שיחה ב

232שיחה ב

וצריך להבין: הפירוש ד,אוריאן תליתאי" ו,עם תליתאי" הוא שהתורה ועם ישראל הם משולשים [וכדפירש"י שם: אוריאן תליתאי -- תורה נביאים וכתובים. לעם תליתאי -- כהנים לויים וישראלים]. ואילו חודש סיון הוא לכאורה רק שלישי, אבל אינו משולש ?

233ומזה שמדמים חז"ל את חודש סיון. ,ירחא תליתאי" ל,אוריאן תליתאי" ו,עמא תליתאי", מוכח, שגם חודש סיון הוא לא רק חודש השלישי -- בא לאחרי ניסן ואייר, אלא שהוא גם .חודש משולש" כי כולל בתוכו: גם את ב' החדשים (ניסן ואייר) שלפניו >

א. שבחודש סיון -- שתי מעלות : א. שהוא שלישי -- שגם זה הוא מעלה, כמארז"ל + ,לעולם השלישי חביב". ב. שהוא גם משולש *, כנ"ל.

ב. מבואר בכ"מ י, שמעלת ה,שלישי" (בפנימיות הענינים) היא, שהיא קו האמצעי הכולל את הקוין ימין ושמאל. ולפי"ז, במעלה זו שבחודש סיון שהיא ,חודש השלישי" -- קו האמצעי הכולל את ב' החדשים ניסן ואייר (שהם בב' הקוין ימין ושמאל, כדלקמן סעיף ו') -- נכלל לכאורה; גם זה שהוא משולש. ולמה מחלקים זה לשתי מעלות ?

והביאור בזה:; שם ,שלישי" הוא רק ענין אחד:, אלא שמצד מעלתו שאינו מוגדר בהקוין ימין ושמאל, הוא כולל גם את השנים. ובדוגמת ,הלכה כדברי המכריע"י, שגם דעת המכריע היא דיעה פרטית, ורק שהוא ,דעת שלישי הכולל ב' הדיעות"י, משא'כ ה,משולש" הוא נעלה יותר גם מענין הנ"ל שבקו האמצעי (המכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל), שלכן כולל הוא את כל ג' הקוין, גם את קו האמצעי9ה 234וזהו ההשתוות ד,ירחא תליתאי" ו,אוריאן, ועם תליתאי" ;: כמו שהתורה וישראל הם ,תורה אחת" ו,גוי אחד" שנעלים מכל הגדר דקוין (גם מקו האמצעי), ולכן כוללים בתוכם את כל הג' קוין

כן הוא גם בנוגע לחודש סיון, שהוא נעלה גם מענין ה,שלישי", ומצד מעלתו זו, הוא כולל את ג' החדשים: ניסן אייר וסיון יי.

ג. הביאור בזה:

כל עניני העולם, הם בשני קוין: התפשטות וצמצום. ושני קוין אלו הם גם בבריאת העולם, וכמרז"ל:י ,בשעה שברא הקב"ה את העולם ה" מרחיב והולך . . עד שגער בו הקב"ה . . אני הוא שאמרתי לעולם די", הרי שבבריאת העולם -- ב' קוין: ההתהוות והבריאה עצמה -- התפשטות בלתי מוגבלת. ,אמרתי לעולם די" -- צמצום.

ומכיון שכל הבריאה היא בשביל האדם, והתכלית בבריאת האדם הוא ,לשמש את קוני" * -- לכן, גם בעבודת האדם (לשמש את קונו), ישנם שני קוין אלו+3:

א עבודה מצד ה;מטה", והיינו שהאדם נמצא בהמצרים וההגבלות דעולם (-- הצמצום ד,אמרתי לעולם די'), ועבודתו היא לצמצם א"ע לזכך את עצמו (וחלקו בעולם). ובכללות היא העבודה ד,סור מרע", שמזכך את גופו ונפשו הטבעית ,לטהר את עצמו מכל פסולת בנקיון גמור".

ב. להמשיך אור, עבודה בדרך מלמעלה למטה (-- בדוגמת ה,התפשטותי שבהבריאה, שמצד מדת גדולתו של הקב"ה), הקו ד,ועשה טוב" -- להאיר גילוי אור אלקי בנפשו (והרע נדחה ממילא).

ד שני קוין אלו, נמשכים הם (ככל הענינים שבהבריאה) מהתורה :

הקו דהמשכה מלמעלה -- ה'"ה התורה עצמה, כי התורה היא למעלה מהעולם, ולכן הסברא הראשונה בנוגע לתורה היא כטענת המלאכים -- ,תנה הודך על השמים":י, ועד שהוצרך משה לחחזיר להן תשובה. וגם לאחרי שניתנה תורה למטה, ,אין דברי תורה מקבלין טומאה" לפי שהם (;דברי כאש" --) דברי הקביה*'.

והקו דעבודה שמצד המטה -- נמשך הוא מענין המצות (שבתורה). כי כל ענין המצות (ציוויים) היא הציווי להאדם שהוא יקיים את המצות,

1) וכלשון התנחומא (נעתק לעיל הערה 3).

2) חגיגה יב, א.

3( משנה סוף קידושין.

4 ע"ד ב' קוין אלו -- ואה גם המשך תרס"ו ס"ע שצג ואילך. דייה וה"ס תשיט. ועוד.

5) שבת פח, בי

6 ברכות כב, א.

235והכוונה בזה היא ,לצרף יי את הבריות" -- לברר ולזכך את האדם (המקיימם) ואת הדברים הגשמיים (שבהם מלובשים המצות), ולכן אין סברא וקס"ד שהמצות ינתנו למעלה, אדרבא: כל ענין קיום המצות היא דוקא בעוה"זו משא"כ לע"ל ובג"ע *3.

ה. ב' קוין הג"ל, מכיון שכל אחד מהם מוגדר בגדרים מיוחדים, מוכח מזה, ששניהם (-- גם העבודה שבדרך מלמעלה למטה) שייכים לבחי' ,עולם". (והם בדוגמת ב' תנועות של ,התפשטות" ו;צמצום"* שבהבריאה; כנ'"ל סעיף ג). שגם העבודה שבדרך מלמעלה למטה, עם היותה נמשכת מהתורה (שלמעלה מהמצות). אין זה בחי' התורה כמו שהיא מצד עצמה ב"א כמו ששייכת (וירדה) לעולם.

אבל בחי' התורה כמו שהיא מצד עצמה -- נעלית היא משני הקוין דהמשכה והעלאה, ולכן כוללת היא את שניהם.

וזהו מה שאמרו" גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שהתורה (תלמוד) מביאה ל,מעשה" ד;סור מרע" וד,עשה טוב" -- כי להיותה נעלית משניהם, היא כוללת את שניהם.

וזהו מ"ש * סור מרע ועשה טוב בקש שלום גו' -- שבפסוק זה מונה את הג' קוין הנ"ל :

,סור מרע" -- עבודה שמצד המטה, ולכן עבודה זו שייכת לבחי' אור הממלא המלובש בעולם יי. ?ועשה טוב" -- המשכה מלמעלה. שלכן ע'"י העבודה דועש"ט נמשך מבחי' סובב כל עלמין". ,בקש שלום" -- העסק בתורה הנקראת שלום (להיותה מחברת את קו הימין והשמאל, ע"ד המבואר באגה"ק סייב בענין ,עושה שלום במרומיו"). ועי"ז נעשה ,המשכת בחי' עליונה יותר מסוב"ע. וממכ"ץ" 53.

ו ע"פ כל הנ"ל יובן ענינם של ג' החדשים ניסן, אייר וסיון:

ניסן הוא חדש הראשון. ולכן הוא באופן דהמשכה מלמעלה למטה (כי מדה הראשונה היא מדת החסד, ובדוגמת ההתהוות עצמה (התפשטות), שהיא 236תנועה הראשונה שבהבריאה), ולכן יציאת מצרים (שבחודש ניסן) היתה מצד הגילוי שלמעלה, שנגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם.

