שיחה ג

225שיחה ג

קדושים

א. ההבדל בין סדר המשניות לבין סדר ההלכות ב"יד החזקה"

לפי סדר המסכתות במשנה באה מסכת כלאיים לאחר מסכת פאה (ודמאי). הרמב"ם¹ מסביר את הטעם לסדר זה: "וסדר אחר פאה מסכת דמאי... ואחר דמאי כלאים שכך סדרם הכתוב בסדר קדושים תהיו²: לא תכלה פאת שדך ואחריו שדך לא תזרע כלאים" [ואת זאת שמיד לאחר מסכת פאה מופיעה מסכת דמאי (ולא כלאים), מסביר הרמב"ם: "וסדר אחר פאה מסכת דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה"].

לפי זה מתעוררת תמיהה על הרמב"ם, אשר בספרו "יד החזקה" מקדים את הלכות כלאים לפני הלכות פאה³ (הפרקים הראשונים שבהלכות מתנות עניים) – להיפך⁴ מסדרם במשנה, ולהיפך מכפי ש"סדרם

ג הכתוב", לפי דברי הרמב"ם עצמו!

הרדב"ז⁵ מביא לכך שני טעמים:

א) הרמב"ם מביא תחילה את הלכות כלאים, כי הן באות כהמשך לסוף ההלכות הקודמות – הלכות ערכין וחרמין: בתחילת הפרק האחרון של הלכות ערכין וחרמין אומר הרמב"ם "בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי ציבור ועל עניני ההקדשות וכו'". מקורה של הלכה זו הוא המשנה בתחילת מסכת שקלים⁶: בחמשה עשר בו... ועושין כל צרכי הרבים וכו'", ולאחר מכן מסיימת המשנה: "ויוצאין אף על הכלאים", שבט"ו באדר היו שלוחי בית דין יוצאים ועוקרים את הכלאים מן השדות – ולכן קובע הרמב"ם את הלכות כלאים מיד לאחר הלכות ערכין וחרמין, כי במשנה מופיעה ההלכה "ויוצאין אף על הכלאים" כהמשך להלכה "בחמשה עשר בו... כל צרכי הרבים".

ב) כלאים כוללים בתוכם "כל מיני כלאים, כלאי אילנות, כלאי זרעים, כלאי הכרם, כלאי הרבעת בהמה, כלאי בגדים, כלאי עבודת בהמה, ולעולם דרכו ז"ל לפתוח בדברים הכוללים..." – שכענין כללי יש להלכות כלאים 225זכות קדימה לעומת הלכות פאה שהן ענין פרטי.

ב. הקשיים על טעמי הרדב"ז לסדר ההלכות ברמב"ם

אך לכאורה שני התירוצים הללו דורשים עיון והסבר מדוקדק:

א) בתירוץ הראשון – שהלכות כלאים באות כהמשך לתחילת הפרק האחרון בהלכות ערכין וחרמין ("בחמשה עשר באדר...") – אין מובן: בסופו של הפרק האחרון בהלכות ערכין וחרמין מדבר הרמב"ם אודות הסדר שצריך להיות בהוצאות כספים לעניני קדושה (הקדשות), שלמרות שזוהי מצוה ש"ראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו... אף־על־פי־כן אם לא הקדיש... אין בכך כלום", ו"לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו .. אל יפזר יותר מחומש...".

לפי זה הרי, אדרבה, אם הרמב"ם רוצה לכתוב כאן את ההלכות שמהוות המשך להלכות ערכין וחרמין, הרי סביר יותר שלאחר הלכות ערכין וחרמין, המסתיימות בדינים אודות פיזור הממון לעניני קדושה, יופיעו דוקא הלכות מתנות עניים, שהתחלתן הן הלכות פאה,

[ובמיוחד כאשר בסוף הלכות ערכין וחרמין מביא הרמב"ם⁷ את הדין: "מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנן לכהנים..." – וזה דומה לענין מתנות עניים, כי לכהנים אין חלק ונחלה בארץ ישראל ולפיכך הם מקבלים מתנות כהונה (שאחת מהן היא ענין החרמים⁸)].

ולא הלכות כלאים, כי (א) הן מופיעות כהמשך רק להתחלת הפרק האחרון של הלכות ערכין וחרמין, (ב) הקשר ביניהן הוא ענין שולי בלבד ולא בעצם משמעות הענינים.

