם ה"למד" איננו כדי "לעשות", זהו פגם בלימוד עצמו.

כפי שהוסבר בהרחבה³⁷ על דברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה³⁸, ששם הוא מסביר את הדין שצריך להפסיק את לימוד התורה כדי לקיים מצוה שאינה יכולה להיעשות על־ידי אחרים: כי זה כל האדם, כמו שאמרו חכמים³⁹, תכלית חכמה – תשובה 307ומעשים טובים, ואם אינו עושה כן, נמצא שלמד שלא לעשות... – שבכך מתכוון אדמו"ר הזקן להסביר, שצריך להפסיק ללמוד כדי לקיים מצוה מפני שזוהי תכלית ה"חכמה" עצמה, ולכן "אם אינו עושה כן, נמצא שלמד שלא לעשות". כלומר, כאשר אין הוא מפסיק באמצע לימוד התורה לצורך מצוה (שאינה יכולה להיעשות על־ידי אחרים), הרי הלימוד הוא פגום.

יוצא, שחז"ל אומרים, שתכלית ושלמות החכמה הם תשובה ומעשים טובים, אבל אין הם נעלים מן התורה⁴⁰. ולפי־זה חוזרת ומתעוררת השאלה: מדוע אומר רשב"י ש"כתר שם טוב עולה על גביהן"?

ה. גם מקיימי המצוות צריכים ללמוד תורה

ההסבר לכך הוא: תכלית הבריאה היא עשיית העולם לדירה לה' יתברך, ומובן, שכל הדרכים של עבודת ה' הכרחיות לביצוע מטרה זו – לא רק מעשה המצות⁴¹ המתקיימות בדברים גשמיים, אלא גם לימוד התורה, ואף הדרך של תורתו אומנותו, שבה מנותקים לגמרי מן העולם, היא למען עשיית העולם לדירה לה' יתברך.

אחד ההסברים לכך הוא⁴²: ישנו כלל⁴³, ש"אין חבוש מתיר עצמו", ואם כך, אילו היתה אצל ישראל רק הדרך של ביצוע מעשים בהיותם שקועים בתוך העולם, הם לא היו יכולים לזכך ולרומם את העולם מן המצב של העלם⁴⁴ והסתר. לכן יש הכרח גם בכיוון העבודה של "התפשטות" מן הגשמיות, והתרוממות על־פני העולם.

הכח לכך ניתן על־ידי מי שתורתם אומנותם, והם צריכים ליישם כיוון זה של עבודה אצל כל ישראל, אצל "מארי עובדין טבין", שבזמנים שבהם עליהם להתמסר ללימוד התורה, ולו רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית⁴⁵, הרי שבשעת הלימוד⁴⁶ יהא לימודם באותה דרך כשל מי שאין לו שום אומנות, ודאגות אחרות מלבד לימוד התורה.

ו. לימוד התורה צריך להיות חדור בכוונה לעשות

כדי שיהודי שתורתו אומנותו יוכל להפסיק מלימודו ולהתמסר לפעילות 308עם יהודים אחרים, אין די לו לחשוב על־כך כאשר הוא צריך מיד להתעסק למעשה עם הזולת, כי אז, בהיותו שרוי בתמידות בעבודה של לימוד, יתכן, שהוא לא יוכל לשכנע את עצמו להתנתק מן הלימוד ולהתעסק עם אנשים שהם בדרגה נמוכה יותר מ"תורתו אומנותו".

לפיכך צריך לימוד התורה עצמו להיות חדור בכוונה, שתכלית הלימוד היא השפעה על העולם, ויישום סוג העבודה של תורתו אומנותו גם אצל אחרים.

[בדומה למוסבר⁴⁷ על מעלתו המיוחדת של רבי עקיבא, אשר "נכנס בשלום ויצא בשלום"⁴⁸, שלא כאחרים אשר "נכנסו לפרדס" ולא יצאו בשלום⁴⁹, אשר הוא "יצא בשלום" מפני ש"נכנס בשלום": כניסתו לפרדס – "רצוא", יציאתו מן העולם – היתה "בשלום", בכוונה להגיע אל ה"שוב" לתוך העולם, ולכן – "ויצא בשלום"].

