שיחה א

313שיחה א

א. פירוש רש"י ל"אם בחקותי תלכו"

בתחילת פרשתנו מצטט רש"י מן הפסוק "אם בחקותי תלכו" ומפרש: "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו¹ הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה".

המקור לפירוש רש"י זה הוא ב"תורת כהנים"² אך כיוון שרש"י מביא בפירושו את דרשות חז"ל רק כאשר יש הכרח לכך לצורך פשוטם של הפסוקים, כאמור פעמים רבות, הכרחי לומר, שפירוש זה מ"תורת כהנים" הכרחי להבנת פשט הפסוקים.

בכך מובן מדוע צריך רש"י לצטט בהרחבה "יכול זה קיום המצוות כשהוא אומר...", ואינו מסתפק בעצם הפירוש שב"אם בחקותי תלכו" הכוונה היא ל"עמלים בתורה", מפני שאז היה מקום למחשבה שזוהי המשמעות הפשוטה של "בחקותי תלכו", ואין זה כך, כי בחקותי הם, בדרך כלל, מצוות. לפיכך מוכרח רש"י להקדים ולומר "יכול" – הסברה הראשונה היא שמשמעות המלה היא "קיום המצוות", אך כיוון שקיום המצוות מוזכר בפסוק, מובן שבמילים "אם בחקותי תלכו" אין הכוונה לקיום המצוות, אלא ל"עמלים בתורה".

אך אין מובן:

א) רש"י אומר, שכאן אין הכוונה ב"בחקותי" ל"מצוות", אלא ל"תורה", הוא היה צריך, איפוא, לצטט את "אם בחקותי" ולפרש "יכול אלו המצות, כשהוא אומר ואת מצותי הרי מצוות אמורין", ולא יותר מכך.

ב) קושי זה מתחזק: ב"תורת כהנים", המקור לפירוש רש"י, אכן נאמר "יכול אלו המצוות", ורש"י משנה את הלשון, וכותב "קיום המצוות".

ג) הכרח, אפוא, לומר שרש"י מתכוון לדבר נוסף בקיום המצוות: עמלים. ויש להבין: מ"ואת מצותי תשמרו" מוכח רק שב"בחקותי" אין הכוונה למצוות, אלא לתורה, אך מנין ההוכחה שהכוונה היא ל"עמלים בתורה"³?

314ד) על "ואת מצותי תשמרו" מפרש רש"י: "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים". לכאורה, זוהי סתירה לדברי רש"י לפני־כן "כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור", שמהם יוצא שב"ואת מצוותי תשמרו" הכוונה היא לקיום המצוות, ולא לפרט באופן לימוד התורה⁴?

ב. גם לימוד תורה נכלל ב"מצותי תשמרו"

ההסבר לכך הוא:

תלמוד תורה הוא אחד מתרי"ג המצוות, ובן־חמש למקרא יודע זאת גם מכך שעל לימוד תורה הוא מברך מידי בקר "אשר קדשנו במצוותיו". לפי זה מובן, שאי אפשר לפרש שב"בחקותי תלכו" הכוונה היא ללימוד התורה, כי זה נכלל במצוות, ונשארת שוב השאלה: "הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו"?

מכך מוכיח רש"י שב"בחקותי תלכו" אין הכוונה ללימוד התורה סתם, אלא לפרט נוסף בלימוד התורה, שאי־אפשר ללמדו מ"מצוותי תשמרו", כי גם בלי פרט זה מקיימים את המצוה של תלמוד תורה, והוא מובא במילה "תלכו", ולא סתם "תשמרו" – לימוד תורה.

באיזה אופן ניתן להוסיף בלימוד התורה, כך שגם בלי תוספת זו אין פגם ב"תשמרו" – בקיום מצות תלמוד תורה? אם בכמות, על־ידי הוספה בזמן לימוד התורה, הרי זהו אותו אופן של קיום כ"תשמרו", כשם שבמצות "והיה לך לאות על ידיך" – בין אם זה זמן קצר ובין אם ארוך זהו אותו "והיה לך". הכרח, אפוא, לומר שב"תלכו"⁵ אין הכוונה לסתם "תשמרו", אלא לתוספת באיכות הקיום של לימוד תורה – עמלים בתורה, דבר שאינו נכלל ב"מצוותי תשמרו", מפני שגם על־ידי לימוד ללא עמל מקיימים את "תשמרו".

