320
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מעל לשכל, כמאמר35: תכלית הידיעה שלא נדעך, שכשם שהוא לגבי ה' כך הוא לגבי התורה – חכמת ה', שהוא וחכמתו אחד. כמו שכתב הרמב"ם36, ולכן "כשם37 שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג בוראו38 כך אינו יכול להשיג חכמתו", כנאמר39: "ונעלמה מעיני כל חי".
כלומר, אם אדם חושב שהוא מבין את התורה במלוא מובנה, זוהי הוכחה לפגם בעמל בתורה, כמאמר כבוד־קדושת מורי־חמי אדמו"ר40, שגם הענינים המובנים הם כחוקים.
לפי זה מובן השימוש בביטוי "בחקותי תלכו" במשמעות של לימוד תורה, גם אם הכוונה איננה רק ללימוד החוקים, אלא ללימוד כל הענינים כולל העדות והמשפטים41, מפני שבאמצעות עמל בתורה מגיעים להכרה שגם המשפטים הם חוקים.
(משיחת ש"פ בחקותי תשכ"ה)
הערות
- 35. ראה בחינות עולם ח"ז פ"ב. עיקרים מ"ב ספ"ל. של"ה קצא, ב.
- 36. הל' יסוה"ת פ"ב ה"י. הל' תשובה ספ"ה. וראה ג"כ מו"נ ח"א פס"ח. שם ח"ג פ"כ. שמונה פרקים פ"ח.
- 37. ראה שער היחוה"א פ"ד. שם פ"ח.
- 38. ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"א ה"י. פ"ב ה"ח. ובכ"מ.
- 39. איוב כח, כא. וראה תניא קו"א סד"ה דוד זמירות.
- 40. ד"ה ויקם עדות ש"ת ע' 57. – בענין קיום המצות, אבל מכיון שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, צריך לומר, שזה שקיום המצות דמשפטים הוא באופן דחוקים הוא מצד שרשם בתורה, שגם הלימוד דמשפטים הוא כמו הלימוד דחוקים.
- 41. ובפרט, שמצות דסוג חוקים שבתורה הוא קטן (בכמות) לגבי סוג המשפטים. ונוסף לזה: מכיון שהמדובר כאן הוא בנוגע "עמל תורה" (ובפרט לפי מה שנתבאר (ס"ב) שמ"ש "בחקותי תלכו" הכוונה רק "שתהיו עמלים בתורה", דאילו לימוד התורה סתם נכללת היא ב"ואת מצותי תשמרו"), הרי ענין העמל בתורה הוא עיקר בטעמי התורה וכו' (ולא בנוגע לידיעת ההלכות עצמם), וזהו בחלק המשפטים דוקא.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳:י׳ - הטקסט מספריא
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
משנה תורה, הלכות תשובה ה׳ - הטקסט מספריא
רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו.הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו".
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'.
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה - בין טובים בין רעים.ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.לפיכך דנין אותו לפי מעשין: אם עשה טובה - מטיבין לו, ואם עשה רעה - מריעין לו. הוא שהנביא אומר: "מידכם היתה זאת" לכם, "גם המה בחרו בדרכיהם" ובענין זה אמר שלמה: "שמח בחור בילדותך... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.
שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו?דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה א׳:י׳ - הטקסט מספריא
מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב"ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר וראית את אחורי ופני לא יראו.
תניא, קונטרס אחרון ו׳ - הטקסט מספריא
דָּוִד, זְמִירוֹת קָרִית לְהוּ כוּ׳. הִנֵּה בַּזֹּהַר: ״שְׁבָחָא דְאוֹרַיְיתָא וּרְנָנָה כוּ׳״. וּלְהָבִין, מַהוּ הַשֶּׁבַח לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּשֶׁזֶּה אָסוּר אוֹ מוּתָּר?
הִנֵּה הוּא עַל דֶּרֶךְ: ״מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ״.
