286
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
א.>
א. מצות שביתת הארץ בשביעית – חובת הארץ או חובת גברא?
על מצות שביתת הארץ בשביעית, אומר הרמב"ם1: "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר:2 ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר3 בחריש ובקציר תשבות" – וידוע הדיון על כך4: האם המצוה היא שהאדמה תשבות, כפי שמובן מלשון הפסוקים בפרשתנו "ושבתה הארץ שבת לה' .. שבת שבתון יהיה לארץ .. שנת שבתון יהיה לארץ"5, וכפי שאומר הרמב"ם במקום אחר6, שהמצוה היא שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה"7. או שהמצוה ב * היא שהאדם ישבות מעבודת האדמה, כלשון הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", וכלשון הרמב"ם שלעיל8 "לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן"9.
[לגבי הלאוין שבענין זה – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור"10 – מובן בפשטות שאיסור הלאו חל רק על האדם "שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו..."11].
אחת מהתוצאות הנובעות מכך למעשה היא: אם המצוה היא שקרקע של יהודי צריכה לשבות, אין כלל הבדל מיהו השולל את שביתתה ומעבד
הערות
- 1. ריש הל' שמיטה ויובל.
- 2. פרשתנו כה, ב.
- 3. תשא לד, כא.
- 4. ראה מנ"ח מצוה קיב. ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג מ"ע סא (רסג, ג ואילך. רסה, ב ואילך). ובס' לאור ההלכה להרש"י שי' [ז"ל] זוין (ע' צד) מציין עוד ספרים דשקו"ט בזה.
- 5. שם, ד־ה. ברמב"ם ריש הל' שמיטה ויובל הביא (מהנ"ל בפנים) רק הכתוב "ושבתה הארץ", ובסהמ"צ מ"ע קלה: "(והוא אמרו .. בחריש ובקציר תשבות) וכבר נכפל זה הציווי פעמים ואמר שבת שבתון יהי' לארץ .. האי שבתון עשה (ואח"כ) ואמר גם כן ושבתה הארץ". ובפרש"י ע"ז (טו, ב) הביא הכתוב "שנת שבתון יהי' לארץ". וראה לקמן הערה 8, 12.
- 6. במנין המצות (מצוה א') שבהכותרת להל' שמיטה ויובל.
- 7. להעיר מתו"כ עה"פ (בחוקתי כו, לד. מג) "אז תרצה הארץ גו' והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותי'" – "בשביל שתדעו שהארץ שלי כו' והיא תשמט מאילי' כל שמיטים שהיא חייבת לי".
- *. וסיום מס' שביעית.
- 8. ועד"ז לשונו במנין המצות בריש ספר היד מ"ע קלה ובהסהמ"צ שם. ועפ"ז יומתק מה שבסהמ"צ הביא הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" ורק אח"כ "וכבר נכפל זה הציווי פעמים ואמר שבת שבתון". ובמנין המצות שם הביא רק הכתוב "בחריש ובקציר". וכ"ה בחינוך שם "לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית שנאמר בחריש ובקציר תשבות ובא הפי' כו'". אבל להעיר שבריש הל' שמיטה ויובל הקדים הרמב"ם הכתוב "ושבתה הארץ".
- 9. וי"ל שתלוי בהטעמים למצות שמיטה: "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה" (מו"נ ח"ג פל"ט), שביתת הארץ. או "לקבוע בלבנו כו' ענין חידוש העולם כי ששת ימים עשה כו' הכתיב מנוחה על עצמו כו'" – "אין דבר מיוחד מרשותו רק שהכל ברשות אדון הכל" (חינוך מצוה פד. שכח. וראה רמב"ן פרשתנו כה, ב. ובארוכה אברבנאל ריש פרשתנו), שביתת האדם.
- 10. פרשתנו שם, ד.
- 11. לשון הרמב"ם בהכותרת להלכות שמיטה ויובל מצוה ב' (וראה לשונו בסהמ"צ ובמנין המצות בתחילת ספר היד מל"ת רכ ואילך). וראה צפע"נ מהד"ת ג, רע"ג.