ג. הקושי על הסדר בפסוק

אך לפי זה תמוה סדר הענינים בפסוק: אם "מצוותי תשמרו" כולל את קיום מצות תלמוד תורה באופן של 315לימוד רגיל, "למיגרס", הרי זה היה צריך להיכתב בפסוק לפני "בחקותי תלכו", כיון שזהו סדר הלימוד בפשטות: תחילה לימוד "למגרס", ורק אחר כך העמל בתורה – לימוד בעיון⁶, ואי־אפשר ללמוד לעומק ובעיון לפני שלומדים באופן של "למגרס". מדוע, אפוא, כתוב קודם "בחקותי תלכו" ורק אחר־כך "ואת מצותי תשמרו"?

אם היו אומרים ש"בחקותי תלכו" הוא לימוד התורה סתם ו"מצוותי תשמרו" הוא מעשה המצוות, היה מובן מדוע כתוב קודם על לימוד תורה, כי "תלמוד מביא לידי מעשה"⁷, כפי שמובן בפשטות שכדי לדעת מה לעשות וכיצד, יש ללמוד תחילה. אך אם ב"בחקותי תלכו" הכוונה היא ל"עמל תורה", אי־אפשר לומר שדווקא לימוד תורה כזה הוא תנאי ל"ואת מצוותי תשמרו",

כי כדי "לידע את המעשה אשר יעשון" אין צורך דוקא באופן לימוד של "עמל תורה". כדי לדעת את ההלכה די בלימוד "למיגרס" בספרי הלכה וכדומה⁸.

מכך מוכיח רש"י, שלא רק לימוד למיגרס צריך להיות כדי לשמור ולקיים, אלא גם הלימוד באופן של "עמלים בתורה" צריך להיות בכוונה לשמור ולקיים.

ועל כך אומר רש"י "כמו שנאמר⁹ ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", שלימוד התורה בכל סוג, כולל "עמלים¹⁰ בתורה", צריך להיות על מנת לשמור ולקיים".

לפי זה מובן, שהסברו של רש"י "הוו עמלים בתורה..." בקשר ל"מצוותי תשמרו" איננו סתירה לדבריו לפני כן שב"מצוותי תשמרו" הכוונה היא לקיום המצוות, כי פירושו של רש"י כאן איננו על "ואת מצוותי תשמרו", אלא על המילים "אם בחקותי תלכו"¹¹: תחילה מפרש רש"י מילים אלו כשלעצמן, שמשמעותן היא "שתהיו עמלים בתורה", ואחר כך הוא מסביר את הטעם לכך שהן כתובות לפני "ואת מצוותי תשמרו", כי הענין של "עמלים בתורה" צריך להיות "על מנת לשמור ולקיים"¹².

316ד. מדוע אין מסבירים שהכוונה היא לחוקים ולמשפטים בנפרד

אך עדיין יש להבין:

מלשונו של רש"י "יכול זה קיום המצוות" נראה, שבאופן פשוט צריך היה להסביר שב"בחקותי תלכו" הכוונה היא לקיום המצוות, ורק מפני המילים המאוחרות יותר "ואת מצותי תשמרו", ש"הרי קיום המצוות אמור" בהן, מוכרחים לומר שב"אם בחקותי תלכו" הכוונה היא "לעמלים בתורה".

אם כך, אין מובן:

ידוע, שישנם סוגים שונים של מצוות: עדות, חוקים ומשפטים. החוקים הם המצוות שהן גזירת המלך, כפי שכבר פירש רש"י בפרשת אחרי¹³. ומתעוררת אפוא השאלה: ניתן להסביר בפשטות, "בחקותי" הם המצוות מהסוג של "חוקים"¹⁴ הנעלים מן השכל ו"מצותי תשמרו" הן המצוות שמובנות בדרך השכל – משפטים.

באופן פשוט ניתן לענות על כך, שלו רצתה התורה להתכוון לסוג של המשפטים, היא לא היתה משתמשת בביטוי "מצותי", הכולל את כל המצוות, אלא בביטוי "משפטי", כפי שמוצאים בפסוק¹⁵ "אלה החוקים והמשפטים והתורות", שכאשר מפרטים סוגים שונים של מצוות משתמשים בשם "משפטים", וכיוון שבכל־זאת נמצא כאן הביטוי "מצותי" זוהי הוכחה שהכוונה היא לכל המצוות¹⁶.