כִּי הִנֵּה נוֹדָע, שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – תְּלוּיִם בְּדִקְדּוּק מִצְוָה אַחַת, דֶּרֶךְ מָשָׁל: אִם הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר – נַעֲשֶׂה יִחוּד עֶלְיוֹן, וְעוֹלִים כָּל הָעוֹלָמוֹת לְקַבֵּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם:
וְאִם שִׁינָּה – שֶׁקִּיבֵּל הַדָּם בִּשְׂמֹאלוֹ דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת כָּשֵׁר, אוֹ שֶׁהָיְתָה חֲצִיצָה, אֲזַי נִתְבַּטְּלָה עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת וְחַיּוּתָם וְשִׁפְעָם מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְכֵן בִּתְפִלִּין כְּשֵׁרוֹת, מִתְגַּלִּים מוֹחִין עֶלְיוֹנִים דִּזְעֵיר אַנְפִּין וְנוּקְבָא, שֶׁהֵם מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת, וּבְדִקְדּוּק אֶחָד נִפְסָלִין וּמִסְתַּלְּקִין הַמּוֹחִין. וּכְהַאי גַּוְנָא בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִלְכָךְ, הַמִּתְבּוֹנֵן מַה גָּדְלוּ מַעֲשֵׂי ה׳ שֶׁבְּרִיבּוּי הָעוֹלָמוֹת וְכָל צְבָאָם, וְאֵיךְ כּוּלָּם בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי דִּקְדּוּק אֶחָד מִדִּקְדּוּקֵי תוֹרָה, שֶׁהוּא עוֹמֶק מַחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר בְּדִקְדּוּק קַל עוֹלִים כָּל הָעוֹלָמוֹת וּמְקַבְּלִים חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם, אוֹ לְהֵיפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, וּמִזֶּה נִתְבּוֹנֵן גְּדוּלַּת עוֹמֶק מַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, וּמַעֲלָתָהּ לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית עַל מַעֲלוֹת חַיּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, שֶׁכָּל חַיּוּתָם שׁוֹפֵעַ מִדִּקְדּוּק אֶחָד מִמֶּנָּה, שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ מִמְּקוֹרוֹ – הוּא עוֹמֶק מַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שְׂעַר הָאָדָם הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְכַנּוֹדָע מֵהַתִּיקּוּנִים וְהָאִדְרָא רַבָּא.
וְזֹאת הָיְתָה שִׂמְחַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מְזַמֵּר וּמְרַנֵּן לְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה בְּעֵת צָרָתוֹ.
אַךְ מַה שֶּׁהָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלַּת הַתּוֹרָה בְּמַעֲלָתָהּ זוֹ, וְאָמַר: ״זְמִירוֹת הָיוּ לִי כוּ׳״ נֶעֱנַשׁ עַל זֶה, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא ״זְמִירוֹת קָרִית לְהוּ״?! מִשּׁוּם שֶׁבֶּאֱמֶת, מַעֲלָתָהּ זוֹ – שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת בְּטֵלִים לְגַבֵּי דִּקְדּוּק אֶחָד מִמֶּנָּה, הִיא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל עוֹמֶק הַמַּחֲשָׁבָה, כְּמוֹ שֶּׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ״ל עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״נוֹבְלוֹת חָכְמָה שֶׁלְּמַעְלָה תּוֹרָה״.
אֲבָל פְּנִימִית שֶׁבָּעוֹמֶק, שֶׁהוּא פְּנִימִית הַתּוֹרָה, הִיא מְיוּחֶדֶת לְגַמְרֵי בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ – בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וּלְגַבֵּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּלֹא מַמָּשׁ וְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כִּי ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם וְכוּ׳״.
וְהִלְכָּךְ, גַּם לִפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה – אֵין לְשַׁבְּחָהּ כְּלָל בִּתְהִלַּת חַיּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, מֵאַחַר דְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי.
וּבִבְחִינַת פְּנִימִיּוּתָהּ אֵינָהּ שִׂמְחַת לְבַב אֱנוֹשׁ וְשַׁעֲשׁוּעָיו, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל, שִׂמְחַת לֵב וְשַׁעֲשׁוּעַ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ, ״כִּי אֱלֹקִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְיָדַע מְקוֹמָהּ״ וּמַעֲלָתָהּ, בִּידִיעַת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל.
אֲבָל ״נֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חַי״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״, דְּהַיְינוּ בְּחִינַת פְּנִימִיּוּתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ״ל.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ כוּ׳ שַׁעֲשׁוּעִים״ – אֶצְלוֹ דַוְקָא, ״מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו״ – לְפָנָיו דַּוְקָא, דְּהַיְינוּ בִּבְחִינַת פְּנִימִיּוּתָהּ, וְעַל זֶה אָמַר ״וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן״ אַל תִּקְרֵי ״אָמוֹן״ אֶלָּא ״אוֹמֵן״ כוּ׳.
וְעַל בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים אָמַר: ״מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשׁוּעַי אֶת בְּנֵי אָדָם״, כִּי הַתּוֹרָה נִיתְּנָה בִּבְחִינַת פָּנִים וְאָחוֹר, כְּדִכְתִיב בִּמְגִילָּה עָפָה דִּזְכַרְיָה: ״וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר״.
וּלְפִי שֶׁתָּפַס דָּוִד בִּבְחִינַת אֲחוֹרַיִים, לְכָךְ נֶעֱנַשׁ בְּשִׁכְחָה, הַבָּאָה מִן בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ לְפִי שָׁעָה מַה שֶּׁכָּתוּב: ״עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״ לְחַבֵּר וּלְיַחֵד אֶת הַ״כְּתֵפַיִים״, שֶׁהֵן בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, אֶל ״עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ״, הִיא חָכְמָה עִילָּאָה, בִּבְחִינַת פָּנִים, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשְׁכוּ הַלּוּחוֹת שֶׁבָּאָרוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כְּתוּבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּירוּשַׁלְמִי דִשְׁקָלִים, שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּהֶן בְּחִינַת פָּנִים וְאָחוֹר, עַיֵּין שָׁם:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.