299
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
– הרי ו"החכמה תחי'"36: היא אינה מאפשרת מיתה (רוחנית), אפילו לא נפילה ממדריגתו, לפי שמצד בחינת החכמה שבנפש עבודתו של יהודי היא בכל תוקף האמונה, למעלה משינויים.
ד. "גאולה תהי' לו" – ציווי והבטחה
כשם שהמצב של נמכר לנכרי הוא (בפנימיות) ירידה רוחנית כנ"ל – מובן שכן הוא גם בנוגע לגאולה שלו
– שהתורה מצוה "גאולה תהי' לו"37, שקרוביו חייבים38 לגאול אותו, ויתירה מזו – "גאולה תהי' לו" (גם) בלשון הבטחה. אפילו כאשר הקרובים אינם גואלים אותו הרי "ויצא בשנת היובל גו'"39, והטעם לכך נאמר בפסוק "כי לי בני ישראל עבדים40 עבדי הם" ("שטרי קודם")41 –
שהכוונה בזה (בפנימיות) היא, הגאולה הרוחנית משפל המצב בו היה נמצא: במתן תורה נעשה כל יהודי עבד ה' לנצח – וזהו עילוי עצמי אשר אף אחד אינו יכול ליטול ממנו42. אפילו כאשר עושה אחר כך היפך רצון ה', הרי שייכותו לרע ("נמכר לעבודת אלילים") היא רק דבר נוסף על עצם מהותו, לפי שעצם מהותו (היותו עבד ה') אינה יכולה להשתנות. ולכן ודאי הדבר אשר "גאולה תהי' לו".
[ובכך תובן גם השייכות בין סיום הסדרה לתחילתה, בה מדגיש הפסוק "וידבר ה' גו' בהר סיני גו'" – אשר זוהי43 הקדמה לכללות הסדרה: מכח העובדה שמגיעים מהר סיני, אז44 נעשה הענין של "שטרי קודם" ("לי בני ישראל עבדים") – הרי אפילו לאחר כל סדר הירידה רחמנא ליצלן, הרי ודאי כי "גאולה תהי' לו"].
ה. לפעול בבחינת החכמה "ניעורה משנתה"
בכך אפשר להסביר גם את הטעם (הפנימי) בפירוש רש"י45 והדגשתו
הערות
- 36. קהלת ז, יב. תניא פי"ט (כד, סע"ב).
- 37. פרשתנו כה, מח.
- 38. קידושין כא, ריש ע"ב. וראה שם כ, ריש ע"ב. וש"נ. תו"כ ורש"י עה"פ. רמב"ם הל' עבדים פ"א ה"ד. פ"ב ה"ז.
- 39. פרשתנו שם, נד. וראה רבותינו בעה"ת שנעתק לקמן הערה 53.
- 40. ראה מלאכי שם: ועבד אדוניו.
- 41. פרשתנו שם, נה ובפרש"י (ועד"ז בפרש"י פרשתנו שם, מב. תו"כ שם. וצע"ק שלא דרש כן בתו"כ גם בפסוק נה*).
- 42. ראה מהר"ל בספרו גבורת ה' פס"א. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 176 והערה 32 שם.
- 43. ע"ד ההלכה כו' – ראה תו"כ (הובא רש"י) עה"פ.
- 44. ראה רש"י משפטים כא, ז (מקידושין כב, ב): אזן ששמעה (קולי) על ה"ס (בשעה שאמרתי) כי לי בנ"י עבדים.
- 45. עה"פ. ועד"ז בפי' לש"ס – קידושין כ, ריש ע"ב. וראה גם פרש"י ב"ק קיג, ב. ב"מ עא, א. ערכין ל, ב (וברבינו גרשום שם: שיהא מכבד ומרבץ לפני').
- . ואולי נכלל במ"ש "על תנאי שלא ישתעבדו בהם". אבל להעיר שגם בפסוק מב יש ב' דרשות: שטרי קודם: על תניי שלא ימכל ממכרת עבד. ולהעיר מדעת התוס' (ד"ה הואיל קידושין יד, יב) שרק ישראל קונה ע"ע בשטר ולא עכו"ם.