אך, לכאורה, אין די בתירוץ זה, כי ישנו לפני־כן פסוק המונה את המצוות לפי סוגיהן: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקתי ותורתי"¹⁷ –

ושם מפרש רש"י: "מצותי – דברים שאילו לא נכתבו ראויין הן להצטוות", כלומר משפטים. חקותי – דברים שיצר־הרע ואומות־העולם משיבין עליהם". "ותורתי – להביא תורה שבעל־פה", שב"תורתי" בלשון רבים הכוונה היא לתורה שבכתב ולתורה שבעל־פה –

מכך רואים, שאף כאשר כתוב בפסוק "מצוות" סתם, אם כתוב ליד זה "חוקים" הכוונה היא לשני סוגי המצוות. ואם כך, ניתן היה לפרש כך גם כאן¹⁸?

ה. "מצוות" לאחר מתן־תורה הם כל ציוויי ה'

ההסבר לכך הוא: המילה "מצוות" 317היא מלשון ציווי – אלה הם ציוויי ה'. ומובן, ששם זה מתאים רק למצוות שלאחר מתן־תורה^*, שאז ציוה הקדוש־ברוך־הוא על כל המצוות, ואילו לפני כן לא היתה מציאות של ציווי לגבי סוג המצוות שעליהן נאמר "אשר שמע אברהם..."¹⁹. הביטוי "מצותי" הנאמר לגבי אברהם אבינו, לפני מתן תורה, אינו אמור איפוא לגבי ציווי ה' כי זה לפני זמן הציווי.

לכן הכרחי להסביר שם שב"מצוותי" הכוונה היא לענינים ש"ראויין להצטוות" כבר אז לפי השכל²⁰. הם נקראים "מצוות", מפני שהשכל מצווה עליהם²¹.

לא כן הוא הביטוי "מצותי" בעניננו, לאחר מתן תורה. הביטוי "מצוות" חל כבר על כל המצוות, מפני שהן ציווי ה'²², ולכן אין לפרש שהוא בא לשלול 318את "בחקותי" שבאותו פסוק, שאף הם ציוויי ה' והוא מכוון רק לסוג של משפטים. כאן הכרח לומר שב"מצותי תשמרו" הכוונה היא לכל המצוות, ולפיכך "בחקותי תלכו" מכוון ל"עמלים בתורה".

ו. המלה "בחקותי" מוכרחה להביע את "עמלים בתורה"

ההסבר לכל האמור לעיל לפי פנימיותם של הענינים הוא:

אמנם, ההכרח לפירושו של רש"י שב"אם בחקותי תלכו" הכוונה היא ל"עמלים בתורה", איננו נובע מן הביטוי "בחקותי", אלא מן ההמשך "כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור". אך בכל־זאת יש לומר שהענין של "עמלים בתורה" נרמז גם בביטוי "בחקותי תלכו".

[שהרי נאמר "ותורה אור"²³: כל עניני התורה נאמרו באופן בהיר המאיר כל דבר, ופירושם של דברים הוא, כמובן, שהתורה (ובמיוחד התורה שבכתב²⁴) נכתבה באופן שתוכנה ברור ומואר. אם המילה "בחקותי" לא היתה כלל מורה על תורה, היה כתוב במקומה הביטוי "בתורתי" או "בתורותי" המביע בבהירות את כוונת התורה. מכך שהתורה בחרה דוקא בביטוי "בחקותי" מובן, שדוקא בו מודגש הענין של "עמלים בתורה"].

ז. יש קשר בין חוקה לבין חקיקה

כדי להבין כיצד מבטאת המילה "בחקותי" המשמשת כאן לצורך ענין לימוד התורה, את הענין של עמל תורה, יש, תחילה, להסביר פרט מסויים במשמעות המילה "חוקים", כאשר היא משמשת בקשר למצוות, כדלהלן.