וזאת בנוסף לכך שקשה לומר שהסדר ברמב"ם נובע מן הסדר במשנה שבתחילת שקלים.

ב) התירוץ השני, שכלאים קודמים בהיותם ענין הכולל סוגים שונים, היה מספיק אילו הלכות פאה היו כתובות כענין נפרד בפני עצמו. אך ברמב"ם באות הלכות אלו כחלק מ"דברים הכוללים....", של הלכות מתנות עניים, הכוללות "כל מיני" מתנות עניים (פאה, לקט, שכחה, מעשר עני, צדקה וכו')⁹ – ואם כך, הקושיא בעינה עומדת: מדוע אין הוא כותב תחילה את הלכות מתנות עניים (וממילא – את הלכות פאה בראשן), ולאחר מכן את הלכות כלאים – ובמיוחד כאשר כך "סדרם הכתוב"?

ג. הסדר – זמן חיוב ההלכות

ויש לומר, שהסדר של הרמב"ם 226בספר זרעים הוא לפי הסדר של זמן חובת ההלכות:

הוא מתחיל בהלכות כלאים – הקובעות כיצד לזרוע וכו'¹⁰ (וכהמשך לכלאי זרעים מובאים כל סוגי הכלאים),

לאחר מכן מובאות ההלכות הקשורות לזמן הקצירה – הלכות פאה ומתנות עניים אחרות (ובדרך אגב שאר מתנות העניים – מעשר עני וצדקה),

לאחר מכן המתנות שצריך לתת מן התבואה לאחר המירוח – הלכות תרומות, מעשר, מעשר שני ונטע רבעי¹¹, וכן¹² בכורים¹³,

ולבסוף הלכות שמיטה ויובל, הבאים לאחר "שש שנים תזרע..."¹⁴, אחת לשבע (חמישים) שנים בלבד.

ד. התמיהה על הסדר שבין ההכרזות במשנה

לביאור "חלק" יותר של הדבר על־פי פנימיות הענינים, יש להסביר תחילה את דברי המשנה בתחילת שקלים, "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים"¹⁵:

הסדר בתורה הוא הרי מדוייק לחלוטין, ואין מובן: מדוע מקדימים את ההכרזה "על השקלים" לפני ההכרזה "על הכלאים"? לכאורה, סביר שיהיה ההיפך:

"כלאים" הוא איסור המוטל על כל אחד, וזהו איסור תמידי – כל יהודי שאינו יודע הלכה זו עלול לעבור בכל רגע על הלאו של "לא תזרע כלאים". יותר מכך: אף אם אין הוא עושה מעשה, הוא יושב בטל ובינתיים גדל צמח הכלאים בחלק אחד חלקי מאתיים¹⁶, והוא לא עקר את הכלאים, הרי גם אז הוא עובר על הלאו של כלאים¹⁷. וכן – העקירה מועילה רק על לעתיד, אך אין היא מתקנת את הלאו.

ואילו ענין שקלים, אינו דבר חמור כמו זה¹⁸, ובנוסף לכך נשים וכדומה אינן חייבות בכך¹⁹, ואף החייבים 227יכולים לתת את השקלים גם לאחר ראש חודש ניסן, כי תורמים גם על העתיד להיגבות²⁰. (ולהעיר: אף מי שאינו נותן את מחצית השקל, יש לו חלק בתרומה ובקרבנות הציבור²¹).

ולפי זה היתה צריכה להיות ההכרזה "על הכלאים" לפני ההכרזה "על השקלים" – ומדוע אומרת המשנה בסדר הפוך?

ה. הטעם לאיסור כלאים ולהכרזה על השקלים

ההסבר לכך (על־פי פנימיות הענינים) הוא:

הרמב"ן²² מסביר את הטעם לאיסור כלאים כך: על־ידי הכלאים משנים את חוקי הטבע שקבע הקדוש־ברוך־הוא, שיהיה דוקא "דשא עשב... עץ... עושה פרי למינו"²³ (ובדומה לכך בסוגי כלאים אחרים).