ספר המצוות, מצוות עשה קל״ה - הטקסט מספריא
היא שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית, והוא אמרו יתעלה בחריש ובקציר תשבות. וכבר נכפל זה הצווי פעמים ואמר שבת שבתון יהיה לארץ. וכבר קדם לנו (מצוה צ') האי שבתון עשה ואמר גם כן ושבתה הארץ. וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן בשביעית. ואין חובתה מן התורה אלא בארץ ישראל. (כי תשא, זרעים הלכות שמטה ויובל פ"א):
רמב"ן על ויקרא כ״ה:ב׳ - הטקסט מספריא
שַׁבָּת לַה' לְשֵׁם ה', כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא כ"ה:ב'). וְרַבּוֹתֵינוּ לֹא כָּךְ נִתְכַּוְּנוּ בְּמִדְרָשָׁם, כִּי כָל הַשַּׁבָּתוֹת גַּם הַמּוֹעֲדִים לְשֵׁם ה' הֵן, וְלֹא יֵאָמֵר בְּאֶחָד מֵהֶם "לַה'", אֲבָל אָמַר "יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כ"ג:כ"ד), וְאָמַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם" (שם לב). וּלְשׁוֹן הַבָּרַיְתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (פרק א ב), "שַׁבָּת לַה'", כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית כָּךְ נֶאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית "שַׁבָּת לַה'". אֲבָל פֵּרוּשׁ "שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ" הָאָמוּר בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית (שמות כ י), כִּי בוֹ שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ וְעַל כֵּן לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, וּלְכָךְ אָמְרוּ כִּי כֵן נֶאֱמַר בַּשְּׁמִטָּה, כִּי הִיא שְׁבִיעִית בַּשָּׁנִים. וְהִנֵּה בְּכָאן עוֹרְרוּ אוֹתָנוּ בְּסוֹד גָּדוֹל מִסּוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כְּבָר רָמַז לָנוּ ר"א שֶׁכָּתַב, וְטַעַם "שַׁבָּת לַה'" כְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְסוֹד יְמוֹת עוֹלָם רָמוּז בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְכוֹף אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ מַה שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי לְהַשְׁמִיעֲךָ מִמֶּנּוּ בַּלָּשׁוֹן אֲשֶׁר אַשְׁמִיעֲךָ, וְאִם תִּזְכֶּה תִּתְבּוֹנֵן. כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית (בראשית ב ג) כִּי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵם יְמוֹת עוֹלָם וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ (שמות כ ו), כִּי בּוֹ יִהְיֶה שַׁבָּת לַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (תמיד פ"ז מ"ד), בַּשְּׁבִיעִי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים, "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁכֻּלָּהּ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. וְהִנֵּה הַיָּמִים רֶמֶז לַאֲשֶׁר בָּרָא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וְהַשָּׁנִים יִרְמְזוּ לַאֲשֶׁר יִהְיֶה בִּבְרִיאַת כָּל יְמֵי עוֹלָם. וְעַל כֵּן הֶחְמִיר הַכָּתוּב בַּשְּׁמִטָּה יוֹתֵר מִכָּל חַיָּבֵי לָאוִין וְחִיֵּב הַגָּלוּת עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁהֶחְמִיר בָּעֲרָיוֹת (ויקרא י"ח:כ"ח), שֶׁנֶּאֱמַר "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כ"ו:ל"ד), וְהֶחְזִיר הָעִנְיָן פְּעָמִים רַבּוֹת "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת" (שם שם לה), וְנֶאֱמַר "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (שם שם מג), וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות פ"ה מ"ט), גָּלוּת בָּאָה עַל עִנּוּי הַדִּין וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל שְׁמִטַּת הָאָרֶץ; מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ אֵינוֹ מוֹדֶה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הֶחְמִיר הַנָּבִיא וְגָזַר גָּלוּת עַל שִׁלּוּחַ עֲבָדִים בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לד יג יד) "אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ' מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים" וְגוֹ', כִּי גַּם בָּעֶבֶד שְׁבִיעִית וְיוֹבֵל כו'. וְהַיּוֹבֵל יִוָּדַע עוֹד מִבְּרֵאשִׁית עַד וַיְכֻלּוּ, כִּי יָשׁוּבוּ בַּיּוֹבֵל הַכֹּל אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי הוּא מוּסָד מוּסָּד, הַמַּאֲמִין יַחֲרִישׁ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת" (כאן), "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא כ"ה:י'), כִּי הִיא אֶרֶץ הַחַיִּים הַנִּרְמֶזֶת בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן (בראשית א א), שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו:מ"ב), וּכְבָר זָכַרְתִּי זֶה פְּעָמִים. וְשֶׁמָּא לָזֶה רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ (ר"ה כא) בְּאָמְרָם, חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם וְכֻלָּם נִמְסְרוּ לְמֹשֶׁה חוּץ מֵאֶחָד; כִּי כָל שְׁמִטָּה שַׁעַר בַּיִת אֶחָד, וְהִנֵּה הוֹדִיעוּהוּ כָּל הַהֲוָיָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף חוּץ מִן הַיּוֹבֵל קֹדֶשׁ:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.