ידוע, שמלבד השם מצוות, הכולל את כולן, יש לכל סוג של מצוות שם פרטי: עדות, משפטים, וחוקים²⁵. "עדות" – הן המצוות המהוות עדות לענינים מסויימים: לבריאת שמים וארץ, ליציאת מצרים וכדומה (כגון: שבת, תפילין); "משפטים" – הם המצוות ש"אלמלא ניתנה תורה" היו מובנות לפי השכל. ו"חוקים" הן המצוות שהן גזירת המלך: הן אינן מובנות בשכל לא כמשפטים ולא כעדות, אלא "גזרה גזרתי חוקה חקקתי".

בלשון הקודש, שלא נוצרה על־ידי מוסכמות בני־אדם, מדוייקים כל הביטויים. אם המצוות שאינן מובנות בשכל נקראות בשם חוקים, וללשון "חוקה" יש משמעות של חקיקה, כמוסבר ב"לקוטי תורה"²⁶ על המילה "בחקותי", יש לומר שיש קשר תוכני בין "חוקה" שלמעלה מהשכל לבין ענין החקיקה.

319ההסבר לכך הוא:

ההבדל הכללי בין חקיקה לבין כתיבה הוא, שבחקיקה דרושים יותר כח ומאמצים מאשר בכתיבה. דיבור הוא מעשה זוטא²⁷ בלבד, כתיבה היא מעשה שלם, אך אינה דורשת כח ומאמץ רב כחקיקה. בכך מובן, שהמצוות שהן גזירת מלך בלבד נקראות חוקים – מלשון חקיקה – כיוון שקיום של דבר שאינו מובן באופן שכלי ואף נוגד להגיון ולשכל הוא עבודה קשה הרבה יותר מאשר קיום דבר המובן בשכל²⁸.

לפי זה מובן גם שהביטוי "בחקותי" במשמעות של לימוד תורה מכוון לעמל התורה, ולא ללימוד רגיל, כי חוקה – מלשון חקיקה – מביעה עבודה קשה, עמל.

וכאשר עמלים בתורה, בעבודה קשה של "חקיקה", נחקקים²⁹ הדברים בלב לומד התורה, ואף אם לבו כלב האבן נחקק לב־האבן שלו על־ידי העמל בתורה – אבנים שחקו מים³⁰.

ח. על־ידי עמל בתורה מבינים שגם המשפטים הם חוקים

כל הענינים בתורה מדוייקים מאד, והעובדה שעמל התורה נקרא חוקה, ביטוי המשמש גם למצוות שלמעלה מהשכל, מוכיחה, שהסיבה לכך שעמל תורה נקרא חוקה, אינה רק מפני שזוהי עבודה קשה, כדלעיל, אלא גם מפני שעמל־תורה שייך לענינים שלמעלה מהשכל³¹:

למרות שלימוד תורה־שבעל־פה צריך להיות על־ידי הבנה³², ואם אין מבינים את הנלמד אי־אפשר לברך על כך את ברכת־התורה³³, בכל זאת תלוי עמל־תורה בענין שמעל השכל, ואדרבה: דוקא ב"בחקותי" שלמעלה מהשכל – מתבטא "עמלים בתורה".

וזאת בשני ענינים³⁴:

א) "עמל בתורה" צריך להיות יותר מהמובן בשכלו. אם לומדים רק כפי הדרוש לשכל, אין זה עמל אמיתי. ב) העמל בתורה מביא להכרה שגם הענינים המובנים בשכלו הם בעצם 320מעל לשכל, כמאמר³⁵: תכלית הידיעה שלא נדעך, שכשם שהוא לגבי ה' כך הוא לגבי התורה – חכמת ה', שהוא וחכמתו אחד. כמו שכתב הרמב"ם³⁶, ולכן "כשם³⁷ שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג בוראו³⁸ כך אינו יכול להשיג חכמתו", כנאמר³⁹: "ונעלמה מעיני כל חי".

כלומר, אם אדם חושב שהוא מבין את התורה במלוא מובנה, זוהי הוכחה לפגם בעמל בתורה, כמאמר כבוד־קדושת מורי־חמי אדמו"ר⁴⁰, שגם הענינים המובנים הם כחוקים.

לפי זה מובן השימוש בביטוי "בחקותי תלכו" במשמעות של לימוד תורה, גם אם הכוונה איננה רק ללימוד החוקים, אלא ללימוד כל הענינים כולל העדות והמשפטים⁴¹, מפני שבאמצעות עמל בתורה מגיעים להכרה שגם המשפטים הם חוקים.

(משיחת ש"פ בחקותי תשכ"ה)