לפי־זה אפשר להסביר את דברי ה"ירושלמי" (לגבי הפסקת לימוד התורה, ואפילו מי ש"תורתו אומנותו" למען עשיית מצוה) – "ולא מודה רשב"י שמפסיקין... (ובהמשך) ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות...". ויש להסביר, שאין כוונת הדברים, שיש להפסיק לעשיית סוכה רק למעשה בלבד, או שרק תכלית הלימוד מתממשת ב"לעשות" בפועל, אלא יותר מכך: ה"למד" עצמו הוא "על מנת לעשות". כבר בעצם הלימוד צריך להיות מורגש שכוונת הלימוד הוא "לעשות", ואילולא כן יהיה בלתי אפשרי, בעת הצורך להפסיק את הלימוד.

ז. לימוד לשם מעשה אפשרי על־ידי התעלות על המגבלות

אבל אפשר לשאול: כאשר הלימוד איננו באופן של תורתו אומנותו, כאשר אין מנותקים לגמרי מעניני העולם, אפשר להבין שיתכן לחשוב בעת הלימוד עצמו אודות הירידה לעולם, אל הזולת.

אבל כאשר מדובר אודות מי שתורתו אומנותו, כיצד ייתכן שבזמן לימוד כזה, הוא יוכל לחשוב על ההתעסקות עם מי ששקוע ב"ואספת דגנך"⁵⁰ – הרי זאת סתירה⁵¹?

ההסבר לכך הוא⁵²: הכיוונים של "רצוא" (=יציאה מן העולם) ו"שוב" (=התישבות בתוך העולם) נראים הפוכים רק מצד הגבלות הנבראים וסדר ההשתלשלות, ואילו כאשר יהודי מתעלה על־פני ההגבלות, כאשר הוא מתבטל כלפי רצון ה' ומבצע את כל 309פעולותיו בהתאם לכך, הרי אז מצבו הפנימי הן ב"רצוא" והן ב"שוב" הוא זהה: התבטלות לרצון ה'⁵³.

דוגמא נוספת: שלוחו של אדם כמותו⁵⁴, ועבד מלך מלך⁵⁵, הן כאשר השליחות והעבודה הם דברים המתאימים למעלת המשלח והמלך, והן כאשר הן בדרגת השליח והעבד.

יתר־על־כן: מצד עצמותו יתברך, שהוא נושא הפכים, ייתכנו שני הכיוונים בבת אחת⁵⁶.

ולפיכך: כאשר לומדים באופן של תורתו אומנתו לשם תענוג עצמי, אכן בלתי אפשרי לחשוב באותה עת על הכוונה של "שוב". אבל כאשר לומדים תורה באופן זה כדי לממש את כוונת הקדוש־ברוך־הוא לעשות לו דירה בתחתונים, אז ייתכנו שני ההפכים בבת־אחת: היהודי יכול להיות שקוע לגמרי בתורה, ובאותה עת להיות חדור בידיעה שמטרת לימודו להשפיע על בעלי העסקים.

ח. רשב"י לאחר שלוש עשרה שנה – מרפא את העולם

ענין זה נמצא אצל רשב"י:

מסופר בגמרא⁵⁷, שכאשר יצא מן המערה לאחר י"ב שנה, וכאשר ראה אנשים עסוקים בחרישה ובזריעה, "אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף". ורק לאחר השנה השלוש־עשרה "כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוי מסי רבי שמעון (=כל מקום שהכה רבי אלעזר, ריפא רבי שמעון) אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה":

ההדגשה באמירה "די לעולם (בעוסקי תורה⁵⁸) אני ואתה" איננה, שמספיק שרק הם יהיו "עוסקי תורה" ואחרים לא יעסקו ח"ו בתורה, אלא שמספיק שאצלם היתה עבודה של תורתו אומנתו, כדי ליישם עבודה זו בעולם – "די לעולם".

ויש לומר, שזה רמוז בהבדל שבין י"ב לבין י"ג שנים: המספר שנים־עשר מורה על "סדר ההשתלשלות" (י"ב ראשי חדשים, י"ב גבולי אלכסון, ועוד⁵⁹), והמספר שלוש־עשרה הוא מעל לסדר ההשתלשלות⁶⁰. לפיכך:

מצד הדרגה של "שנים עשר" – 310השתלשלות, כאשר "רצוא" ו"שוב" הפכים, אומרים "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה" – אין איחוד בין "חיי עולם" לבין "חיי שעה", שגם אצל אלה ש"כרבי וזרעי"⁶¹ (=חורשים וזרעים) תיתכן העבודה של התמסרות ל"חיי עולם".