והמשכה זו התבטאה בשתי תנועות: א. שההמשכה הי' עד למקום התחתון ביותר .את ערום וערי' " -- כי מכיון שההמשכה באה מצד מלמעלה, אין נוגע בזה כ"כ מצב המקבל. ב. ע"י המשכת העליון בהתחתון, נעשה בהם היציאה מהמצרים וההגבלות דעולם -- כי מצד בחי' ה,עליון" (הנמשך בתחתון) לא ישנם המצרים וההגבלות של התחתון.

ושתי תנועות אלו מרומזות גם בשמו של ,ניסן": הנו"ן פשוטה (שבסוף התיבה) מורה על ענין ההמשכה למטה מטה*י. אבל ביחד עם זה מורה הוא על ניסים שלמעלה מהטבע, ובפרט שב,ניסן" ישנם ב' גוני"ן, שזה מורה על שניסי ניסים" *י.

אייר הוא חודש השני (הבא לאחרי ההמשכה מלמעלה שבחודש ניס), ולכן ענינו הוא עבודה בהתחתון, זיכוך התחתון. ומכיון שהעבודה הוא בהתחתון, הרי גם לאחרי עבודתו ועלייתו נשאר הוא בהגבלותיו.

וזהו מה שאייר הוא ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל שהם ד' רגלי המרכבה!י -- כי ענין ה,מרכבה" היא עבודה והביטול שמצד המטה. וכמו שנתבאר יי, שבהעבודה ד,מרכבה" הוא בפ"ע (ורק שבטל אל הרוכב, אבל אינו מיוחד עמו), ובמילא -- בהמצרים וההגבלות שלו.

חודש סיון הוא חודש השלישי, (שלמעלה מהקוין דהמשכה והעלאה וכולל את שניהם). ולכן נקודתו העיקרית היא -- (מתן) תורה, שנעלית יותר מב" הקוין ד,סור מרע" ו,עשה טוב" וכוללת את שניהם (כנ"ל ס"ה).

אמנם, מעלה זו שבסיון הוא מצד היותו ,חודש השלישי", קו האמצעי. אבל ישנה מעלה יתירה בחודש זה, שהיא למעלה מגדר קוין לגמרי, ומצד זה, הוא כולל את כל הג' קוין (גם את קו האמצעי) -- ,חודש השלישי" (כמשיית לקמן סעיף יא).

זי לעולם קוראין פרשת במדבר קודם עצרת *י, ומזה מובן, שתוכנה של פרשה זו -- שעיקר תוכנה היא (כשמה יי) במדבר, היא הקדמה למתן תורה.

237וכמובן גם ממרז"ל יי ,למה ניתנה תורה במדבר" -- שמדבר הוא הכנה ותנאי למתן תורה.

ומכיון שמ"ת ניתנה לכל ישראל, גם לילדים קטנים, הרי זה מוכיח שגם השייכות ד,מדבר" למ"ת (ההקדמה למ"ת), מובנת גם בפשטות., ועד שמובנת היא גם לילד קטן:

ענינו של ,מדבר" בפשטות הוא -- מקום שאינו ראוי ליישוב בני אדם, בגלל היותו מדבר שמם, אינו ראוי לזריעה, אין בו מים, אין בו לא אבילה ולא שתי' וכו'. וניתנה תורה במדבר (וקוראין פרשת במדבר לפני זמן מתן תורה) -- ללמדך -- שגם כשהאדם הוא במצב של היפך ההרחבה, ועד -- במצב של ,מדבר" הנ"ל, חייב בת"ת יי ולא שידאוג וישתדל ויתעסק בצרכיו ולאחרי זה ילמוד תורה ויקיים מצות (וע"ד ,לכשאפנה אשנה'), כי אם צריך הוא לקבל את התורה מיד, בהמצב בו נמצא.

- ובדוגמת מ"ת בפעם הראשונה, שבני ישראל היו אז במדבר וכל צרכיהם היו בדרך נס (לחם מן השמים ורק ליום אחד ומים מבארה של מרים וכו'), קבלו את התורה באה"ר ובהקדמת נעשה לנשמע. בפזיזות וכו'.

ח. עוד נקודה בזה:

מההקדמות העקריות למ"ת היא -- הקדמת נעשה לנשמע, וענין (קדימת נעשה לנשמע) הוא תנועה של ,מדבר": כאשר האדם נמצא במקום ישוב -- עושה ,חשבון", אם מצד תנאי המקום בו הוא נמצא יכול הוא לקיים את התורה יי, אם קיום התורה לא יפריע אותו מאכילתו ושתייתו וכו' -- היש מלעיגים ** וכו'. אבל כשהוא <,משים עצמו כמדבר" ה/מפנה עצמו מן הכל" יי, היינו שאינו מתחשב ואין נוגע לו שום דבר., וכל מבוקשו היא רק לקבל את התורה -- אז הוא מקדים נעשה לנשמעי

וזהו מה שבכל שנה ושנה קוראין פרשת במדבר לפני זמן מ"ת -- בי ע"י קריאה בתורה בפרשה זו מעוררים את התנועה ד,מדבר", הרצון לקבל את התורה בלי חשבונות, ועי"ז זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיותי

ט. ההקדמה ד,מדבר" למתן תורה, מתבטאת (גם) בנוגע לכל הענינים שבתורה, ובפרט במצות ,ואהבת לרעך כמוך" שהיא ,כל התורה כולה" .י:

238כשפוגשים במי שהוא מישראל שהוא בבחי' ,מדבר שמם", שאינו שייך לשום ענין של קדושה -- לא ל,סור מרע" ולא ל,ועשה טוב" ולא ל,בקש שלום", הרי יכול האדם לחשוב: מה לי ולו! על זה באה ההוראה שמ"ת הי במדבר -- שכל אחד ואחד מישראל, גם מי שהוא בבחי' ,מדבר", ראוי הוא וקבל את כל התורה כולה. ומכיון שמה' מצעדי גבר כוננו, מה שנפגש עִם יהודי הלזה הוא בהשגחה פרטית, הרי זה הוראה ברורה, שמחובתו וזכותו להשפיע על יהודי הלזה בכל ג' קוין הנ"ל :

שימנע את עצמו מדברים הבלתי רצויים; שיקיים מצות; ובפרט מצות הנחת תפלין [שהוקשו כל המצות שבתורה לתפלין**] ; וגם להסבירו ולהטעימו מהטוב"טעם שבהבנת והשגת התורה.

וקיום הוראה זו היא הקדמה והכנה גם לה;מתן תורה" בנוגע אליו. ז א. שכיון שבודאי רוצה הוא שהקב"ה יתן את התורה אליו -- הגם שכשעושה חשבון צדק בנפשן, יודע הוא שהוא בבחי' ,מדבר", כי ידע אינש בנפשי",

עליו לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, גם בנוגע ליהודי כזה שהוא בבחי' ,מדבר" ולתת לו כל הג' קוין שבתורה, זה שרוצה עבור עצמו -- ואהבת לרעך כמוך.

ובמדה שאדם מודד בה מודדין לן"י, שעי"ז, יקיים הקב"ה מצות ואהבת לרעך כמוך בנוגע אליויי, ויתן לו את תורתו שהיא שעשועיו (של הקב"ה) כביכול -- כי מצד ואהבת לרעך כמוך נותן האוהב להאהוב את כל אשר לו;

יו"ד. הוראה זו דהענין שניתנה תורה במדבר, שצריך לתת את כל הג' קוין שבתורה גם ליהודי כזה שהוא בבחי' ,מדבר" -- שייכת היא גם לההוראה ד;משים עצמו כמדבר" (דלעיל סעיף ח6):

כל זמן שהאדם נמצא ב;מקום ישוב', היינו שיש לו חשבונות של עצמו -- גם כשיפעול בעצמו לקרב לתורה גם את ה,בריות", הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, השתדלותו בזה תהי' רק בקו אחד -- באותו הקו שיש לו נטי' אליו מצד טבעו:

באם הוא בעל שכל -- קירובו את הבריות יהי' בזה שיסביר להם את הטוב-טעם שבלימוד התורח ;

באם יש לו נטי' להנהגות ופעולות טובות -- ישתדל לפעול אצלם בהקו ד,ועשה טוב" :

239ובאם יש לו נטי' להנהגה בקו ה;,גבורה? -- תהי' ההשתדלות שלו בהקו ד,סור מרע". [וענין זה אפשר להיות באופן הכי תחתון. והוא, שבטבעו הוא איש אכזרי. אלא שלהיותו ירא שמים בודאי שלא יתאכזר על אנשים יראי אלקים, ולכן הוא שופך את כל חמתו על עושי רע. וחושב שעושה זה מצד יראת שמים *],

אבל כאשר הוא עוסק בכל הג' קוין, הרי זה מוכיח * שהשתדלותו לקרב את הבריות לתורה היא (לא מצד הטבע שלו, כ"א) מצד התורה, שאין לו חשבונות משל עצמו -- כ"א ,משים עצמו כמדבר", וכל מציאותו היא תורה.