הטעם להכרזה באחד באדר "על השקלים" הוא: את קרבנות הציבור של כל שנה צריך להביא דוקא מן השקלים של שנה זו – אסור להשתמש בשקלים של שנה אחת (שמלפני ראש חודש ניסן) לצורך קרבנות ציבור של השנה הבאה (לאחר ראש חודש ניסן) – אין מערבין שנה אחת באחרת. לכן מכריזים באחד באדר שיש לתת את השקלים לפני השנה החדשה (ראש חודש ניסן)²⁴.

ו. ענין של "למינהו" בעולם נובע מאי־עירוב בעבודה הרוחנית

מכיון ש"קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא"²⁵ מובן שכל דבר שישנו בעולם, הרי לא זו בלבד שהוא קשור לתורה ומשתקף בה (ובעבודת בני ישראל), אלא יותר מכך: בתחילה קיים הדבר בתורה, ורק אחר כך וממנה הוא יורד לעולם.

זהו ההסבר להקדמת ההכרזה "על השקלים" לפני ההכרזה "על הכלאים": כדי שהעולם יהא כראוי, דוקא "למינהו", ולא כלאים, צריך למנוע לפני כן בעבודת ישראל ובתורה (הוראה), את ה"עירוב" של דברים שונים אשר צריכים להיות נפרדים, למינהו.

ולכן משמיעים ומכריזים תחילה בית דין, אשר תפקידם הוא תורה והוראה, "על השקלים" – שעל־ידי הכרזה זו נגרם שהשקלים המובאים לקרבנות – עבודה – ישמשו בזמן הנכון, ושלא יערבו את השקלים עם קרבנות של שנה אחרת.

המשמעות העמוקה והרחבה יותר של הדברים היא: בית דין מכריזים 228ומגלים את הכוחות הרוחניים הדרושים לעבודת ה' של השנה הבאה, שהרי עבודת הקרבנות היא מן העבודות העיקריות של המקדש²⁶, ונקראת²⁷ "עבודה" סתם, וכוחות רוחניים אלו צריכים להיות מנוצלים במילואם בעבודה של הזמן שאליו הם שייכים, ואסור לגרום לבלבול ועירוב²⁸ זמנים בסדר העבודה משנה לשנה.

ומכך נגרמת ו"משתלשלת" ההכרזה "על הכלאים" – שגם בעולם לא יהיה עירוב וכלאים של מין אחד באחר.

ז. א' באדר – בכח, ט"ו באדר – בפועל

לפי זה מובן גם מדוע מוצאים לגבי כלאים שני מועדים – בא' באדר משמיעים ומכריזים "על הכלאים", ובט"ו באדר "יוצאין אף על הכלאים":

בא' באדר משמיעים ומכריזים "על השקלים", זוהי רק פעולה "בכח" לגבי נתינת השקלים, ולכן גם בעולם נובע מכך רק הענין "בכח" – "משמיעין על הכלאים",

ואילו בט"ו באדר, כאשר קיימא סיהרא (=הירח) באשלמותא²⁹ (שלא כבראש חודש, א' באדר³⁰, כאשר הלבנה היא "בכח", נקודה בלבד) – אז מתחילה ההכנה המעשית בפועל³¹ לעבודת נתינת השקלים, כנאמר במשנה³²: "בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין במדינה" –

ומכך נובע גם לגבי העולם, שבחמשה עשר באדר אין בית־דין 229מסתפקים בהכרזה, אלא הם "יוצאין אף על הכלאים" – עוקרים את הכלאים בפועל³³.

זהו ההסבר לכך ש"בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי ציבור ועל עניני ההקדשות": כשם שבט"ו באדר מתחילה ההכנה המעשית לנתינת השקלים בכלל הקרבנות של השנה הבאה – כדי להבטיח שהכוחות הניתנים לעבודה בשנה מסויימת ינוצלו דוקא בשנה זו בלי "לערב" משנים שונות – כך צריך להבטיח גם לגבי כל "צרכי ציבור" ו"הקדשות", שכל הענינים השייכים לשנה מסויימת יושלמו לפני סוף השנה, לפני ראש חודש ניסן.

ח. אסור "לערב" את עבודת

נכסיו .. מכל אשר לו ולא כל אשר לו .. כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש...":

יהודי צריך לדעת שנכסיו וממונו ניתנו לו מאת הקדוש־ברוך־הוא כדי להשתמש בהם בסדר מסויים: חלק מן הממון והנכסים ניתן לו כפקדון – אין הם שייכים לו, אלא לעני, להקדש³⁴ וכדומה – כדי לקיים את מצות צדקה וכדומה³⁵, וחלק מן הנכסים והממון ניתן לו לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו.