רק מצד הדרגה של "שלש עשרה"⁶², נבעה התנהגות של "הוי מסי רבי שמעון"⁶³, לא להינתק מן העולם, אלא להיפך, לרפא את העולם⁶⁴ – ליישם בעולם את העבודה של "עוסקי תורה".

ט. ההסבר לדברי רשב"י

זהו ההסבר גם לדברי רבי שמעון "וכתר שם טוב עולה על גביהן": הכוונה היא, בפנימיות, לענין של "מעשים טובים" שבתוך לימוד התורה עצמו⁶⁵ – התמסרות לאחרים, שגם אצל "כתר תורה", מי שתורתו אומנותו, תהיה עבודה של מעשים טובים.

ולכן "כתר שם טוב עולה על גביהן": כאשר בנוסף ללימוד לעצמו באופן של "כתר תורה", תורתו אומנותו, מתווסף "על גביהן"⁶⁶ גם "כתר שם טוב", כלומר, ש"כתר תורה" עצמו (וכך גם "כתר כהונה וכתר מלכות") הוא באופן של "שם טוב" – התמסרות לאחרים – אז הוא "עולה", הוא מממש את מטרת לימוד התורה⁶⁷.

311ובדרך הרמז יש לומר: מאמר זה של רשב"י נקבע כמשנה י"ג בפרק, כדי לרמוז, שהענין של "כתר שם טוב עולה על גביהן" התקיים אצל רשב"י לאחר היותו שלש עשרה שנה⁶⁸ במערה, מצד הדרגה של "י"ג", כדלעיל.

י. ל"ג בעומר – איחוד בין נגלה לנסתר

בכך אפשר להבין את הקשר שבין כל האמור לעיל לבין ל"ג בעומר:

נאמר⁶⁹ ב"זהר"⁷⁰ שביום הסתלקותו של רשב"י, הרי בנוסף לכך שהוא עצמו הגיע להשגות גבוהות ביותר ברזין דאורייתא⁷¹, הוא גם גילה לתלמידיו "מילין קדישין דלא גליאן עד השתא" (=דברים קדושים שלא גילינו עד עתה).

וזאת, בהתאם לדרך עבודתו הכללית של רשב"י לגבי רזי התורה: תנאים אחרים שעסקו ברזי התורה, לא גילו אותם לאחרים⁷². ואילו ענינו של רשב"י היה איחוד בין ה"סתים" לבין ה"גליא"⁷³ – הוא גילה את חלק התורה שהוא "רז" ונעלה מן העולם. ויש לומר שזה דומה לאיחוד בין "חיי עולם" לבין "חיי שעה".

יא. פרשת בהר: איחוד בין "חיי עולם" לבין "חיי שעה"

החיבור בין "חיי עולם" שמעל לעולם לבין "חיי שעה" הוא התוכן של פרשת בהר:

בפרשה מודגש, שגם כאשר מתעסקים בענינים של "ארץ" וטבע, קיים ביחד עם זאת "בהר סיני" הנעלה מן הטבע, ויותר מכך: ענינים אלו הם חלק מפרשת בהר סיני, מביצוע כוונת מתן תורה בהר סיני.

דבר זה מתבטא בתחילת הפרשה, הכולל את כולה, ובסופה (והכל הולך אחר החתום⁷⁴):

בתחילת הפרשה מדובר על מצות 312שמיטה, שמשמעותה, שגם אצל יהודי המתעסק בעבודת אדמה, באופן שלפי התורה הוא עשוי לשאול "וכי תאמרו מה נאכל", כדלעיל, תהיה שנה שהיא "שבת לה'"⁷⁵, שבה הוא יתמסר ל"בהר סיני", ללימוד התורה⁷⁶, ללא דאגות, כמי שתורתו אומנותו. וביתר דיוק: מאיר ומשפיע עליו שם הוי"ה – "שבת לה'" – שמעל לטבע.

