228
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ומגלים את הכוחות הרוחניים הדרושים לעבודת ה' של השנה הבאה, שהרי עבודת הקרבנות היא מן העבודות העיקריות של המקדש26, ונקראת27 "עבודה" סתם, וכוחות רוחניים אלו צריכים להיות מנוצלים במילואם בעבודה של הזמן שאליו הם שייכים, ואסור לגרום לבלבול ועירוב28 זמנים בסדר העבודה משנה לשנה.
ומכך נגרמת ו"משתלשלת" ההכרזה "על הכלאים" – שגם בעולם לא יהיה עירוב וכלאים של מין אחד באחר.
ז. א' באדר – בכח, ט"ו באדר – בפועל
לפי זה מובן גם מדוע מוצאים לגבי כלאים שני מועדים – בא' באדר משמיעים ומכריזים "על הכלאים", ובט"ו באדר "יוצאין אף על הכלאים":
בא' באדר משמיעים ומכריזים "על השקלים", זוהי רק פעולה "בכח" לגבי נתינת השקלים, ולכן גם בעולם נובע מכך רק הענין "בכח" – "משמיעין על הכלאים",
ואילו בט"ו באדר, כאשר קיימא סיהרא (=הירח) באשלמותא29 (שלא כבראש חודש, א' באדר30, כאשר הלבנה היא "בכח", נקודה בלבד) – אז מתחילה ההכנה המעשית בפועל31 לעבודת נתינת השקלים, כנאמר במשנה32: "בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין במדינה" –
ומכך נובע גם לגבי העולם, שבחמשה עשר באדר אין בית־דין
הערות
- 26. ראה רמב"ם ריש הל' בית הבחירה: בית מוכן להיות מקריבים בו כו'. ולהעיר מד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"ב. ד"ה באתי לגני תשי"ב פ"א ואילך (סה"מ באתי לגני ע' לז ואילך).
- 27. אבות פ"א מ"ב. ובכ"מ.
- 28. להעיר מרבינו בחיי פרשתנו שם: מערבב הכחות העליונים. נת' באוה"ת נ"ך (כרך א') ע' קלב ואילך*. *) באוה"ת שם. ד"בקדושה מצינו דוקא הרכבה ומזיגות המדות זב"ז וכו'", ו"עיקר מין בשאינו מינו זהו הקדושה עם הקליפות" [עיי"ש בארוכה. וראה ג"כ לקוטי לוי"צ לזח"ב (ע' פט־צ). לקו"ש חכ"ט תצא (שיחה א)] – אבל מובן, דמכיון שנקבע ליתן שקלים בכל שנה בפ"ע הרי ערבובם עם שקלים דשנה אחרת הוא "חיבור ב' קצוות שאין ראוי לחבר אותן" (ע"ד ל' אוה"ת שם). ועד"ז בהמבואר לקמן בפנים ס"ח.
- 29. זח"א רכה, סע"ב. וראה שמו"ר פט"ו, כו.
- 30. להעיר ג"כ מהחילוק בחודש אדר – דבי"ד וט"ו בו הוא הבפועל של פורים, ומ"מ על כל החודש נאמר (אסתר ט, כב) "והחודש אשר נהפך להם גו'", וגם למעשה – דהאי דאית לי' דינא בהדי נכרי כו' ולימצי' נפשי' באדר (תענית כט, ריש ע"ב. מג"א סתרפ"ו סק"ה), וכל החודש כשר לקריאת מגילה (ירושלמי ריש מגילה. רמ"א או"ח סתרפ"ח ס"ז) – אלא שזהו רק ענין של "בכח". ועפ"ז – שפורים שייך להזמן דקיימא סיהרא באשלמותא – יומתק זה שנהגו ישראל להמשיך סעודת פורים בליל טו, בין י"ד לט"ו (ראה אחרונים לשו"ע או"ח סתרצ"ח ס"ב) – כי מילוי ושלימות הלבנה הוא "חצי כ"ט י"ב תשצ"ג" (ב"י או"ח סתכ"ו. וראה רמ"א שם ס"ג) – בין י"ד לט"ו.
- 31. להעיר מפלוגתת ב"ש וב"ה (ריש מס' ר"ה) בנוגע לר"ה לאילן, דלב"ש הוא בא' בשבט ולב"ה בט"ו בו. ונת' במ"א די"ל דפליגו אם אזלינן בתר כח או בתר פועל (עיין לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 134 ואילך. ח"ו ע' 74 ואילך בארוכה). ועפ"י הנ"ל שייך זה (לא רק לה"בכח" ו"פועל" דחודש תשרי – ר"ה וסוכות (עיי"ש) – כ"א) גם להיום בחודש, בכל חודש – א' או ט"ו.
- 32. שקלים פ"א מ"ג. רמב"ם הל' שקלים פ"א ה"ט.
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
שמות רבה ט״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב, ז): יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, בָּא יִצְחָק אַף הוּא הֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צז, יא): אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק. בָּא יַעֲקֹב וְהוֹסִיף אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י, יז): וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יְהוּדָה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עֲמִּינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כג): וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ, וְכִי יוּכַל אָדָם לֵישֵׁב בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְשׁוֹלֵט בְּכָל הַמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ, כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ט, כג כד): וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו' וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבוּשׁוֹ הוֹד וְהָדָר וְנָתַן לִשְׁלֹמֹה הוֹד מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כה): וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב (יחזקאל א, י): וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ז, כט): וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א ז, לג): כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ה, יח): אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שִׁשָּׁה רְקִיעִים וּבַשְּׁבִיעִי יוֹשֵׁב, וּבְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א י, יט): שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, וְיוֹשֵׁב בַּמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית, הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין, (דברי הימים א ג, י): וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם, וּבֶן רְחַבְעָם אֲבִיָּה וּבְנוֹ אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹרָם, אֲחַזְיָהוּ, יוֹאָשׁ, אֲמַצְיָהוּ, עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, יֹאשִׁיָהוּ, יְהוֹיָקִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב (ירמיה נב, יא): וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן וְעוֹשִׂין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עכ, ג): יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם. וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ב): שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. וְעַד מָתַי הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁאָבַד צִדְקִיָּהוּ אֶת עֵינָיו וְחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, ז): וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שְׁלשִׁים דּוֹר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַמַּלְכוּת, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, כו): יִשָֹּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
משנה שקלים א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין במדינה. בעשרים וחמשה ישבו במקדש. משישבו במקדש התחילו למשכן. את מי ממשכנין לוים. וישראלים. גרים ועבדים משוחררים. אבל לא נשים. ועבדים וקטנים. כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו. שוב אינו פוסק. ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום:
משנה תורה, הלכות שקלים א׳:ט׳ - הטקסט מספריא
באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו. ויהיה עתיד ליתן. בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן להם יקבלו ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות. ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן. וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.