יא. אף שבכללות, עיקר המעלה הוא בתורה, וכנ"ל (סעיף ה) שתורה כוללת גם את ב' הקוין ד,סור מרע" ו;עשה טוב", בכל זה ישנה מעלה גם בכל אחד מב' קוין אלו על הקו ד,בקש שלום". וכמו ב,סור מרע", שדוקא בה (משא"כ בתורה וב,ועשה טוב") ישנה היראה מה ש,ירא למרוד בממה"מ הקב"ה* יי, ויראה זו נוגעת בעצם הנפש (יותר גם מאהבה הטבעית). כמבואר בכמה מקומות.

וכאשר האדם עובד את עבודתו [עם עצמו, וגם עם זולתו -- ראה לעיל סעיף ט] בכל ג' הקוין -- המעלה שבכל קו, פועלת גם על ב' הקוין האחרים :*.

ויתירה מזו: ע"י העבודה בכל הג' קוין, מגיעים לבחי' התורה כמו שמיוחדת בעצמותו ית' -- שלמעלה מגדר קוין לגמרי (גם מקו האמצעי), שמצד זה, כוללת היא את כל הג' קוין.

וזהו גם מה שחודש סיון [שנקודתו העיקרית היא (מתן) תורה] הוא לא רק חודש השלישי אלא גם חודש המשולש, שכולל לא רק את החדשים ניסן ואייר אלא גם את חודש סיון (כנ"ל סעיף ב) -- כי אמיתית עגין התורה (שניתנה בחודש סיון) היא (לא התורה כמו שהיא בבחי' קו פרטי, כי אם) מה שמיוחדת בעצמותו ית', שלמעלה גם מקו האמצעי.

9 ראה דרמ"צ פט, ב. המשך ר"ה תש"ל פכ"א.

1 לשון אדה"ז בתניא פ"ד. ושם, שהיראה היא שרש לשס"ה ל"ת, וראה ד"ה להבין כו' בתחלת ספר התניא (להצ"צ בס' קיצורים והערות ע' מא).

2 וע"ד שבת אהנאי לתמידין, ר"יח אהנאי למוספי שבת (זבחים צא, רע"א). וכן קדושת יו"כ פועלת גם בהתמידין ומוספין (דשבת) המשתייכים מצד עצמם לכל ימי השגה, שלכן כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בכהן גדול (יומא לב, סע"ב. ושינ. וראה צפע"ג (להרגצובי) עה*ת ר"פ קרת).

240(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

241(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

242(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

244- . . ומענין יום זה בו התחיל משה להתעסק עמחם (עם בנ"י) בענין קבלת התורה, אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים --

וי"ל אשר פירש בזה כל שלש מעלות הטובות (כתרים) שנתנו לאומה זו בתחלת נתינת התורה: תהיו לי -- שתהיו פנוין לי ועוסקים בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים, ממלכת -- מלכין קטירי כלילא, כהנים -- בהנין משמשין,

ובפרט בעת נתינת התורה -- הי' כאו"א מבנ'י פנוי לה' ועוסק אך בתורה, כתרים בראשו וראוי לאכול בקדשים.

וההתחלה הייתה -- חשק משה ועלה אל האלקים, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אשר תיכף ויקרא אליו ה' גו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים.

ויהי רצון אשר בימי סגולה אלה בחי' משרע'ה שישנה בכל נפש ונפש מבית ישראל תתעסק עמהם. עם כל כחות נפשו: בענין קבלת התורה, והם לא ימתינו לעצה ויאמרו למקטון ועד גדול כל אשר דבר ה' נעשה, 245(ממכ' ב' סיון ה'תשכ"ה)

ב"ה. יום השלישי, ה' סיון, ה'תשכ"ז ...ובעמדנו בימי סגולה אלה, אשר התחלתם --

ביום ראש חודש, בו באו מדבר סיגי ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד,

ותיכף למחרתו נאמר לבית יעקב (אלו הנשים) והוגד לבני ישראל 246(אלה האנשים): אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' ועתה גו' ושמרתם את בריתי (על שמירת התורה) והייתם לי סגולה מכל העמים גו' ממלכת כהנים וגוי קדוש -

וסיום וחותם ימי הכנה אלה בחמשה בחודש בו אמרו ישראל, כולם פה אחד, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע --

ואמרו חז"ל שבשעה זו שמח בהן הקב"ה ונתן להם תורתו וברכם בשלום,

יהי רצון אשר כל האמור לעיל -- כן יהי' לנו, ומתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף תקויים בכאו"א הברכה -- בנוסת

הידוע -

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

ואין כל אומה ולשון שולטת בהן וכמו שנאמר: ייטב להם ולבניהם עד עולם...

5/7 247. . . מחגיגת סיום של סדר מועד ושל מסכת יבמות, הנערכת ביום א' ג' סיון הבע"ל, ימי הגבלה,

ובודאי, בסגנון הידוע, מתכיפין התחלה (דסדר ומסכת שלאחרי זה) להשלמה.

ויישר חילא דכת"ר לאורייתא, שגדול ענין תלמוד תורה בכלל, ועאכו"כ ת'ת דרבים, ובפרט -- לימוד הגמרא,

וביחוד ע'פ השמועה אשר מערב בהלימוד דברי התעוררות ויראת ה', כציווי חז"ל אי יראת ה' היא אוצרו הן וכו',

אשר ע"פ ביאור רבנו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך -- אשר השנה שנת המאה וחמשים להסתלקות הילולא שלו -- הם עניני פנימיות התורה,

שכדברי מרע"ה רעיא מהימנא. לִית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת וכו', ואדרבה עי"ז (כסיום המסכת) מרבים שלום בעולם, וביחוד -- ת'יח.

- ועפי"ז יש לבאר מה שת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן, ני אור של גיהנם אפשר להבראות ונברא רק ביום השני, שבו נבראת מחלוקת, משא"כ -- בשלום ובריבוי השלום --

ולא עוד אלא שע"פ סיום דברי רעיא מהימנא שם -- ישראל יפקון בי' (בלימוד דאילנא דחיי) מן גלותא ברחמים, קיום היעוד, דבתולת ישראל נשאת לקוב"ה, כי העוה"ז אירוסין היו אבל לימות המשיח יהיו נשואין.

248והרי זה גם ענין ימים אלה -- הגבלה והכנה ל(יום חתונתו זה) מתן תורה, אשר הסיום ותכלית השלימות בזה יהי' בימות המשיח, בתורתו של משיח, כי אז יופיע ה' עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי.

ויהי רצון אשר יתוספו ספסלי בבי מדרשא בלימוד הנגלה והפנימית גם יחד, וזכות הרבים תלוי בו וזכות הרבים מסייעתו...

... ויהי רצון אשר בקרוב יחזור לאיתנו כפשוטו ולאיתנו כמשמעו כמבואר בד"ה משכיל לאיתן לרבנו הזקן (נדפס בקונטרס לימוד החסידות) והרי נמצאים אנו בימים הקרובים לקבלת התורה, המביאה רפואה לעולם בכלל ובפרט לבני ישראל מקבלי התורה, וכמסופר במכילתא שלזמן קבלת התורה היו כל ישראל בריאים ושלמים. וע'פ הידוע שקבלת התורה -- בפרטיות הימים -- הרי הוא בכל יום, וכלשון נותן התורה לשון הוה. מובן שבכ"י צריך להיות האיש הישראלי בריא ושלם. ובלשון הרמב"ם: היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא ...