ובסוף הפרשה יש בענין זה חידוש גדול יותר ("על הסדר"), שאפילו מי ש"נמכר לנכרי" שזוהי ירידה מוחלטת גם יחסית לעולם, שהוא משתעבד לנכרי עד אשר קיימת אפשרות בתורת אמת שהוא יאמר "אף אני כמותו" –

גם על כך אומרת התורה⁷⁷, שלא זו בלבד ש"לא תעשו...", שאף אחד אינו יכול לשלוט על היהודי בעניני תורה ומצוות, אלא יותר מכך – "אני ה', נאמן לשלם שכר"⁷⁸:

ענין השכר מראה, שהאור האלוקי יורד למטה ומתגלה על־ידי קיום המצוה, מאיר אצל האדם, ויורד להשגתו. כלומר, אפילו מי שנמכר לנכרי יכול להתעלות על פני השעבוד לרבו, ולהגיע ל"אני ה'", שמעל לטבע⁷⁹.

(משיחות ש"פ בהו"ב תשכ"ג ותשכ"ד,

ש"פ אמור תשל"ז)

הערות

עמוד 303

1. אדמו"ר הזקן בסידורו (ושם: נוהגין לומר פרקי אבות). וראה הנסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 185 הערה 1, 2.
2. תשל"ח*.
*. בחו"ל. משא"כ בא"י שקורין בשבת זו פ' בחוקותי.
3. ראה לקו"ש שם שייכות דפרשתנו למשנה יוד.
4. ר"פ וישב.
5. נוסף על השייכות דל"ג בעומר – שבו פסקה מיתת תלמידי רע"ק (טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ג) על שלא נהגו כבוד זל"ז (יבמות סב, ב) – למשנה י"ב ("יהי כבוד תלמידך כו' וכבוד חברך כו'"). ועפמ"ש בחדא"ג מהרש"א יבמות שם ד"לא חש כ"א מהם על כבוד תורה של חבירו דאין כבוד אלא תורה" – שייך גם למשנה ו' ("כל המכבד את התורה כו'"). וראה ג"כ אוה"ת בהר ס"ע קפז.
6. בסידור אדה"ז. ובש"ס ווילנא הוא משנה יב (ולכאורה הוא טה"ד דמוכח, שהרי חסרה שם משנה טו). ובכמה דפוסים דאבות – בשינוים. וראה שער הכולל (פ"ל, ג) ש"אפשר שמזה הטעם הדפיסם אדמו"ר בסידור" – לקבוע גירסא הנכונה (גם בנוגע לחלוקת המשניות. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 155 בהערה).
7. דסתם ר"ש הוא רשב"י – רש"י ד"ה משמו שבועות ב, ב. פיה"מ להרמב"ם בהקדמה ד"ה "הפרק הששי". ובנדו"ד מפורש הוא ביל"ש קהלת רמז תתקעג.
8. פע"ח שער ספה"ע פ"ז. סדור שער הל"ג בעומר. ובכ"מ.
*. זח"ג רצו, ב. ועייג"כ זח"א ריח, א.
9. לקו"ת אחרי כח, א. וראה בהערות שבסו"ס לקו"ת הוצאת קה"ת עא, ב [בהוצאות תשד"מ ושלאח"ז – קכה, א].
10. לשון אדה"ז אגה"ק ביאור לסי' זך (קמז, סע"א).
. הערה זו והבאה לאח"ז מתייחסים לשנת הוצאה לאור של שיחה זו בפעם הראשונה. המו"ל.

עמוד 304

11. אגה"ק סי' זך וביאורו. שם סי' כח. סידור שם (בנוגע לרשב"י) דש, סע"ב ואילך.
12. פרשתנו כה, כ.
13. לשון רש"י פרשתנו כו, א.
14. קידושין כ, א. וש"נ.
15. פרשתנו כה, מז.
16. פרש"י עה"פ. מתו"כ עה"פ. קידושין שם, ריש ע"ב. ועוד.
17. רש"י כו, א. מתו"כ עה"פ. נת' בארוכה בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 187 ואילך.
18. ראה פסחים סד, ב. זח"א קיא, ב. קיב, ב.
19. פרשתנו כה, כא.
20. פרשתנו כו, א.