תניא, ליקוטי אמרים י״ט - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.
פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים.
וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.
כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.
וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת.
וְגַם כָּאן, הַכַּוָּונָה, שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִקְדוּשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה, שֶׁנִּקְרָא ״קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָא ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְאָמְרִין: ״הַב הַב״ וְ״הַלְעִיטֵנִי״, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה; וְלָכֵן נִקְרָאִים ״מֵתִים״, כִּי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם; כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.
וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה׳ אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה׳, כְּדִכְתִיב: ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״.
וְהִנֵּה, אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ – גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ, לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד; דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבַד נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, כְּגוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה׳, אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה׳.
וְזֶה – נִקְרָא ״דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה, הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה חַס־וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, אֲפִילוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל:
משנה תורה, הלכות עבדים א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לעכו"ם אין אתה זקוק לו עד שימכר אבל לאחר שנמכר לעכו"ם אע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו ולא יטמע בהם שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו.
רש"י על שמות כ״א:ז׳ - הטקסט מספריא
וכי ימכר איש את בתו לאמה. בִּקְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; יָכוֹל אֲפִלּוּ הֵבִיאָה סִימָנִים, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה מְּכוּרָה קֹדֶם לָכֵן יוֹצְאָה בְסִימָנִין – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, שֶׁאָנוּ דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ לְסִימָנֵי נַעֲרוּת – שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִמָּכֵר (ערכין כ"ט):
לא תצא כצאת העבדים. כִּיצִיאַת עֲבָדִים כְּנַעֲנִים שֶׁיּוֹצְאִים בְּשֵׁן וָעַיִן, אֲבָל זוֹ לֹא תֵצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן אֶלָּא עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ, אוֹ עַד הַיּוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִין, וְכָל הַקּוֹדֵם קוֹדֵם לְחֵרוּתָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ דְּמֵי עֵינָהּ אוֹ דְּמֵי שִׁנָּהּ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים בְּשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל? תַּ"לֹ כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִיָּה לְעִבְרִי לְכָל יְצִיאוֹתָיו, מָה עִבְרִי יוֹצֵא בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, אַף עִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, וּמַהוּ לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים? לֹא תֵצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים כַּעֲבָדִים כְּנַעֲנִיִּים; יָכוֹל הָעִבְרִי יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים? תַּ"לֹ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה, מָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה בְרָאשֵׁי אֵבָרִים, אַף הוּא אֵינוֹ יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים (מכילתא):
וכי ימכר איש את בתו לאמה AND IF A MAN SELL HIS DAUGHTER TO BE A MAIDSERVANT — The text speaks of a minor daughter (under 12 years of age). You might think that he may sell her also although she may have shown signs of incipient puberty and is no longer a minor! You must admit, however, that the à fortiori argument applies: How is it in the case of a woman who was sold at an earlier age (as a minor)? She goes free on showing signs of incipient puberty, as it is said, (v. 11) “then shall she go out free without money”, which law we explain to refer to a woman who has showed such signs during the period of slavery! Is it not the conclusion that she who is of such an age and has not yet been sold shall not be sold at all?! (Arakhin 29b, cf. Mekhilta).
