232

שיחה ד

קדושים א. דברי הרמב"ם ומפרשיו בענין שפחה חרופה – "בן תשע..."

בענין שפחה חרופה¹ פוסק הרמב"ם² "בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, והוא שתהיה גדולה ובעולה וברצונה, כמו שביארנו, שאין האיש חייב קרבן עד שתתחייב היא מלקות שנאמר³ בקורת תהיה והביא את אשמו". הראב"ד משיג על כך: "זה שבוש, שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא, והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי (= שהרי הושוו זו לזה), והכי איתא (= וכך מובא) בכריתות"⁴.

ישנם מספר הסברים לתרץ את דברי הרמב"ם:

א) בעל ה"מגיד משנה"⁵ אומר, שלדעת הרמב"ם "הכל תלוי באשה שתהיה בת עונשין, אבל הוא אינו צריך להיות בר עונשין, וכן אמרו⁶: בזמן שהאשה לוקה – האיש מביא קרבן, בזמן שאין האשה לוקה – אין האיש מביא קרבן, ולא אמרו בזמן שהוא אינו

ד מביא קרבן היא אינה לוקה, וקרא נמי הכי דרשינן (= וכך גם דורשים את הפסוק) "בקורת תהיה והביא את אשמו" – ומשמע הא לא תהיה בקורת לא יביא, אבל לא משמע הא אם לא יביא לא תהיה בקורת". וכיון שלדעת הרמב"ם "הכל תלוי בה", והרי היא "לוקה" – לכן "הוא מביא קרבן".

אך לתירוץ זה נדרש הסבר: אכן "הכל תלוי בה", אך כיצד ניתן לחייב עקב זאת "קטן"? וכפי שאומר הראב"ד במקום אחר⁷: "ואם יאמר האיש נתלה באשה אבל לא האשה באיש מכל מקום מהיכא תיתי (= מנין נלמד) לחייב את הקטן על ידי האשה"⁸.

גם דברי הרדב"ז⁹ שלדעת הרמב"ם הקרבנות אינם עונש אלא כפרה, ולפיכך – אף הקטן זקוק לכפרה, למרות שאין הוא בר עונשין –

אינם מספיקים, לכאורה, כי מדוע זקוק קטן לכפרה על ידי קרבן דוקא בענין שפחה חרופה, ואין מוצאים זאת כאשר הוא עובר עבירות אחרות שחייבים עליהן קרבן?

ב) בעל ה"לחם משנה"¹⁰ אומר,