ובודאי למותר לעוררו . . לקבוע עתים בלימוד פנימיות התורה שבדורנו נתגלתה בתורת החסידות: והרי ע"י כל הוספה בתורה ומצוות, ועאכו"כ הוספה בפנימיות התורה שנקראת בזהר הק' נשמתא דאורייתא, נתוסף גם פי כמה בברכות השי"ת בהמצטרך בחיי הגוף ובחיי הנשמה.

(ממכ' כ"ה אייך, תשי"ח)

א נוסף על הענינים שבחג השבועות המתבטאים בשמות החג א) חג השבועות ' -- ע"ש ,שבעה שבועות תספר לך":: יום הביכוריםם ! -- ע"ש שתי הלחם+ והם התירו הבאת הביכורים:; חג הקציר! -- לפי שאז זמן קציר חטים] ישנם עוד ענינים בחג השבועות :

249א) זמן מתן תורתינו (דהרי בוא"ו בסיון ניתנה תורה, דהלכה כרבנן ) : ב) בעצרת מת דוד*: ג) ביום א' דחג השבועות נסתלק הבעש"ט .

ומכיון ש,כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני"*י, הרי מובן, שגם ענין ההילולא של דוד המלך והבעש"ט אף שאירעו זמן רב לאחרי היום דמ"ת יש להם שייכות מיוחדת ליום דמ"ת -- מכיון שביום מ"ת ,ניתנו" גם ענינים אלו.

וכמו שמ"ת היא עבור כאו"א מישראל עד סוף כל הדורות, כ"ה גם בנוגע לההילולא של דוד המלך והבעש"ט, מכיון שהם נשיאי ישראל של כל הדורות

-- שהרי דוד הוא נעים זמירות (של כל) ישראל, וכ'ה בנוגע להבעש"ט, אשר ,לכשיפוצו מעינותיך (מעינות הבעש"ט) חוצה" יהי' ,אתי מר" דא מלכא משיחא -- והרי ביאת המשיח היא לכאו"א מישראל,

הרי עניניהם ובמיוחד ענין ההילולא שלהם, שייכים לכל אחד ואחת מישראל, במשך כל הדורות.

ונוסף לזה: מכיון ש,דוד מלך ישראל חי וקיים", הרי כל עניניו. ובפרט העלי' שלו שנעשתה בעת הסתלקותו:י, הם חיים וקיימים גם עכשיו, ועדיז הוא בנוגע לההילולא של הבעש"ט.

ב מכיון שכל הענינים שבעולם, ועאכו"כ -- ענינים השייכים לבנ"י [והרי ג' ענינים הנ"ל שייכים הם לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות (כנ"ל סעיף א)],. הם בהשגחה פרטית, הרי מזה שג' ענינים אלו היו בחג השבועות, מוכח שהם שייכים זה לזה:י (וגם לענינו של החג'')

ושייכות זו מתבטאת גם בזה שהשיעורים של חומש תהלים תניא (ששיעורים אלו הם דבר השוה לכל נפש), השייכים לג' הנ"ל

[חומש -- למתן תורה; תהלים -- לדוד המלך; תניא -- להבעש"ט (כי תניא הוא תורה שבכתב של חסידות חב"ד המבארת את תורת הבעש"ט *)]

7 שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תצד ס"א.

] ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג -- הובא בתוד"ה עצרת, חגיגה יז, א. רות רבה פ"ג, ב: בעצרת שחל להיות בשבת.

6 כמאמר. רבינו הזקן ג"ע (בענין הסתלקות הבעש"ט) : ,ביום הרביעי נטלו (בטייית) המאורות", שכוונתו ליום הראשון דחג השבועות דשנת תק"ך שחל ביום הרביעי (ויום השני דשבועות א"א להיות חל ביום הרביעי). וראה לקו"ד ח"א לב, א. מב, א,

0) נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1088 הערה 11.

1 ראה אגה"ק סי" זך וביאורו. סידור שער הל"ג בעומר. ועוד,

2) ע"ד השייכות של ג' ענינים אלו - ראה לעיל ע' 21 ואילך. לקו"ש חיי'ח ע' 35 ואילך. ועוד.

3 ראה ירושלמי ר"ה פ"ד סה"ח (בנוגע למי"ת. ומזה מובן שכ"ה גם בנוגץ לההילולא של דוד המלך והבעש"ט -- שהרי ג' ענינים אלו שייכים זה לזה, כמבואר בארוכה במקומות שבהערה הקודמת).

4) וכמרומז בהסכמתו של רי"ל הכהן לתניא במ"ש ;וכעת ישמת ישראל 250מרומזים בתיבה אחת*י -- תיבת ,חתת" (שבפסוק יי ויהי חתת אלקים על הערים 'י) ר"ת חומש תהלים תניא*.

ג. השייכות שביניהם נראית גם בענין משותף שבכולם, ז א. במשת (שהוא קבל תורה מסיני ומסרה וכו'), בדוד ובהבעשיט.

מסופר במדרש יי שהקב"ה בוחן הצדיקים אם ראויים הם להיות רועי ישראל, ע"י מרעה צאן ,בדק לדוד בצאן כו' הי' כו' מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואח"כ מוציא הזקנים וכו' אמר הקב"ה מי שיודע לרעות

בהגלות דברי קדשו", שכוונתו ב,ישראל" הוא (גם) להבעש"ט (ליקוטי ביאורים ללקו"א ח"א ס"ע תטו ואילך). ד 5) והרי כל הענינים שבאותה התיבה שייכים זל"ז (לקו"ש חלק ג' ע' 0782). 6) וישלח לה, ה. 7) ראה קיצורים והערות (לתניא) ע' קכז, 8) שמו"ר פיב, בי

6 הערת המו"ל: מועתק בזה קטע ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א (מיום וא"ז אלול, תשי"ז) בחשיבות שיעורי חתיית:

251צאן איש לפי כחו יבוא וירעה בעמי הה"ד'י מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו . ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו כשהי' משה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיעו כו' הרכיבו על כתיפו והי' מהלך. אמר הקב"ה כו' אתה תרעה צאני ישראל"

ועד"ז הי' בהבעש"ט, כידוע שקודם התגלותו הי' עוזר למלמד תינוקותי הי' מוציאם ומביאם לה;חדר", הי' אומר עמהם איש"ר וכו'.

ולכאורה אי"ז מובן : יתרו חותן משה חכם גדול הי', מגדולי שרי פרעה. ובודאי הבין גודל חכמת משה, ובפרט שנתגדל משה בבית פרעה, והיי מהחשובים שם, ובבואו ליתרו הי' יותר מבן ארבעים שנה 5% וכו', א"כ למה עשאו יתרו רועה צאן, ובאופן הכי פשוט שהי' בעצמו צריך לדאוג שלא יהיו רעבים וצמאים, ועד ל,הרכיבו על כתיפו" וכו' ?

ועד"ז בנוגע לדוד: ישי אביו הי' בא באנשים שדרש באוכלסא שמברכים ברוך חכם הרזים י:, ובודאי ידע גדולת דוד ואפילו בהיותו נער דהרי ,בוצין בוצין מקטפי' ידיע":, ולמה עשאו לרועה צאן, וב,עלות" בקטנים ביותר?

וכן בהנוגע להבעש"ט: גם קודם התגלותו הי' יכול לעסוק כל זמנו בענינים געלים יותר", ולמה התעסק עם תנוקות (שמנע אותו מההתעסקות בענינים נעלים, דהרי ענין של ,פנימי" הוא שמה שהוא עושה ליגט ער אין דעם אינגאַנצן יי, ובפרט כשהמדובר אודות חנוך ילדים *, כי ילדים מרגישים ביותר אם עוסקים עמהם באמת, או שבעת מעשה טרודים בענין אחר), ועם קטנים (קודם בר מצוה) הפטורים ממצות ומעניית איש"ר וכו ?

אעפי"כ כהנ"ל התעסקו בענינים הנ"ל -- ורק עי"ז ולאח"ז אמר הקב"ה אתה תרעה כו' -- נעשו רועי ישראל *:.

ד ההוראה מכ"ז: מקום לטעון שאין הוא שייך להתעסק עם קטנים - למד הרבה שנים נגלה דתורה ופנימיות התורה, וראוי להיות ראש ישיבה ולומר שיעור עמוק ולהעמיד תלמידים הרבה וכו' -- ובמילא אינו לפי כבודו ולפי מעמדו ומצבו להתעסק עם קטנים.

