255

שיחה ג

אמור

א. ההסברים על כתיבת מצות פאה ולקט בענין המועדות

בפרשת המועדות שבפרשתינו, לאחר שהתורה מצוה על הקרבנות ועל יום־טוב שבועות, נאמר¹: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט...". מפרשי התורה מתעכבים על כך, ומסבירים את הטעם לכך שהתורה מורה על מצוות פאה ולקט בענין הציווי על המועדות, ואלה דבריהם:

א) אבן־עזרא² אומר: וטעם להזכיר ובקוצרכם את קציר ארצכם פעם שנית³ בעבור כי חג שבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם.

ב) הרמב"ן מסביר: כי בקוצרכם את קציר ארצכם, רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה⁴, יאמר כי כשתבאו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט לומר שלא תדחה המצווה ההיא את הלאוין האלה.

ג) בדומה לכך אומרים מפרשים אחרים⁵, שהתורה באה להזכיר שגם

ג השדה שממנו נלקח העומר חייב בפאה ובלקט, כי ייתכן שיחשבו שכיוון שהביאו את "ראשית קצירכם" של שדה זה קרבן לה', כבר קיימו מצוה בקציר שדה זה, ואולי אין חייבים לקיים בשדה זה גם את מצוות פאה ולקט.

לפי זה צריך להבין מדוע מצטט רש"י בפירושו את הדרשה מתורת כהנים⁶ "אמר רבי אוורדימס⁷ ברבי יוסי מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש־השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".

ואין מובן: מדוע מביא רש"י כתירוץ לשאלה זו מדרש ואגדה מתורת־כהנים? מדוע אין הוא מפרש כפשוטו בדומה לתשובות שלעיל?

אפשר להסביר שרש"י אינו מוכן לקבל, בפשוטו של מקרא, את הסברו של הרמב"ן (וחלק ממפרשים אחרים),