253
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
התשוקה להתעלות – "רוח... האדם העולה היא למעלה"29.
ולפי זה מובן הסדר בפירושי רש"י: הפירוש הראשון – התחלת העבודה, כאשר הגוף והנפש הבהמית הם במלוא תקפם, צריכה להיעשות על־ידי פעולות שישפיעו על הגוף והנפש הבהמית. ורק אחר כך אפשר להגיע לפירוש השני – להשפעה על הנפש האלקית.
ז. ההבדל בין הפירושים – גם לגבי ארץ ישראל
ההבדל בין שני הפירושים איננו רק לגבי חוץ לארץ, אלא גם לגבי ארץ ישראל עצמה: האם איסור חדש בארץ ישראל חל רק "לאחר ירושה וישיבה", כפירוש השני, או לפני ירושה וישיבה, כפירוש הראשון30.
לפי ההסבר שלפני כן ניתן להבין, ששני ההבדלים קשורים זה בזה, כי גם ההבדל בעבודה הרוחנית שבין שתי הדרכים שלעיל, איננו רק לגבי יהודי חוץ לארץ, אלא גם לגבי יהודי ארץ ישראל:
השיטה הראשונה, המדגישה בעיקר את העבודה המעוררת את הגוף והנפש הבהמית של היהודי, סוברת, שגם בארץ ישראל לא באה ההכרה ש"ראשית קצירכם" שייך לה', מצד העומר (ההקרבה לה'), אלא מצד איסור אכילת חדש המעורר את הגוף והנפש הבהמית.
ולכן חל איסור זה, לפי שיטה זו,
הערות
- 29. לשון הכתוב קהלת ג, כא.
- 30. ראה קידושין לז, סע"ב ואילך. תו"כ ר"פ בהר. ועוד. וע"פ משנ"ת בפנים דיש קדימה לפירוש הא' – יובן פרש"י ביהושע ה, יא* שמפרש רק אליבי' דפירוש זה. ואף שבפ' שלח (טו, יח) פרש"י דכל ביאות
- . זה (שבט"ז ניסן הקריבו עומר) מפורש גם בפרש"י עה"ת לעיל – בשלח טז, לה סד"ה אל קצה ארץ כנען (והוא הכתוב שהובא בקידושין שם) – אבל אינו ראי' לכאן: א) שם עיקר כוונת רש"י לשלול מדבר, ולא שבע שירשו כו'. ב) לשלול מן, ולא חדש. ג) פשטות הל' "עד בואם אל קצה" הוא רק תומ"י. ולפרש אחרת מוכרח להקדים כו"כ ענינים שנלמדים לאח"ז – בכתוב ובחז"ל, ד) דרך רש"י לתרץ סתירה שבתורה שנאמר בהן כי (תבא וכו') הכוונה ל"לאחר ירושה וישיבה" וכאן (פסוק יוד) הרי נאמר "כי תבואו גו'"** – י"ל:
- 1. כמדובר כמ"פ – שבכ"מ מפרש רש"י אליבא דפי' אחד שהובא במק"א בפירושו (ראה לעיל הערה 17 שפרש"י דשלח הנ"ל אתי (גם) לפי' הב' שברש"י כאן).
- 2. כיון שתיכף לאחר "כי תבואו" נאמר "וקצרתם" – ה"ז ע"ד פ' שלח שם שנאמר "והי' באכלכם" שלכן "בבואכם משנכנסו בה ואכלו מלחמה (תיכף) נתחייבו בחלה" [ועפ"ז תומתק הוספת (ויתור) רש"י שם (על לשון הספרי) "ואכלו מלחמה"].
- 3. שאני "כי (תבואו)" הנאמר בעומר שאפילו "אם" הנאמר בו פרש"י (ויקרא ב, יד) שכוונתו חובה. כשבאה, ולא – בכתוב הא' להודיע שלאח"ז תהי' סתירה ותירוצה. ועוד.
