232

שהמקור לדעת הרמב"ם הוא ב"תורת־כהנים" על הפסוק "איש־פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר ואיש", והראב"ד פוסק כדברי הגמרא בכריתות, ש"מקשו להדדי", שמשוים ביניהם ואם אחד מהם הוא קטן או קטנה שניהם פטורים, שלא כנאמר ב"תורת כהנים".

אך גם אם זאת יש להבין: לפי תורת כהנים, מהו הטעם לכך שדוקא בענין שפחה חרופה אנו מוצאים לימוד זה המרבה בן תשע שנים ויום אחד, ולא בעניני עריות אחרים, שגם בהם ביאתו ביאה¹¹?

ניתן לומר, שאין לכך טעם, אלא זוהי גזירת הכתוב, אך זאת מנין? פשוט יותר לומר שיש לכך טעם.

ב. חובות המוטלות על קטן לפי דברי הרמב"ם

חובת קרבן, וכן חובת מצוה, המוטלת על קטן, מוזכרת ברמב"ם במקומות נוספים, ומהם:

בהלכות קרבן פסח¹² פוסק הרמב"ם "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון – פטור". בעל ה"כסף משנה" שואל "אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא (= האם לגבי קטן קיים ענין של חובה או פטור?)", ומתרץ: "וכתב הר"י קורקוס ז"ל דכיון דרחמנא רבייה (= התורה ריבתה) לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני"¹³.

ולכאורה תמוה: בפסח ראשון הוא בכל זאת היה קטן, והיה פטור מן המצוות, ואם כך, כיצד מועילה העובדה שמישהו אחר שהיה חייב שחט עבור הקטן, בזמן הפטור של הקטן, לכך שהקטן יהא פטור מכך בזמן חיובו, כשגדל – בפסח שני¹⁴?

יותר מכך, בהלכות תלמוד תורה אומר הרמב"ם¹⁵: "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר...", וה"צמח צדק"¹⁶ אומר "שמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא". מכך שהרמב"ם משתמש בביטוי בלתי־נפוץ "כשיכיר"¹⁷, ולא "כשיגדיל"¹⁸, מובן, שחובת הלימוד מוטלת על הקטן אף לפני שנעשה גדול –