ע'ז באה ההוראה שגם הבעש"ט קודם התגלותו, אף שהי' אז גם גדול בתורה ובמעשים, עסק עם קטנים ביותר, והי' עחר למלמד (אף שלא הגיע

-9) תהלים עח, סט.

0) ואה ספרי ס"פ ברכה (ולכאורה זהו סותר כל הדעות בזה שהובאו בסה"ד. וש'1).

1 ברכות נגח, א

2) ברכות מח; א.

3) ראה קונטרט ח"י אלול תש"ג ע' 19 (ס' השיחות תש'ג ע' 152).

4 ראה תורת שלום ע' 39 ואילך.

5) ראה הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן פ"א הייאחיייב,

6 ולכן יתרו וישי עשאום לרועי צאן -- לגלות ה,בכח" שבהם לפועל, או עד ניבא ולא ידע מה ניבא, עייד וישלחהו מעמק (וישב לז, יד) מעצה עמוקה (פרשייי שם).

252כלל למעלת הבעש"ט). ועד"ז דוד שהי' מלך ישראל, והוא הרגל הרביעי של המרכבה יי, ומ"מ עסק גם עם צאן * -- שרחמיו על כל מעשיו" וכו'. ובן משה רבנו, שקבל תורה מסיני, הי' רועה צאן כפשוטו -- אפילו צאן יתרו (קודם שנתגייר).

ולכן כל הרוצים לילך בעקבות משה רבנו, דוד המלך והבעש"ט (ומיהו זה שאינו רוצה ח"ו בזה) עליהם להתנהג כג"ל, כבודם במקימו מונח ולהתעסק עם ילדי ישראל, גם עם הקטנים ביותר. ואדרבה: דוקא עי"ז מגיעים לגדלות האמיתי -- בדוגמת משה רבנו דוד המלך והבעש"ט. שדוקא ע"י עבודתם בענינים הנ"ל (צאן וחנוך תנוקות) נעשו רועי ישראל.

והרי כן הוא גם בנוגע להקב"ה ד,גדול ה' (הוא ע"י) בעיר אלקינו", עוה"ז התחתון, כמו"כ דוקא ע"י ענינים פשוטים לכאורה, נעשה הגדלות האמיתי, עד שזוכים לבית גדול -- מקום שמגדלין בו תורח כו' מקום שמגדלים בו תפלה", ביהמ"ק השלישי שיבנה בקרוב ממש 9

% % % ה. איתא במדרש יי: שהלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, וקאי על מ"ת יי, שהתורה היא שמותיו של הקב"ה 5

ומכיון שהאתעדל"ת צ"ל מעין האתעדל"ע, גם ההכנה למתן תורה מצד המטה ענינה בהליכה ועד -- הליכה כפשוטה.

וע"כ מובן. שה,תהלוכח* (מה שהולכים בג' רגלים להבתי כנסיות לשמח יהודים בשמחת יו"ט וכו'), שייכת במיוחד לחג השבועות ''.

2534 מהטעמים שעשה"ד נאמרו בל' יחיד ,אנכי ה' אלקיך אשר הוד צאתיך וגו'" הוא בכדי להורות שהתורה ניתנה לכל אחד ואחד במיוחד *'.

מזה מובן שבכל ענין שבתורה, ישנם הוראות המובנות גם בדרך הפשט (שהרי ישנם כאלו ששייכים -- בגלגול מסויים * -- רק לחלק הפשט שבתורה), ובדרך הפשט גופא -- באופן פשוט ביותר, שמובן לכאו"אי גם לאנשים פשוטים.

ואם כן הוא בנוגע לכל הענינים שבתורה (גם בנוגע לענינים פרטים) - בנוגע לספירת העומר, שהיא הכנה לכללות הענין דמ"ת (לכל התורה כולה), על אחת כמה וכמה.

והפי' בזה: מנין מורה על חשיבות *, ולכן הדין + ש,דבר שבמנין לא בטל", זה שהוא מונה את הדבר -- מורה שהדבר יקר וחשוב אצלו.

ועאכו"כ שכן הוא בנוגע למנין הזמן. כי בנוגע שאר דברים. מכיון שידיעת המנין מביאה לאיזו תועלת [שכשאדם רוצה בסך מסיים דוקא, עליו לדעת את המנין, בכדי שידע אם צריך להוסיף או לגרוע]. אין המנין מבטא כ"כ את חשיבותו של הדבר. משא'"כ בזמן. מכיון שאין שייך שהאדם יוסיף בו או יגרע, הרי כשהוא מונה את הזמן, הוא אך ורק מפני שהזמן חשוב ויקר אצלו ביותר.

וזהו הפי' שחסידי אדה"ז ,פלעגן שטענדיק ציילן" אשר תמיד היו מייקרים הזמן ביותר.

הנה מי ,שישב" שם (במאסר) זמן הכי ארוך, יתן לו בקבוק משקה לחלק בין המסובין. לאחר שכמה אמרו מספר השנים שישבו, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א משקה להם (בתחילה למי שישב י"א שנה, אח"כ לשנים שישבו עשר שנים, אח"כ לאחד שישב ה' שנים) שיחלקו בין המסובין, אַז זיי זאָלן ,זיצן" אין לערנען תורה. המו"ל.

5 ראה פסיקתא דר"כ (פ' החודש השלישי עה"פ אנכי ה' אלקין): הקביה כשהי' מדבר לישראל, כל אחד ואחד מישראל הי' אומר עמי הדבור מדבר.

6 ראה הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן פ"א ה"ד.

7) ראה קיצורים והערות לתניא ע' עו. וראה גם זח"ג רמו, ב. עבוה"ק ח"ד פייט לקו"ש ח"ב ס"ע 592 ואילך.

8) ספר השיחות תש"ב ע' 120. היום יום ע' .

9) חגיגה יז, ב.

0) ראה פרש"י ר"פ במדבר.

1 ביצה ג, ב. שו"ע יו"ד סק"י ס"א.

254ח. וזוהי ההוראה דספירת העומר המובנת בפשטות :

ספירת (ימי) העומר היא מה שסופרים את הזמן. וההוראה מזה היא -- שצריך לייקר במאד את הזמן, ולנצל כל יום ויום וגם כל רגע ורגע, שלא ילכו לאיבוד (ובמכש"כ ממה שאדם דואג על איבוד דמיו", מפני שהם יקרים בעיניו). והרי מספר הימים והרגעים שניתנו להאדם הוא בדיוק -- כפי הדרוש למילוי השליחות המוטלת עליו (כידוע * -- בפי? הפסוק ,ימים יוצרו ולא אחד בהם":י) ובאם הוא מאבד אפילו רגע אחד, חסר אז בכללות התפקיד המוטל עליו".

ט. נוסף לההוראה בכללות הענין דספה"ע -- ישנה הוראה גם באופן הספירה:

כמו שבספירת העומר, הספירה שביום אחד נוגעת גם להספירה של הימים שלאחריו. שבאם הוא מחסר יום אחד מלספור, איננו יכול לספור בברכה (השלימות דספירת העומר) גם בהימים שלאחריןו, ולאידך גיסא: ע'י הספירה שבימים הקודמים, הספירה בהימים שלאחריהם היא באופן של תוספת (וכמו שהספירה שביום הראשון מביאה לזה שהספירה בהיום שלאחריו היא ,היום שני ימים" -- מספר מרובה בכמות, המורה שגם באיכות הוא נעלה יותר).

כן הוא גם בנוגע לספירת הזמן, שכאשר אינו סופר (ומייקר) יום אחד, זז א. שיום אחד הולך אצלו לאיבוד, חסר אז [לא רק בהמילוי של כללות התפקיד, כנ"ל סעיף ו, אלא גם"] בהעבודה של הימים שלאחריו (היינו בהעבודה השייכת לימים אלו עצמם). שאינה בתכלית השלימות. ולאידך גיסא: העבודה שבימים הקודמים מאפשרת ומביאה שהעבודה שבהימים שלאחריהם תהי' באופן נעלה יותר * -- כהציווי ,מעלין בקודש'.

