230
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
על צרכי ציבור ועל עניני ההקדשות" שזהו ענין הכלאים ברוחניות (ב"שנה") – מניעת ה"עירוב" של הכחות שניתנו ל"צרכי ציבור" ול"הקדשות" משנה לשנה.
לאחר מכן הוא גם מסיים את הפרק (ונעוץ תחילתן בסופן) בנקודה זו כפי שהיא משתקפת אצל כל אחד בפרט (ב"נפש") בענין של ערכין וחרמין – לא לערב את הממון השייך לו עם הממון שהוא חייב לתת (שהוא פקדון ואינו שלו),
ומן הכלאים שבעבודת האדם ברוחניות נובעות בהנהגת העולם הלכות כלאים כפשוטן,
אך מכך אפשר להגיע לידי טעות, כטענת טורנוסרופוס הרשע37, שכיון שהקדוש־ברוך־הוא נתן לו ממון ונכסים, ועשה אדם אחר לעני, הרי אין הוא צריך לתת צדקה, כי הכל שלו ואסור לו לבלבל זאת על־ידי נתינה לאחר ( – כלאים). לכן ממשיך הרמב"ם מיד לאחר הלכות כלאים בהלכות מתנות עניים: החובה לתת לעני את החלק השייך לו. י. ההסבר להבדל בין
הסדר במשנה וברמב"ם
בכך יובן גם הטעם להבדל בין סדר התורה (והמשנה) – קודם פאה ואחר־כך כלאים, לבין סדר הרמב"ם – תחילה הלכות כלאים ואחר־כך הלכות מתנות עניים.
במתנות עניים מודגש שצריך לתת לעני חלק מן הממון בלבד, והרוב נשאר לבעל־הבית: פאה – בסוף38 שדהו39, לקט – יותר משני שבלים כבר אינו לקט40, וכך הלאה בשאר מתנות העניים. זהו הענין של שלילת כלאים ברוחניות, כפי שנתבאר לעיל בהרחבה, שלא לערב את החלק השייך לבעל־הבית עם חלקו של העני – ומכך משתלשל איסור כלאים בגשמיות, כדלעיל.
לפיכך כתוב בתורה קודם "לא תכלה פאת שדך..." ורק לאחר מכן "שדך לא תזרע כלאים...", וכך גם במשנה.
לעומת זאת ברמב"ם כבר הוזכר ענין זה של מתנות עניים, שאסור לתת "כל אשר לו" (שממנו נובע איסור
הערות
- 37. ב"ב י, רע"א.
- 38. פרש"י עה"פ. מתו"כ שם. וראה פאה פ"א מ"ג. רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ב הי"ב. תוי"ט ומפרשים פאה שם.
- 39. ולהעיר, דאף "שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה" (נדרים ו, ב) – ה"ז רק לאחר שקצר (לעצמו*) דאז נתחייבה שדהו בפאה (תוס' ופי' הרא"ש נדרים שם. מירושלמי ריש פאה. שם פ"ג ה"ז. וראה תוספתא פאה רפ"א). ולפר"ח (בס' מים חיים – חידושים לרמב"ם) – הובא בתוס' רע"ק לפאה פ"ג מ"ו – שלדעת הרמב"ם (שם הי"א) גם מי שקצר כל שדהו אינו יכול ליתן כל הקציר משום פאה. ולהעיר ג"כ ממפרשים לריש פאה. שם פ"א מ"ג. רמב"ם שם וספ"א ונ"כ שם.
- 40. פאה פ"ו מ"ה. רמב"ם שם רפ"ד.
- . כ"ה בסמ"ג הובא בכס"מ לרמב"ם שם הי"א. מלאכת שלמה ריש פאה. מנחת בכורים לתוספתא פאה רפ"א. וראה פר"ח שבפנים ההערה.
משנה פאה א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה. ר' שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר:
משנה תורה, הלכות מתנות עניים ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבאו לו וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא יחשד ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה בתחלת השדה הנחתי ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה.
נדרים ו׳ ב - הטקסט מספריא
בָּעֵי רַב פָּפָּא: יֵשׁ יָד לְקִידּוּשִׁין, אוֹ לָא? הֵיכִי דָמֵי: אִילֵימָא דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, וְאָמַר לַחֲבֶירְתָּהּ ״וְאַתְּ נָמֵי״ — פְּשִׁיטָא הַיְינוּ קִידּוּשִׁין עַצְמָן! אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, וְאָמַר לַהּ לַחֲבֶירְתָּהּ ״וְאַתְּ״. מִי אָמְרִינַן ״וְאַתְּ נָמֵי״ אֲמַר לַהּ לַחֲבֶירְתָּהּ, וְתָפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין לַחֲבֶירְתָּהּ, אוֹ דִּלְמָא: ״וְאַתְּ חֲזַאי״ אֲמַר לַהּ לַחֲבֶירְתַּהּ, וְלָא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין בַּחֲבֶירְתַּהּ.
וּמִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַב פָּפָּא? וְהָא מִדַּאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מִי סָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם, מִכְּלָל דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא דְּיֵשׁ יָד לְקִידּוּשִׁין! חֲדָא מִגּוֹ מַאי דִּסְבִירָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּיֵי.