עמוד 305

21. ראה כו"כ* מפרשי המשנה. ובאוה"ת בחקותי (כרך ב') ע' תערב: כש"ט דפי' מקיים מצות מעשיות. וראה לקמן הערה 65.
22. שבת יא, א. – בשבת שם (ועד"ז ברמב"ם הל' תפילה פ"ו ה"ח. וראה במ"מ והערות להל' ת"ת שבהערה הבאה) – "אומנותן". אבל בטושו"ע ושו"ע אדה"ז (שבהערה הבאה) – "אומנתם". וצע"ק, שהרי לכאורה צ"ל "אומנותם" (לשון אומנות).
23. שבת שם. טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קו. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ד־ה.
24. ברכות לה, ב.
25. והמיוחד שבהם – ראה ירושלמי סנה' (פ"א ה"ב): א"ל (ר"ע) דייך שאני ובוראך מכירין כוחך.
26. ולהעיר מסנהדרין (פו, רע"א): וכולהו אליבא דרע"ק.
27. קידושין מ, ב. ובאוה"ת ואתחנן (ע' רסח. ע' רפ) שכוונתו (לא כהסיום "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" – כ"א) דזה שתלמוד גדול הוא גם לולי הענין ד"מביא לידי מעשה". וראה פסק אדה"ז (הל' ת"ת שם ס"ג): מ"ע של ת"ת מצד עצמה היא ג"כ גדולה משאר המצות (רק שאינה שקולה כנגד כל המצות כולן אלא משום שהתלמוד מביא לידי מעשה כו').
28. אין לתרץ ע"פ הידוע (אוה"ת ר"פ ויגש אוה"ת ואתחנן ע' רעו ואילך. ועוד) דלעת"ל יהי' מעשה גדול – כי מזה שנקבע מאמר זה באבות, הוראות עתה, מוכח, שזה שכש"ט עולה על גביהן הוא קודם הזמן דלעת"ל.
29. ראה גם דרך חיים (למהר"ל) אבות כאן: ודאי מה שאמר כאן כתר תורה לא אמרו כשאין לו מעשים דודאי כהאי גונא לא כתר הוא כלל.
30. להעיר מב"ק יז, א: אר"י משום רשב"י .. כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שני שבטים כו'.
. משא"כ בפיה"מ להרמב"ם וכו'. ולשיטתי' אזיל גם בס' היד שלא הביא "כש"ט עולה ע"ג". וראה הל' ת"ת שלו רפ"ג, ורפ"ד – הובאו בהל' ת"ת לאדה"ז רפ"ד ובסופו.

עמוד 306

31. ברכות פ"א סה"ב. שבת פ"א סה"ב.
32. ובמצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים (ולא תחסר המצוה) – אין מפסיקין (מו"ק ט, ב. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ד. הל' ת"ת לאדה"ז שם (ושם, שאין מפסיקין גם מלימוד שאינו נוגע עכשיו למעשה מפני ש"ת"ת מצד עצמה היא ג"כ גדולה משאר מצות")).
33. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ח. טושו"ע יו"ד ר"ס רמו. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס קנה. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג פרטי דינים בזה.
34. מנחות צט, סע"ב. הל' ת"ת לאדה"ז שם סעיף ד'.
35. ראה מאמר רשב"י* (קה"ר פ"ז, א (ב)) "ג' כתרים הם כו' כל מי שזוכה לתורה כאילו זכה לשלשתן וכל שלא זכה לתורה כאילו לא זכה לאחת מהן" – ואינו מסיים שם** וכש"ט עולה על גביהן. וראה מת"כ שם, דמה שמסיים "כל מי שזוכה לתורה כו'" – "י"ל שזה מ"ש במשנה במס' אבות שכש"ט עולה על גביהון כי התורה שם הטוב"***. וראה לקמן הערה 65.
36. ע"ד פרש"י ד"ה מביא ב"ק יז, א: אלמא מעשה עדיף. אבל ראה תוס' שם, וקידושין שם ד"ה תלמוד.
37. לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 149 ואילך.
38. פ"ד ס"ג.
39. ברכות יז, א.
. ע"ד מאמר זה איתא ביומא עב, ב. ספרי קרח יח, כ. יל"ש משלי רמז תתקמא. הובא בהל' ת"ת להרמב"ם (רפ"ג) ולאדה"ז (רפ"ד) – אבל במקומות הנ"ל אינו מרשב"י.
. אבל בפיסקא שלאח"ז (ג) הובא מאמר רשב"י "חביב שם טוב מארון הברית כו' חביב שם טוב מכהונה ומלכות כו'.
. ולהעיר מאדר"נ רפמ"א, שמביא מאמר ר"ש ואח"כ מפרש רק הג' כתרים ומעלת כתר תורה על