ומכאן ההוראה לאלו החושבים שיעבדו עבודתם בתורה ומצות לכשאפנה כו' בימי זקנותם (כשלא יהיו טרודים בדאגות הפרנסה וכו) -- בי 255אופן הנהגתם בימי צעירותם (נוסף ע"ז שנוגע לכללות שליחותם, כנ"ל סעיף ו] הוא נוגע גם להעבודה דימי זקנותם. כנ"ל.

8 תניא רפמ" 9) זמן מ"ת. ולכן חסידי אדמו"ר הזקן ,פלעגן שטענדיק ציילן" כי נרגש אצלם תמיד הענין דמ"ת -- ,נותן התורה* (לשון הוה).

256אַ מתנה גיט מען אָבער גיט יעדערען, מ'דאַרף דאֶס זיין ווערט, ואי לאו דעבד נייחא לנפשי' לא יהיב לי' מתנתי.

257תחלת פי' עה"ת ועוד. ואף דאמרז"'ל (נדרים שם) חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים, הנה כבר אמרו (ע"ז ה, א) אלמלא הן לא חטאו כו' אני אמרתי אלקים אתם).

258שנשמת האדם הממלאה כל רמ"ח איבוי הגוף. עיקר משכנה והשראתה היא במוח.

(עיין בכ"ז לקו"ת נצבים ד"ה כי המצוה הזאת פ"ב. שם בלק ד"ה לא הביט ספ"ג. ד"ה מעין גנים תש'יב. תניא רפנ"א).

ולמעלה מכל זה -- אמר קרא ואתם הדבקים בה' אלקיכם (ועל ידי זה) חיים כלכם היום. וביארו רז"ל אשר ישראל מתקשראין באורייתא ואורייתא בקוב"ה -- כללות חיות הנשמה -- הן הארת הנשמה שבגוף, הן מזלי' שלמעלה -- נמשך באמצעות התורה.

והנה נשיא ומנהיג אלפי רבבות ישראל הוא הוא ראש ומוח לכל אלו -- נשמה הכללית של נשמות פרטיות אלו -- וממנו ועל ידו צ"ל ההמשכות וההשפעות. בכללות ובפרט, לכל השייכים אליו, אשר כל המשכות והשפעות הם, כנ"ל, ע"י תורה.

(עיין בכ"ז אדר"נ ספל"ד. לקו"ת במדבר ד"ה וידבר אלקים פ"ג. ד"ה ארע"ק אשריכם בהמשך תרסה ד"ה עוטה אור ש"ת. תניא פ"ב).

ועפי*ז מובן מש"כ כ"ק אדמו"ר הכ"מ ,גודל התשוקה להתקשרות יכול להשביע רק כאשר ילמוד מאמרי החסידות שאומר הרב וכותב". .ההתקשרות האמתית היא ע"י לימוד התורה".

ומובן ג"כ, אשר, אף שאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. מוכרח הלימוד לעתים קבועים, דוקא בתורת הנשיא הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ. וביחוד מוכרח לימוד זה א) בתור הקדמה לכל ענין ומאורע כללי. ב) בזמנים בלליים.

והשי"ת יזכנו להתקשרות אמתית באילנא דחייא, ובחה"ש שאז הוא מתן כללות התורה על כללות כל השנה, נזכה לקבלת התורה בשמחה

. . . ידוע דרז"ל י: והודעת לבניך . . יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן (בכל מקום ובכל זמן) באימה וביראה וברתת ובזיע,

ופירש האריז"ל 3: אימה במוחו של האדם, יראה -- בלבו, רתת - איבריו הפנימים., זיע -- איבריו החיצונים.

259היינו שאדם הקורא שונה או לומד בתורה הרי כולו, מוחו ולבו, בפנימיותו ובחיצוניותו, צריך להיות נמצא במצב שנמצא בו% בעת מתן התורה בחורב.

ואף כי אז ראו את הקולות ואת הלפידים כו' פנים בפנים דבר ה' עמכם כו', והאיך ימשיך כל אדם יראה זו עליו בכל זמן. אלא -- כאשר ישים האדם אל לבו שהתורה שהוא לומד היא המשכת חכמה עילאה ושם שורה ומתגלה אור א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות, וקמי' כחשיכא כאורה, מעלה ומטה רוחניות וגשמיות שוין, אזי יהי' מה להלן כו' אף כאן כך, הכל שווה *.

וזה שיהי' למטה ממש בגילוי בתכלית לשמוע מפי עצמות המאציל אנכי ה' אלקיך כו', שאף כאן הוא כמו שהי' אז, האפשריות והיכולת על זה ניתנו בעת מתן תורה, שאז בטלה הגזירה שיהיו העליונים לעליונים והתחתונים לתחתונים, וירד ה' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה"

וחוזר הדבר ומתעוררת נתינת כח זו בכל שנה ושנה בימי חג השבועות, זמן מתן תורתנו ע"י נותן התורה, נותן לשון הוה.

ובתור הקדמה לזה הנה עלינו, על כל אחד ואחת מאתגו. לקבל על עצמנו כי נעשה ונשמע, ולהקדים נעשה לנשמע -- וכידוע ענינם באר

היטב* בתורת ד'ברי א'לקים ח'יים. (ממכי כ"ה אייר, ה'תיש"א)

*) מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שו. המו"ל. 7 ,.. התורה שהיא חכמתו של הבורא יתברך ויתעלה, ארוכה מארץ

מדה ורחבה מני ים, וכשנתנה לנו הקב"ה על הר סיני, הנה כידוע, נתנה לפי כחו של כל אחד ואחד, וכל אחד ואחד משיג בה כפי כח שכלו.

יש אשר ישיג בתורה בחינת ,ובחרת בחיים" כפשוטה. אשר שכרה רב בזה ובבא, והתורה שומרת ומצילה מעונשים חמורים וקלים.

260יש אשר ישכיל להבין שהתורה היא מורה דרך להורות את הדרך ילבו בה בני אדם והמעשה אשר יעשו, היחיד והציבור, אשר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום.

והנה גם ב' דיעות אלו המתיחסות רק לגליא שבתורה, עדיין אינן שלימות הן.

והענין בקיצור נמרץ הוא, כי הבריאה היא יש מאין ולא בדרך עילה ועלול (כמבואר באריכות בתורת החב"ד) אשר לכן אין כל ערך וקישור בין ה,יש" ובין ה,אין", ובזה אין הבדל בין התחתון שבדומם ובין העליון שבמדבר, מאחר שכל הדומם צומח חי ומדבר נבראים הם, ואפילו האדם המושלם ביותר לית מחשבה דילי' תפיסא בי' כלל, באשר גם השכל נברא הוא, וכידוע שאין ערוך כלל בין הבעל גבול לבלתי בעל גבול.

אבל הבורא יתברך שהוא תכלית הטוב, רצה לתת לאדם אפשרות לצאת מהגבולים ומצרים שנמצא בהם בשגם הוא נברא, ולעלות מעלה לא רק בעולמו הנברא אלא גם למעלה מזה, כדי להתייחד עם בוראו ביחוד גמור, ולכן בטובו הגדול נתן לנו תורת אמת וקדשנו במצוותיו אשר בם ועל ידם יוכל האדם לצאת מעולמו הצר ולהתייחד עם הבורא ביחוד גמור ולדבקה בו, כמו שכתוב ואתם הדבקים בה"א חיים כלכם היום ...

