7

ו"ומעלה מעל בה'" – למרות שבכל אחד מהאופנים זוהי "מעילה" בקדוש־ברוך־הוא (נטילת חפץ ממי שהקדוש־ברוך־הוא נתנו לו מהווה שינוי, כביכול, בבעלותו של הקדוש־ברוך־הוא, כדלעיל) – מפני שכאשר סומכים מלכתחילה על עדים ועל שטר, אין "מכחשים" בגלוי ב"שלישי שביניהם" (כפי שמתרחש במקרה של "וכחש בפקדון", שבו סומכים מלכתחילה על ה"שלישי שביניהם", ולכן זוהי הכחשה גלויה של בעלות הקדוש־ברוך־הוא), ולכן יש בכך בגלוי רק ענין של "כי תחטא", ולא "ומעלה מעל בה'".

מכך מובן, שההבדל בין "נפש כי תחטא" לבין "ומעלה מעל בה'" הוא רק בענין הגילוי. כלומר, במקרה של "נפש כי תחטא", אין המעילה בה' ניכרת כל כך בגלוי, אך בפנימיות קיימת המעילה גם ב"כי תחטא".

וזאת בכל חטא, אף כאשר זהו רק " "חטא" מלשון חסרון²¹, כאשר יהודי אינו עובר עבירה, אלא מחסיר משהו בעבודתו הרוחנית, ואף כאשר המחסור הוא "פעוט" בלבד, בדומה ל"נפש כי תחטא" כפשוטו, שאמור גם לגבי הכחשת שווה פרוטה בלבד.

כלומר, למרות שהמעשה נראה חטא קטן, ולא ענין של כפירה ר"ל וכו' – הרי בפנימיותו הוא כ"מכחש בשלישי שביניהם", בדומה לכפירה ר"ל²². ויותר מכך: יש בכך גם מעילה בה', שעל ידי כך משנים, כביכול, את בעלותו של הקדוש־ברוך־הוא. על ידי אי־ביצוע התפקיד המוטל עליו, להפוך את חלקו בעולם לדירה לה' יתברך, מוציא היהודי, כביכול, חלק זה מרשותו של הקדוש־ברוך־הוא.

ט. מעילה בה' – גם בענינים שבין אדם לחבירו

התורה קבעה את ההוראה "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'", ולפי ההסבר שלעיל, דוקא בענין של "וכחש בעמיתו", כדי להבהיר, שכך הוא גם בענינים שבין אדם לחבירו, ולא רק בענינים שבין אדם למקום:

אל לנו לטעות ולחשוב, שבענינים שבין אדם למקום מובן שכל פרט

פוגע" בבעלותו של הקדוש־ברוך־הוא, ואילו בענינים שבין אדם לחבירו, הרי למרות שהציוויים עליהם הם אכן מהקדוש־ברוך־הוא – הרי הם כדי להגן על "חבירו", ולכן אף כאשר הוא חוטא כלפיו, הרי הוא פוגע בעיקר באדם, אך לא בקדוש־ברוך־הוא –

משום כך מדגישה התורה, ש"נפש כי תחטא", שלמרות שהדבר נעשה