עמוד 307

40. עייג"כ תניא ספל"ז (מט, סע"א). וראה ג"כ (במעלת התורה על המצות) – תניא פ"ה, פכ"ג, ועוד.
41. ראה תניא פל"ז. ובכ"מ. ועייג"כ אגה"ק סוס"ה. סוס"ט. ועוד.
42. בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 194.
43. ברכות ה, ב. וש"נ.
44. דעולם לשון העלם – לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.
45. ולהעיר דרשב"י הוא המ"ד (מנחות שם) דיוצאין מצות לא ימוש גו' בק"ש שחרית וערבית. וראה קו"א בהל' ת"ת לאדה"ז רפ"ג (תו"א מג"א צח, ג). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ס"ע 266 ואילך.
46. שעפ"ז מובן מאמר רז"ל (מכילתא בשלח טז, ד) שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן וביחד עם זה כאו"א מחוייב בת"ת ומברך נותן התורה (ל' הווה) וכו'.

עמוד 308

47. ד"ה אחרי מות, תרמ"ט בסופו (סה"מ תרמ"ו־תר"נ ע' רס). לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 251.
48. חגיגה יד, ב (כגירסת הירושלמי שם פ"ב ה"א. ע"י שם).
49. חגיגה שם. ירושלמי שם.
50. עקב יא, יד. ברכות לה, ב.
51. ראה גם ד"ה אחרי מות שם (לענין כוונת ה"שוב" שצ"ל בה"רצוא" שהוא חיבור ואיחוד דשני הפכים).
52. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 133.

עמוד 309

53. להעיר מהמכילתא (יתרו כ, א) דרע"ק* (דרשב"י תלמידו המיוחד – וראה לקמן הערה 63) אומר דהן בעשה והן בל"ת עונין הן (נת' בלקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 131 ואילך. הדרן (הא') לפסחים נדפס בהגש"פ (קה"ת תשמ"ו־ז) ע' תסה ואילך).
54. ברכות לד, ב (במשנה). וש"נ.
55. ספרי (ורש"י) דברים א, ז. פרש"י לך טו, יח. בהעלותך יב, ח. ועוד (ובשבועות מז, ב: עבד מלך כמלך).
56. ראה שו"ת הרשב"א סי' תיח. הובא בס' החקירה להצ"צ ע' 68.
57. שבת לג, ב.
58. רש"י שם ד"ה די לעולם.
59. ראה ביאורם אוה"ת בראשית ז, א ואילך. ועוד.
60. שלכן מדות הרחמים (ועוד) – הן במספר יג. וראה אוה"ת בראשית (שם, סע"ב ואילך) בענין חודש העיבור.
. משא"כ ר' ישמעאל – והוא האומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ (ברכות שם).