- . וראה פנ"י שהובא לעיל שוה"ג להערה 17. בהמקנה קידושין שם כתב, ד"כי תבואו" קאי רק על עומר שנאמר ברישא דקרא, ולא על חדש שנאמר בסיפא דקרא (והעומר נוהג רק לאחר ירושה וישיבה, וחדש נוהג מיד בכניסתן לארץ דהאיר המזרח מתיר) – אבל ע"ד הפשט, חדש ועומר תלויים זה בזה, כנ"ל בתחילת השיחה.
רש"י על יהושע ה׳:י״א - הטקסט מספריא
מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יוֹם הֲנָפַת הָעוֹמֶר, שֶׁהִקְרִיבוּ עוֹמֶר תְּחִלָּה וּמִז' בַּאֲדָר שֶׁמֵּת משֶׁה, שֶׁפָּסַק הַמָּן, הָיוּ מִסְתַפְּקִין עַד עַכְשָׁיו מִמָּן שֶׁבִּכְלֵיהֶם שֶׁלָּקְטוּ בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז לה): אֶת הַמָּן אָכְלוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַהֲלֹא מ' שָׁנָה חָסֵר שְׁלשִׁים יוֹם, שֶׁהֲרֵי תְּחִלַּת יְרִידַת הַמָּן בְּט"ו בְּאִיָיר, אֱמוֹר מֵעַתָּה, בַּחֲרָרָה שֶׁהוֹצִיאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם טָעֲמוּ טַעַם מָן.
רש"י על שמות ט״ז:ל״ה - הטקסט מספריא
ארבעים שנה. וַהֲלֹא חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֵם? שֶׁהֲרֵי בְּט"ו בְּאִיָּר יָרַד לָהֶם הַמָּן תְּחִלָּה וּבְט"ו בְּנִיסָן פָּסַק, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת" (יהושע ה')? אֶלָּא מַגִּיד, שֶׁהָעֻגּוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם טָעֲמוּ בָהֶם טַעַם מָן (קידושין ל"ח):
אל ארץ נושבת. לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (שֶׁאוֹתָהּ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מְיֻשֶּׁבֶת וְטוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן", וְתַרְגּוּם שֶׁל נוֹשָׁבֶת "יָתְבָתָא", רָצָה לוֹמַר — מְיֻשֶּׁבֶת):
אל קצה ארץ כנען. בִּתְחִלַּת הַגְּבוּל קֹדֶם שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וְהוּא עַרְבוֹת מוֹאָב. נִמְצְאוּ מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה? אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב כְּשֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּז' בַּאֲדָר פָּסַק הַמָּן מִלֵּירֵד, וְנִסְתַּפְּקוּ מִמָּן שֶׁלָּקְטוּ בוֹ בַיּוֹם עַד שֶׁהִקְרִיבוּ הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (יהושע ה'):
ארבעים שנה FORTY YEARS — But was not this period short of thirty days, since it was on the sixteenth of Iyar that the Manna fell for them for the first time and on the fifteenth of Nisan that it ceased, as it is said, (Joshua 5:12) “And the Manna ceased on the morrow”? (cf. the preceding verse which speaks of the day when they ate unleavened bread). But this tells us that in the cakes that Israel had brought out of Egypt and which they ate from the 15th of Nisan to the 16th of Iyar after they left Egypt they experienced the taste of Manna (so that the 40 years mentioned here as those during which they ate Manna may be regarded as complete) (Kiddushin 38a).
אל ארץ נושבת TO A LAND INHABITED — after they had crossed the Jordan, [for that territory on the other side of the Jordan was cultivated (מְיֻשֶׁבֶת, which is regarded as the equivalent of נושבת; cf. Rashi on Genesis 36:20) and good, as it is said, (Deuteronomy 3:25) “Let me pass over, I pray thee, and see the good land that is on the other side of the Jordan”. And the translation of נושבת by Onkelos is יתבתא which means to say מיושבת, “settled”].