בָּעֵי רַב פָּפָּא: יֵשׁ יָד לְפֵאָה, אוֹ אֵין יָד לְפֵאָה? הֵיכִי דָמֵי: אִילֵימָא דְּאָמַר ״הָדֵין אוּגְיָא לֶיהֱוֵי פֵּאָה, וְהָדֵין נָמֵי״ — הָהִיא פֵּיאָה מְעַלַּיְיתָא הִיא. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כְּגוֹן דְּאָמַר ״וְהָדֵין״ וְלָא אָמַר ״נָמֵי״, מַאי?
מִכְּלָל, דְּכִי אָמַר ״שָׂדֶה כּוּלָּהּ תֶּיהְוֵי פֵּאָה״, הָוְיָא פֵּאָה?
אִין, וְהָתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כׇּל שָׂדֵהוּ פֵּאָה — עוֹשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פְּאַת שָׂדְךָ״.
מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִיתַּקַּשׁ לְקׇרְבְּנוֹת; מָה קׇרְבָּנוֹת יֵשׁ לָהֶם יָד, אַף פֵּאָה יֵשׁ לָהּ יָד. אוֹ דִלְמָא: כִּי אִיתַּקַּשׁ — לְ״בַל תְּאַחֵר״ הוּא דְּאִיתַּקַּשׁ. וְהֵיכָא אִיתַּקַּשׁ? דְּתַנְיָא:
§ Rav Pappa raised a dilemma: Is there intimation for betrothal or not? Does betrothal take effect via an incomplete statement? The Gemara asks: What are the circumstances of such a case? If we say it is a case where one said to a woman: You are hereby betrothed to me, and he said to another woman: And you too, isn’t it obvious that this is betrothal itself, and it takes effect? Rather, it is a case where one said to a woman: You are hereby betrothed to me, and he said to another woman: And you. Do we say that he said the other woman: And you too are betrothed, and betrothal takes effect with regard to the other woman, or perhaps he said to the other woman: And you see that I am betrothing this woman, and betrothal does not take effect with regard to the other woman?
The Gemara asks: Did Rav Pappa raise this as a dilemma? But from the fact that Rav Pappa said to Abaye in a case concerning betrothal (see Kiddushin 5b): Does Shmuel hold that ambiguous intimations are valid intimations, it can be proven by inference that Rav Pappa holds that there is intimation for betrothal. The Gemara answers: Rav Pappa spoke to Abaye about one of the opinions that Shmuel held. Shmuel had ruled that even an ambiguous intimation was sufficient in the case of betrothal, and Rav Pappa questioned this ruling without expressing his own opinion that even obvious intimations are not valid with regard to betrothal.
§ Rav Pappa raised another dilemma: Is there intimation for pe’a, the produce in the corner of a field that must be left for the poor, or is there no intimation for pe’a? The Gemara asks: What are the circumstances of the case? If we say it is a case where one said: This furrow [ugeya] shall be pe’a and this one too, this is a full-fledged declaration of pe’a. The Gemara explains: He raises the dilemma with regard to a case where he said: And this, and he did not say: And this one too, and therefore his statement can be interpreted to mean that this other furrow should remain his and not be included in the pe’a (Tosafot). What is the halakha in this case?
The Gemara interrupts this train of thought and wonders: Does this prove by inference that in a case where one said: The entire field shall be pe’a, it would all be rendered pe’a? The case must be one where the first furrow was large enough to serve as pe’a for the entire field, because if that were not the case, it would be clear that he meant that the second furrow should also be pe’a. Consequently, it is clear from Rav Pappa’s question that one can designate as pe’a a larger portion of the field than one is absolutely required to designate.
The Gemara answers: Yes, and it is taught in the following baraita: From where is it derived that if one wants to render his entire field pe’a, he may do so? The verse states: “You shall not wholly reap the corner of your field” (Leviticus 19:9). This is expounded to mean that the entirety of “your field” may be designated as the “corner” that is left for the poor.
The Gemara returns to its discussion of Rav Pappa’s dilemma. Do we say that since pe’a is juxtaposed to offerings, just as offerings have intimation, so too, pe’a has intimation? Or perhaps when pe’a is juxtaposed to offerings, it is juxtaposed to indicate only that it is subject to the prohibition: You shall not delay? The Gemara clarifies: And where is it juxtaposed? As it is taught in a baraita:
משנה פאה ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע חייבת בפאה. רבי יהושע אומר העושה סאתים. ר' טרפון אומר ששה על ששה טפחים. רבי יהודה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות. והלכה כדבריו. ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים. ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה:
משנה פאה ו׳:ה׳ - הטקסט מספריא
שני עומרים שכחה ושלשה אינן שכחה. שני צבורי זיתים וחרובין שכחה ושלשה אינן שכחה. שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה. שני גרגרים פרט. ושלשה אינן פרט. שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט אלו כדברי בית הלל ועל כולן בית שמאי אומרים שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לד ‹ שופטים ‹ שיחה ב ‹ 108 לקו"ש חי"ז ע' 230
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.