229
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מסתפקים בהכרזה, אלא הם "יוצאין אף על הכלאים" – עוקרים את הכלאים בפועל33.
זהו ההסבר לכך ש"בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי ציבור ועל עניני ההקדשות": כשם שבט"ו באדר מתחילה ההכנה המעשית לנתינת השקלים בכלל הקרבנות של השנה הבאה – כדי להבטיח שהכוחות הניתנים לעבודה בשנה מסויימת ינוצלו דוקא בשנה זו בלי "לערב" משנים שונות – כך צריך להבטיח גם לגבי כל "צרכי ציבור" ו"הקדשות", שכל הענינים השייכים לשנה מסויימת יושלמו לפני סוף השנה, לפני ראש חודש ניסן.
ח. אסור "לערב" את עבודת
נכסיו .. מכל אשר לו ולא כל אשר לו .. כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש...":
יהודי צריך לדעת שנכסיו וממונו ניתנו לו מאת הקדוש־ברוך־הוא כדי להשתמש בהם בסדר מסויים: חלק מן הממון והנכסים ניתן לו כפקדון – אין הם שייכים לו, אלא לעני, להקדש34 וכדומה – כדי לקיים את מצות צדקה וכדומה35, וחלק מן הנכסים והממון ניתן לו לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו.
לכן אסור לו לפזר יותר מחומש, כי ארבע החמישיות האחרות הוקצבו בשבילו – אותם נתן הקדוש־ברוך־הוא לו, לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו, ואין הוא צריך "לערב" זאת עם החלק השייך לעני36.
הבירורים
ט. ההסבר לסדר ההלכות
כשם שאסור לערב בתחומים של "עולם" (כלאים משני מינים) ו"שנה" (שקלים משנה לשנה), כך אסורים כלאים בתחום השלישי* – "נפש": לכל אחד נקבעו ענינים ודברים מסויימים שאותם הוא צריך "לברר" ולזכך, ואסור לבלבל בין עבודת ה"בירורים" של אדם אחד ושל זולתו.
זהו ההסבר הפנימי להלכה שבה מסיים הרמב"ם את הלכות ערכין וחרמין – "לעולם לא יקדיש אדם... כל
ברמב"ם
לפי כל האמור לעיל מובן סדר ההלכות ברמב"ם:
תחילה, בפרק האחרון של הלכות ערכין וחרמין, הוא קובע את ההלכה "בחמשה עשר באדר בית דין נפנין...
הערות
- 33. ולהעיר, שגם בזה מקדים במשנה הא ד"חמשה עשר בו קורין כו' ועושין כל צרכי הרבים כו'" (כדלקמן בפנים) ואח"כ – "ויוצאין אף על הכלאים".
- 34. ועפ"ז יומתק מרז"ל (שמו"ר פל"ו, ג): כל מי שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו. וראה רמב"ם הל' מתנ"ע פ"י ה"ב.
- 35. טור יו"ד ריש הל' צדקה. וראה ד"ה א"ר שמואל בר נחמני תר"ץ פ"ג (סה"מ קונטרסים ח"א קיט, א). וראה גם לקו"ש ח"ב [המתורגם] ע' 114. ח"ג [המתורגם] ע' 163. ובכ"מ.
- 36. ועפ"ז יומתק מ"ש באגה"ת (ספ"ג) ואגה"ק (סוס"י) דלתקן עוונותיו בצדקה, יוכל לפזר בלי גבול – כי זהו ענינו וצרכיו שלו, רפואת ופדיון נפשו, כמו "רפואת הגוף ושאר צרכיו".
- *. אשר על ענין שלש בחינות אלו הוא היסוד של ספר יצירה (אוה"ת יתרו ע' תתטז ואילך).
שמות רבה ל״ו:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, זַיִת רַעֲנָן, רְאֵה הֵיאַךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְאִירִין לָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בָּהֶן, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הוּא נִכְשָׁל, מָשָׁל לְמִי שֶׁעוֹמֵד בָּאֲפֵלָה בָּא לְהַלֵּךְ מָצָא אֶבֶן וְנִכְשַׁל בָּהּ, מָצָא בִּיב נוֹפֵל בּוֹ הִקִּישׁ פָּנָיו בַּקַּרְקַע, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה בְּיָדוֹ נֵר, כָּךְ הֶדְיוֹט שֶׁאֵין בְּיָדוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, מָצָא עֲבֵרָה וְנִכְשַׁל בָּהּ וָמֵת, שֶׁכֵּן רוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת (משלי ה, כג): הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר, וְאֵין מוּסָר אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, יג): הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף. לָמָּה הוּא מֵת לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בַּתּוֹרָה וְהוֹלֵךְ וְחוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, יט): דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ, אֲבָל אוֹתָם שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה הֵם מְאִירִים בְּכָל מָקוֹם, מָשָׁל לְמִי שֶׁעוֹמֵד בַּאֲפֵלָּה וְנֵר בְּיָדוֹ, רָאָה אֶבֶן וְלֹא נִכְשָׁל, רָאָה בִּיב וְלֹא נָפַל, לָמָּה, עַל שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ נֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, קה): נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי. וְכֵן (משלי ד, יב): אִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל, וְכֵן (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהֵא נֵרִי בְּיָדְךָ וְנֵרְךָ בְּיָדִי, וְאֵיזוֹ נֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, מַהוּ כִּי נֵר מִצְוָה, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה הוּא כְּאִלּוּ מַדְלִיק נֵר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְחַיֶּה נַפְשׁוֹ שֶׁנִּקְרֵאת נֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. וּמַהוּ וְתוֹרָה אוֹר, אֶלָּא הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁאָדָם מְחַבֵּב בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְיֵצֶר הָרָע שֶׁבְּתוֹכוֹ אוֹמֵר מַה לְּךָ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וּמְחַסֵּר אֶת נְכָסֶיךָ, עַד שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לַאֲחֵרִים תֵּן לְבָנֶיךָ, וְיֵצֶר טוֹב אוֹמֵר לוֹ תֵּן לַמִּצְוָה, רְאֵה מַה כְּתִיב: כִּי נֵר מִצְוָה, מָה הַנֵּר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק אֲפִלּוּ אֶלֶף אֲלָפִים קָרוֹינִין וְסֶבָּקִין מַדְלִיקִין הֵימֶנּוּ אוֹר בִּמְקוֹמוֹ, כָּךְ כָּל מִי שֶׁיִּתֵּן לְמִצְוָה, אֵינוֹ מְחַסֵּר אֶת נְכָסָיו, לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ב׳ - הטקסט מספריא
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלעכו"ם ששונאין אותו ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.