לכן אסור לו לפזר יותר מחומש, כי ארבע החמישיות האחרות הוקצבו בשבילו – אותם נתן הקדוש־ברוך־הוא לו, לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו, ואין הוא צריך "לערב" זאת עם החלק השייך לעני³⁶.

הבירורים

ט. ההסבר לסדר ההלכות

כשם שאסור לערב בתחומים של "עולם" (כלאים משני מינים) ו"שנה" (שקלים משנה לשנה), כך אסורים כלאים בתחום השלישי^* – "נפש": לכל אחד נקבעו ענינים ודברים מסויימים שאותם הוא צריך "לברר" ולזכך, ואסור לבלבל בין עבודת ה"בירורים" של אדם אחד ושל זולתו.

זהו ההסבר הפנימי להלכה שבה מסיים הרמב"ם את הלכות ערכין וחרמין – "לעולם לא יקדיש אדם... כל

ברמב"ם

לפי כל האמור לעיל מובן סדר ההלכות ברמב"ם:

תחילה, בפרק האחרון של הלכות ערכין וחרמין, הוא קובע את ההלכה "בחמשה עשר באדר בית דין נפנין...

230על צרכי ציבור ועל עניני ההקדשות" שזהו ענין הכלאים ברוחניות (ב"שנה") – מניעת ה"עירוב" של הכחות שניתנו ל"צרכי ציבור" ול"הקדשות" משנה לשנה.

לאחר מכן הוא גם מסיים את הפרק (ונעוץ תחילתן בסופן) בנקודה זו כפי שהיא משתקפת אצל כל אחד בפרט (ב"נפש") בענין של ערכין וחרמין – לא לערב את הממון השייך לו עם הממון שהוא חייב לתת (שהוא פקדון ואינו שלו),

ומן הכלאים שבעבודת האדם ברוחניות נובעות בהנהגת העולם הלכות כלאים כפשוטן,

אך מכך אפשר להגיע לידי טעות, כטענת טורנוסרופוס הרשע³⁷, שכיון שהקדוש־ברוך־הוא נתן לו ממון ונכסים, ועשה אדם אחר לעני, הרי אין הוא צריך לתת צדקה, כי הכל שלו ואסור לו לבלבל זאת על־ידי נתינה לאחר ( – כלאים). לכן ממשיך הרמב"ם מיד לאחר הלכות כלאים בהלכות מתנות עניים: החובה לתת לעני את החלק השייך לו. י. ההסבר להבדל בין

הסדר במשנה וברמב"ם

בכך יובן גם הטעם להבדל בין סדר התורה (והמשנה) – קודם פאה ואחר־כך כלאים, לבין סדר הרמב"ם – תחילה הלכות כלאים ואחר־כך הלכות מתנות עניים.

במתנות עניים מודגש שצריך לתת לעני חלק מן הממון בלבד, והרוב נשאר לבעל־הבית: פאה – בסוף³⁸ שדהו³⁹, לקט – יותר משני שבלים כבר אינו לקט⁴⁰, וכך הלאה בשאר מתנות העניים. זהו הענין של שלילת כלאים ברוחניות, כפי שנתבאר לעיל בהרחבה, שלא לערב את החלק השייך לבעל־הבית עם חלקו של העני – ומכך משתלשל איסור כלאים בגשמיות, כדלעיל.

לפיכך כתוב בתורה קודם "לא תכלה פאת שדך..." ורק לאחר מכן "שדך לא תזרע כלאים...", וכך גם במשנה.

לעומת זאת ברמב"ם כבר הוזכר ענין זה של מתנות עניים, שאסור לתת "כל אשר לו" (שממנו נובע איסור 231כלאים) בסוף הלכות ערכין וחרמין, ולכן מופיעות בהמשך לכך הלכות כלאים.

ולאחר מכן מופיעות הלכות מתנות עניים, שההדגשה בהן היא כשמן – לא על כך שאסור לפזר "כל אשר לו", אלא על כך שחייבים לתת לעני, ואדרבה, בזהירות "יותר מכל מצוות עשה" ורק על־ידי כך "כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת"⁴¹.

(משיחת פורים תשכ"ד)