(ממכ' ג' סיון, תשי"א)

.. . והנה ידוע מאמר רז"ל (ע"ז יט א) שבזמן לימוד התורה ישנן שתי תקופות בתורת ה' יהגה ובתורתו אשר זהו תכלית הלימוד ולכאורה יקשה המקשן איך אפשר שתורת ה' תעשה לתורתו והרי אין ערוך בלל וכלל בין נותן התורח ולומד התורה בין בורא ונברא ואם אי אפשר להעלות פילא בקופא דמחטא (ואפילו בחלום) אף ששניהם גבוליים עאכו"כ בנוגע להבורא בלי גבול האמיתי, ואשר הוא ודעתו וחכמתו ותורתו חד הוא (וכמו שהאריך הרמבים בכל זה ונתבאר בתניא וביחוד בשער היחוד והאמונה (בתניא שם)) אלא שהוא בחסדו של הקב"ה שהוא כל יכול והממנו יפלא כל דבר. ומזה יובן ג"כ שכדי שתורת ה' תעשה לתורתו מוכרח שיהי' עובד ה', ואין מספיק הלימוד בשכל לחוד כלל וכלל וכלשון המכילתא (יתרו) קבלו מלכותי ואח"כ תקבלו גזירותי ובברכות (רפ"ב) אשר בכל יום צריך לקבל תחילה עול מלכות שמים ואח'כ עול מצות. ומכ"ז מובן שבאם אין ההכנה באופן האמור (שכל זה נכלל בפתגם חזיל הקצר אשר קבלת התורה היתה ע"י הקדמת נעשה לנשמע) ואם אין 261הלימוד בדרך זה הנה אין לה שייכות אמיתית עם האדם הלומד ובמילא אין נכרת פעולתה -- אף שכדי שלא לשלול ענין הבחירה מניחים לו ללמוד התורה ולהבינה אם בר שכל הוא. כיון שזהו מדרכי הטבע. וע"ד מרז*ל (במשנתם ע'ז פ'ד מ"ז) יאבד עולמו מפני כו' ובפרט שע"פ הבטחת בל ידח ממנו נידח הנה סו"ס יפעלו דברי התורה להחזירו לדרך הרצוי', אבל דא עקא שיכול להיות זה בגלגול אחר (תניא סוף פרק ל"ט) ובינתים אבד עשיריות שנים וכו'.

המורם מכל הניל שצריך ללמוד תורה בטהרה (ע"י שיהי' זהיר בטבילת עזרא) ובהקדמת יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים. וכיון שלאחר כל זה עדיין צריכים לסייעתא דשמיא, הנה צריך להיות ג"כ הענין דיהיב פרוטה לעני, שאז במדתו של הקב"ה שהוא מדה כנגד מדה נותנים לו הצלחה בהלימוד מבלי התחשב אם הוא עני (אין עני אלא בדעת) או עשיר.

. . . נפלאתי שכנראה המחבר בכל ספריו משתמט מלהזכיר דבר מספרי חב"ד אף שהזכיר את הצ"צ עצמו, פ"א, וצריך הי' להסביר לו שפשוט הוא ונחלט מכל ישראל שזהו חלק מתורתינו הק' וידוע, א) פסק רביה"ז בהלי ת"ת (פ"ב ה"י) שצריך האדם הישראלי במשך כל ימי חייו ללמוד כל התורה כולה עכ"פ פ"א, ב) מארז'יל כל האומר שמועה זו נאה שמועה זו אינה וכו' (עירובין סד, א), ג) להודיעו ולהסבירו קוטב דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"יע נשיא ישראל בקונטרס לימוד החסידות בשלילת דעת הפוטרים את עצמם מלימוד זה, ד) התנאי דהקדמת נעשה לנשמע שדוקא עי"ז קבלו בנ"י את התורה והנה הקדמה זו הי' מוכרחת לא רק בו' בסיון ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם אלא גם משם ואילך בכל יום ויום (כיון שבכל יום מקבלים התורה וכלשון הברכה דברכת התורה -- נותן ל' -- הווה) ואם מוכרחת הקדמה זו לחלק פר'"ד שבתורה (זהר ח"ג רהע, ב) אף שקרוב הוא יותר אל הנשמה כמו שהיא בגוף, הרי עאכו"כ שמוכרחת היא בהנוגע לנשמתא דאורייתא : * + 262אן פאַרוואַסערונג . . . (ממכ' ר"ח סיון, תשכ"ד) 263א רב* יוסף ביומא דעצרתא כו' אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא י.

כבר דובר כמה פעמים, שבכל מקום שמביאים חז"ל דבר בשם אומרו, הוא מפני שבמאמרים אלו -- שמו של בעל המאמר, מוסיף ביאור בהבנת המאמר. (ועפי"ז מובן, מה שבכו"כ מאמרי חז'ל לא נזכר שמו של בעל המאמר).

עאכו"כ במאמר הנ'ל ,אי לא האי יומא דקא גרים", אשר [נוסף למה שהובא בגמרא שרב יוסף אמר זה] גם בהמאמר עצמו מדייק +כמה יוסף איכא בשוקא" (ולא ,במה אינשא", וכיו"ב) -- כי מאמר זה שייך לענינו של (רב) יוסף.

וצריך להבין שייכותו של (רב) יוסף למאמר זה. גם צריך להבין מה שאומר ,כמה יוסף איכא בשוקא", דלכאורה הול"ל ,כמה יוסף איכא", ומח מוסיף בתיבת .בשוקא"?

ב. ויובן זה בהקדים מה שנתבאר: בהענין ד,אדם לעמל יולד"! -- שמעלת העמל והיגיעה (והיינו מה שהאדם עושה ומהווה איזה דבר ע"י עמלו) היא, שעי"ז הוא יוצא מגדר ,נברא" (שגדר הנברא הוא -- ,מקבל") ונעשה בדומה ל,בורא", וכלשון חז"לי: שותף להקב"ה במעשה בראשית:

ח"יב ע' 493 ואילך. 0 בההתועדות די"א ניסן (תשל"ב) -- לקו"ש חטיו ע' 94 ואילך. 3 איוב ה, ז. 6) שבת קיט, ב.

264ומעלה זו נרמזת בשמו של ,יוסף" (לשון תוספות). כי הנבראים מצד עצמם הם רק מקבלים ואין שייך שיוסיפו בהבריאה. ורק מצד הכח שניתן להאדם, שע"י עמלו יהי' שותף להקב"ה במעשה בראשית, בדומה להבורא -- מצד זה נעשה האדם בבחי' ,יוסף", שהוא מוסיף בהבריאה.

ג. מכיון שהענין ד,אדם לעמל יולד" הי' גם קודם מתן תורה; ועד שמיד כשנברא האדם נאמר ,ויניחהו בגן עדן לעבדה גו * -- הרי מובן, שהעגין ד,יוסף", מה שהאדם מוסיף בהבריאה, הי' גם לפני מ"ת. אלא שמ"מי הענין ד,יוסף" כמו שהי' לפני מ"ת אינו בערך כלל להענין ד,יוסף" שנתחדש בשעת מ"ת.

בי מכיון שהעבודה שלפני מ"ת הגיעה רק עד בחי' שרש ומקור הנבראים * -- הרי ה,הוספה" שנתוספה ע"י העבודה אז היא רק ,הוספה" כמו שהיא מצד בחינת (שרש) הנבראים. ואף שענין ה,הוספה" הוא דוקא מצד הבורא (כנ"ל סעיף ב) -- הרי זה בחי' ה,בורא* כמו שבאה בהנברא (כח הא"ס שבבריאה *).

משא'כ לאחרי מ"ת, מכיון שניתן אז הכח להמשיך מעצמותו ית' (שלמעלה מבחי' שרש ומקור הנבראים), לכן ע"י העבודה שלאחרי מ"ת מוסיפים ענין חדש לגמרי שאינו בערך הנבראים כלל -- אמיתית הענין ד יוסף".

ועפ"ז מובנת שייכותו של מאמר הנ"ל ל(רב) יוסף, וגם מה שמדגיש בהמאמר ,כמה יוסף איכא" -- שהכוונה בזה, שהגם ש,כמה יוסף איכאי גם לפני מ"ת, אי"ז בדומה כלל לאמיתית הענין ד,יוסף" שנעשה מצד ,האי יומא" דמיית.

ד המעלה ד,יוסף" שלאחרי מ"ת לגבי ,כמה יוסף איכא" שלפני מיית -- מוסבר ע"י הוספת תיבת ,בשוקא":

,שוק" הוא רשות הרבים, אינו היכלו וחדרו של ממה"מ הקב'"ה. וזהו ,כמה יוסף איכא בשוקא"י -- שה,כמה יוסף (ד)איכא" (לפני מ"ת) הם ,בשוקא", הוספה בבחי' ,רשות הרבים". משא"כ ,יוסף" שלאחרי מ"ת הוא -- הוספת והמשכת העצמות.

5) כמבואר בכמה דרושים דחג השבועות.

66 וראה אגה"ק סו"ס כ.