לא תצא כצאת העבדים SHE SHALL NOT GO OUT AS THE MENSERVANTS DO — i. e. not under the circumstances that the Canaanitish menservants’ departure takes place, for these go free in consequence of the loss of their tooth or eye inflicted by their master; this woman, however, shall not go free because of such loss of her tooth or eye, but shall serve either six years or until the Jubilee, or until she shows signs of incipient puberty. Whichsoever of these periods comes first brings her freedom first. — He (the master), however, has to pay her the value of her eye or the value of her tooth. — Or perhaps this is not so, but, “she shall not go out as the men-servants do,” means she shall not go free as the Hebrew menservants do, viz., at the end of six years or at the Jubilee? Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:12) And if thy brother, an Hebrew man or an Hebrew woman be sold unto thee”, comparing the Hebrew woman with the Hebrew man in regard to all reasons for departure (i. e. also with regard to her going free in the Jubilee, for that she goes free in the seventh year is stated in the text just quoted). How is it in the case of a Hebrew man? He goes free at the end of six years and at the Jubilee! So, too, does the Hebrew woman go free at the end of six years and at the Jubilee. What then do these words mean: “she shall not go out as the menservants do”? They mean: she shall not go free in consequence of the loss of one of “the tips of her limbs” (i. e. the ends of limbs that project from the body) (cf. Mishnah Negaim 6:7) inflicted by the master, as the Canaanitish servants do when they that lose “the tips of their limbs” (Mekhilta; Kiddushin 20a). Incidentally I may add that you might think that the Hebrew manservant shall go free in consequence of loss of one of the tips of his limbs and that only the Hebrew maidservant differs in this respect from the Canaanitish servant, since Scripture expressly specified her in the words: she shall not go out free etc. Scripture, however, states “an Hebrew man or an Hebrew woman” thereby comparing the Hebrew man with the Hebrew woman. What is the case with the Hebrew woman? She does not go free in consequence of loss of one of “the tips of her limbs”! So, too, the Hebrew man does not go free as compensation for the injury inflicted on one of “the tips of his limbs” (cf. Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 45 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יג בהעלותך שיחה ב מאותו ספר ערכין ל, ב · קדושין כ, ב
- אגרות קודש כרך י ב'תתקעז קידושין כא, ב
- לקוטי שיחות כרך ז קדושים שיחה א מאותו ספר קידושין כא, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך יא משפטים שיחה א מאותו ספר קדושין כא, ב
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה ג מאותו ספר קידושין כא, א
- לקוטי שיחות כרך כב קדושים שיחה ב מאותו ספר קידושין כא, ב
- לקוטי שיחות כרך כג מטות שיחה א מאותו ספר קדושין כא, ב
- לקוטי שיחות כרך כד שופטים שיחה ב מאותו ספר קדושין כא, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"א קידושין כא, סע"ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' וישב, כ"ף כסלו ה'תשי"ז קידושין כא, סע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשכ"ה קידושין כא, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכת המזון קפו אם נשים וקטנים חייבים בברכת המזון א קידושין כא, ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת כד קידושין כא, ב
- לקוטי שיחות כרך ל בראשית שיחה א מאותו ספר קדושין כ, א
- לקוטי שיחות כרך לב בהר שיחה ב מאותו ספר קידושין כ, ריש ע"ב
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה ג מאותו ספר קידושין כ, א
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה ג מאותו ספר קידושין כ, א
- לקוטי שיחות כרך יז בהר-ל"ג בעומר שיחה א מאותו ספר קידושין כ, א
- לקוטי שיחות כרך יז פרקי אבות שיחה ז מאותו ספר קדושין כ, א
- לקוטי שיחות כרך כט תצא שיחה ג מאותו ספר קידושין כ, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אדר ה'תשכ"א קידושין כ, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ג קידושין כ, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ז קידושין כ, א
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ח קידושין כ, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ משפטים, בדר"ח אדר ראשון, ה'תש"ל קידושין כ, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשל"א קידושין כ, א
- לקוטי שיחות כרך לב בהר שיחה ב מאותו ספר ב"ק קיג, ב
- לקוטי שיחות כרך ז בהר שיחה ב מאותו ספר ב"ק קיג, סע"א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת כה ב"ק קיג, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תמא דין מי שהלוה על חמץ יג ב"ק קיג, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת ג ב"ק קיג , סע"ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות מדות ומשקלות והפקעת שערים דיני מדות ומשקלות והפקעת שערים ב ב"ק קיג, רע"ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות מציאה ופקדון דיני מציאה ופקדון ב"ק קיג , ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזלה וגנבה דיני גזלה וגנבה ד ב"ק קיג, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזלה וגנבה דיני גזלה וגנבה טז ב"ק קיג, ב
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ג סימן תמא (ה) ב"ק דף קי"ג
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' גזלה (ד) ב"ק קיג, א
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' גזלה (ה) ב"ק קיג, ב
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' גזלה (ו) ב"ק קיג, רע"א
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' גזלה (ח) ב"ק קיג, א