עמוד 310

61. לשון הגמרא שבת שם.
62. להעיר מאוה"ת בראשית (יד, א) ד"זו" – שענינו חיבור דשמש ולבנה – בגימטריא יג, עיי"ש.
63. כי ר"ש הרי אמר (גיטין סז, א) "מדותי תרומות מתרומות מדותיו של רע"ק (רבו)" ש"נכנס בשלום" (כנ"ל בפנים ס"ו), שהכניסה למערה (התבודדות מהעולם – רצוא) היתה כדי שיהי' אח"כ ה"שוב". וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 215.
64. ולא רק היכא ד"מחי ר"א" בנו, כ"א "אמר איכא מילתא דבעי לתקוני" (שבת שם בסוף העמוד). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 267.
65. עיין גם פיה"מ להרמב"ם כאן. ולהעיר מלקו"ת סוכות (פ"ג, א) דכתר שם טוב הו"ע "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה": שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר (נעתקה בלקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 193 הערה 13) דכש"ט הו"ע הריקודים בשעת הקפות (שמחת התורה). וע"פ המבואר בפנים יש לתווך מאמר זה דרשב"י עם מאמר הנ"ל הערה 35 – כי "כתר שם טוב" הוא (גם) פרט במעלת התורה
66. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ד ס"ע 193 ואילך. ובלקולוי"צ לזח"א ע' כב: מהלשון וכש"ט עולה על גביהן משמע שהוא למטה מהג' כתרים אלא שעולה על גביהן.
67. ע"פ המבואר בפנים – שכוונת ר"ש ב"כתר שם טוב" הוא (גם) פרט בלימוד התורה – יש לבאר ג"כ טעם חלוקת משנה זו, דלכאורה: א) מהי השייכות בין מאמר זה למאמר ר' יהודה "הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון"? ב) המאמרים הי' צ"ל בסדר הפוך – מתחילה מאמר ר"ש "וכתר שם טוב עולה על גביהן" שקרוב לתוכן משנה שלפנ"ז "יהי כבוד תלמידך כו' וכבוד חברך כו'" (והרי כל המכבד כו' מכובד – אבות שם מ"ו), ואח"כ מאמר ר"י "הוי זהיר בתלמוד כו'" שקרוב לתוכן משנה שלאח"ז "הוי גולה כו' שחבירך יקימוה (התלמוד) בידך כו'" (וראה נחלת אבות לאבות כאן)? [ואף שמצינו בכ"מ שר"י קודם לר"ש* – ה"ז מפני שהוא ראש המדברים (שבת לג, ב). – ועפ"ז י"ל ומתורץ מה שבמקומות אחדים ר"ש קודם – מפני שהי' לפני העובדא דשבת (שאז נתמנה ר"י לראש המדברים)**:
. אבל יל"ע אם המאמרים דאבות בכלל נסדרו ע"פ סדר הזמנים וכיו"ב (לבד פרק א'); ואפילו במשנה אחת עצמה – ראה לדוגמא בפרק דילן משנה ה'.
. וכבר הקשו על הקדמת הרמב"ם בפיה"מ אבל זה שייך רק כשדיבורם במסיבה אחת (ואולי – גם בענין אחד ממש) – שאז צ"ל ר"י ראש כו' אבל בנדו"ד – אין כאן מסיבה בכלל ולא דבור בענין אחד. ומצד תוכן המאמרים מתאים יותר שיהיו בסדר הפוך, כנ"ל]. וע"פ המבואר בפנים מובן, כי תוכן אחד לשני המאמרים – הזהירות באופן לימוד הנרצה; אלא שר' יהודה (מלשון הודאה) מדבר בתחילת העבודה שצריך להזהיר על "שגגת תלמוד", ואילו רשב"י מדבר ע"ד לימוד באופן (כלימודו הוא –) דתורתו אומנתו, שגם לימוד זה צ"ל באופן ד"כתר שם טוב" (לפעול בהזולת).

עמוד 311

68. להעיר ד"משנה" היא גם לשון "שנה" (ראב"ע בא יב, ב. ספר השרשים לר' יונה בן ג'נאח ולהרד"ק ע' שנה).
69. לכללות סעיף זה – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 131 ואילך, וש"נ.
70. אד"ז רפ"ז, ב. וראה גם שם רצא, א.
71. סדור שער הל"ג בעומר דש, סע"ב. המשך והחרים תרל"א ס"ע נד ואילך. בסופה שרשב"י בדור לאחרי דורו דר"י. ועוד להוסיף – דעפ"ז קשה גם מה שבכ"מ הוקדם ר"ש.
72. זח"ג קה, ב. וראה גם פסחים קיט, רע"א. חגיגה יג, א.
73. המשך והחרים שם ע' נב ואילך. ועייג"כ המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה.
74. ברכות יב, א.

עמוד 312

75. פרשתנו כה, ב.
76. ראה ספורנו ועוד עה"פ.
77. וע"ד זה מצינו ברשב"י שאמר (סוכה מה, ב) "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" – שגם אלה שיש עליהם דין ועונש הוא פוטר אותם (שזה כולל ג"כ הענין שעונשי התורה הם תיקון להנענש). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ס"ע 267 ואילך. לקמן ע' 388 ואילך.
78. סוף פרשתנו וברש"י. ואינו אומר בכתוב "אלקיכם", ענין העונש, כי אינו שייך בו.
79. ראה בארוכה לקו"ש ח"ז ע' 7־196.

מצוטט ב־8 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א להתלמידים שיחיו ערב יום הכפורים, לפני כל נדרי, ה'תש"נ ‹ 395 לקו"ש חי"ז ע' 305

תורת מנחם 5

לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ג לקו"ש חי"ז ע' 304
לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ד לקו"ש חי"ז ע' 304
מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשכ"ו לקו"ש חי"ז ע' 309
מט- שנת תשכ"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ז ע' 307
נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ח לקו"ש חי"ז ע' 310

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2

יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק רביעי ‹ ג לקו"ש חי"ז ע' 306
יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק רביעי ‹ ד לקו"ש חי"ז ע' 305