אל קצה ארץ כנען UNTO THE EXTREMITY OF THE LAND OF CANAAN — at the beginning of the border before they passed over the Jordan, that is, in the plains of Moab — consequently they (these two descriptions of the locality) contradict each other! But the explanation is that in the plains of Moab, when Moses died (cf. Deuteronomy 34:1) on the seventh of Adar, the Manna really ceased to fall but they had a sufficient supply from the Manna which they had gathered on that day to last until they had brought the Omer on the sixteenth of Nisan in Canaan itself, the cultivated land, as it is said, (Joshua 5:11) “And they did eat of the produce of the land on the morrow after the Passover” (Kiddushin 38a).
רש"י על ויקרא ב׳:י״ד - הטקסט מספריא
ואם תקריב. הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כִּי, שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי בְּמִנְחַת הָעֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהִיא חוֹבָה, וְכֵן וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל וְגוֹ' (במדבר ל"ו):
מנחת בכורים. בְּמִנְחַת הָעֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהִיא בָּאָה אָבִיב — בִּשְׁעַת בִּשּׁוּל הַתְּבוּאָה, וּמִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא בָּאָה, נֶאֱמַר כָּאן אָבִיב וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות ט'), הַשְּׂעֹרָה אָבִיב:
קלוי באש. שֶׁמְּיַבְּשִׁין אוֹתָהּ עַל הָאוּר בְּאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִים, שֶׁאִלּוּלֵי כֵן אֵינָהּ נִטְחֶנֶת בָּרֵחַיִם, לְפִי שֶׁהִיא לַחָה:
גרש כרמל. גְּרוּסָה בְּעוֹדָהּ לַחָה:
גרש. גֶּרֶשׂ לְשׁוֹן שְׁבִירָה וּטְחִינָה, גּוֹרְסָהּ בְּרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, כְּמוֹ וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ (איכה ג'), וְכֵן גָּרְסָה נַפְשִׁי (תהילים קי"ט):
כרמל. בְּעוֹד הַכַּר מָלֵא, שֶׁהַתְּבוּאָה לַחָה וּמְלֵאָה בְּקַשִּׁין שֶׁלָּהּ, וְעַל כֵּן נִקְרָאִים הַמְּלִילוֹת כַּרְמֶל, וְכֵן כַּרְמֶל בְּצִקְלוֹנוֹ (מלכים ב ד'):
ואם תקריב AND IF (according to Rashi, AND “WHEN”) THOU OFFER [A MEAL-OFFERING OF FIRST FRUITS] — אם here has the meaning of כי, “when”, for this (the offering of the מנחת בכורים) is not optional, since Scripture is speaking of the meal-offering of the “Omer” which is obligatory. Similar is אם in the phrase (Numbers 36:4) ואם יהיה היובל which means: “when the jubilee will be”, not: “if the jubilee will be”, since it is bound to come (cf. Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 13 2; see also Rashi on Exodus 20:22).
מנחת בכורים THE MEAL-OFFERING OF FIRSTFRUITS — Scripture is speaking here of the meal-offering of the “Omer” (Leviticus 23:10) which is brought when the grain is in the green ears ,(אביב), i.e.. at the time of the ripening of the grain, and which was brought of barley, for it states here “אביב”, and there, too, (Exodus 9:31) it slates “for the barley was in the ears (אביב)” (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 13 4; Menachot 68b).
קלוי באש PARCHED BY THE FIRE It is thus described because they roast it on the fire in the “tube of the grain-parchers (אביב של קלאים)”, for unless it was treated thus it could not be ground in the mill because it was fresh, as the term אביב green, fresh suggests (cf. Rashi on Exodus 9:31).
גרש כרמל means broken (גרוש) whilst it was yet fresh (כרמל).
גרש is an expression for breaking and grinding. — He ground it in a grit-mill. — גרש has the same meaning as the verb in (Lamentations 3:16) “and He hath broken (ויגרס) [my teeth] with gravel-stones”; and similarly (Psalms 119:20) “My soul is broken (גרסה).
כרמל — i. e., broken whilst the husk (כר) is yet full (מלא) (according to this כרמל is a word compounded of כר and מל) — when the crop is yet fresh and full in its stalks; for this reason the fresh ears are called כרמל. Similar is, (2 Kings 4:42) “and full ears of corn (כרמל) in the husk thereof”.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.