7 עוד ענין בזה : שוק 5" : א) רחוב (היפך דבית ופנים), ב) מקום של מסחר, שענינו הוא ע"ד מ"ש (משלי יא, כד) ,יש מפזר ונוסף עוד" (וראה תו"א ר"ס וישב), אלא שהוספה זו היא בבחינת רשות הרבים, כנ"ל.

265והיינו שגם ,בשוקא"/ בהענינים שבבחי' ,רשות הרבים" [ואדרבא: מ"ת הי' דוקא למטה י, ,למצרים ירדתם . . יצר הרע יש ביניכם" *י], עושים מהם דירה לעצמותו ית

ה. על הפסוק ועשית חג שבועות להוי' אלקיך מסת נדבת ידך ' מבאר בלקו"ת *י, שהטעם מ"ש ,נדבת ידך" ולא ,נדבת לבך" [בדוגמת ,כל איש אשר ידבנו לבו"'י] הוא לפי ,שנדבת הלב היא מורגשת בהרגשת הלב . . ועדיין אין זה בחי' ביטול ממש. ובגילוי רצון העליון ב"ה בחג השבועות מתגלה הרצון שלמעלה מן הלב . . ואזי נק' נדבת היד אשר תתן מאלי" ומעצמה" +*.

ויש לקשר זה עם משנ"ת בהמאמריי בענין הקדמת נעשה לנשמע, שהטעם מה שענין ה,ביטול", שהוצרך להיות לפני מ"ת, התבטא [לא בהענין ד,פרחה נשמתן" או בהענין ד,וינועו", כי אם] בהקדמת נעשה (לנשמע) -- כי אמיתית ענין הביטול לבעל הרצון הוא כשהוא בא בענינים של מעשה -- ,נדבת ידך".

וכח זה להמשיך הביטול לבעהר"צ במעשה ויד גשמיים, הוא בישראל דוקא. דלהיות שישראל מושרשים בעצמותו שהוא למעלה מהגדרים ד,מעלה ומטה", לכן יכולים הם לקשר את הגבוה ביותר -- הביטול לבעל הרצון, עִם התחתון ביותר -- מעשה ויד גשמיים.

ובפרט לפי המבואר בתניא*י דמ"ש ,ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על ,הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" -- הרי הענין ד(ביטול ל)בעל הרצון, עצמותו ית', שייך ליד החומרית יותר מלהרגש

8) ועפ"ז יומתק הלשון ,כמה יוסף איכא בשוקא", שהמשמעות בפשטות הוא שגם (רב) יוסף (שלאחרי מ"ת) הוא ב,שוקאי.

6) שלכן השמחה דמ"ת צריכה להתבטא באכילה ושתי' (פסחים שם. שו"ע אדה"ז סתצ"ד סי"ח) -- אף שתורה הוא ענין של הבנה והשגה -- כי עיקר החידוש שבמ"ת הוא שההמשכה תהי' גם בענינים גשמיים (וראה לקמן סעיף ה)).

0) שבת פח, סע"ב ואילך.

1 ראה ט, יו"

2) במדבר טט, 7

3 תרומה כה, בי

4 וע"ד מגרמיי כרע (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד).

5) ד"יה בשעה שהקדימו,

6) פרק מט, 266הרוחני שבלב, מכיון ש,ובנו בחרת" -- בחירת העצמות, היא בגוף החומרי> דוקא זי,

ו ידוע בשם הבעש"ט, שבמצות הצדקה אין נוגע (כ"כ) הכוונה לשמה (כבשאר המצות) -- כי העיקר בצדקה הוא שהעני יקבל את הנצרך לו. וכדמוכח גם ממרז'"ל *י: המאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה.

ועפ'ז -- בנוגע ל,נדבת ידך* (צדקה), אין נפ"מ לכאורה בין ;נדבת ידך" של יהודי לנדבה של אינו יהודי -- הגם שדוקא ב,נדבת ידך" של יהודי ישנו הביטול לבעהר"צ (כנ"ל סעיף ה) -- מכיון שהעני מקבל את החסר לו גם בנדבה של אינו יהודי.

אבל באמת אינו כן. כי מכיון ש,יד המחלקת צדקה לעגיים" נעשית ,מרכבה ממש לרצון העליון"'" -- שזה שייך בישראל דוקא, הרי הצדקה הנשפעת להעני ע"י איש הישראלי היא השפעה מידו של הקב"ה (ע"י היד של איש הישראלי, שהיא מרכבה אליו ית'), ובמילא -- התוצאות מה שהעני מקבל ע"י צדקה זו, הם באופן אחר לגמרי יי מהתוצאות של מתנת בו"ד -- שהרי השפעה זו היא מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה **.

(משיחת אור ליום ה' סיון, ערב חגה"ש, ה'תשליב)

**) הערח המו"ל: בסיום ההתועדות, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו לנגן הניגון ניעט ניעט ניע קאוואָ קראָמי איוואָ אָדנאוואָ.

267. . . ידוע, אשר בימי המועדים ורגלים שבכל שנה ושנה מתעוררים הענינים השייכים אליהם

-- בחג המצות ענין יציאת מצרים, בל"ג בעומר גילוי פנימיות התורה וכו" --

ושעת הכשר מיוחדת היא אז להמשכה וקליטה פנימית של ענינים אלו בפרט.

וימים אלו דזמן מתן תורתנו -- ימי סגולה הם לעם סגולה לקבלת הסגולה היא התורה בשמחה ובפנימיות.

אבל -- אמר הקב"ה לישראל הביאו לי ערבים טובים שתשמרו את התורה ואני נותנה לכם. והערבות שמקבל מהם היא רק ערבות הבנים. כשאמרו מקבלי התורה בנינו עורבים אותנו (שנחנכם בדרך התורה) אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם.

וכאז כן עתה.

על באו"א מאתנו, בהכינו את עצמו לזמן מתן תורתינו הבע"ל, לעשות עתה ככל יכלתו בחנוך הבנים והבנות בדרך התורה, ולהחליט ולקחת על עצמו להשתדל ביתר שאת וביתר עז בזה לימים יבואו אחרי קבלת התורה.

וכל ישראל ערבים זה בזה.

השתדלות הנ"ל, אם תהי' רק בחנוך בניו ובנותיו הוא בלבד, אינה מספקת כלל.

כאו"א בטח יכול להשפיע -- במדה ידועה על כל פנים -- על החינוך של בני ובנות ישראל בסביבתו הסמוכה, ולפעמים גם על חנוך אלו הנמצאים בריחוק מקום. או גם במדינה אחרת.

ואם כאו"א מחוייב בהשתדלות לחלק ולהרחיב את החינוך הכשר במקום שהוא נמצא כבר, ובהשתדלות להנהיגו במקום שלעת עתה אין מכירים בו,

עַל אחת כמה וכמה שצריך הוא להתקומם בכל עוז ולהלחם נגד כל פעולה וענין שעלול הוא לנתק את הבן והבת המתחנכים בדרך התורה מחינוכם זה, שעלול להרחיקם מתורת אלקים חיים, ומכל שכן אם עלול להביאם לידי בפירה, ח"ו.

268וידועה הבטחת חז"ל: כל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו הרי נתקים בידם . .. (ממכ'י ער"ח סיון ה'תיש"א)

. . . אמרז"ל (ב"ב קמז, א) יו"ט של עצרת ברור (צח ולא מעונן) זרעו חטים. מר זוטרא אמר עצרת בלול (מעורב יום המעונן) זרעו חטים. ומסיים -- דלא ברור ולא בלול אלא אפילו בלול ורוח צפונית מנשבתו זה הוא ברור (ומצליחין החטים). והדיוקים רבים. עיי"ש בש"ס. ויליפ בדרך אפשר, דהנה חטים דוקא הם מאכל אדם (פסחים ג, ב) ונתבאר ע'פ דא'ח בארוכה בדרושי ספה"ע ושבועות (בלקו"ת וכו).

וחנה עיר פרא אדם יולד. ויצה"ר ונפש הבהמה אשר בו אקדמי" טענתי'. ואור לארבעה עשר, כשנעשה בר מצוה, בודקין את החמץ. ואח"ז שבאתדל"ע מצ"ע כי חפץ חסד הוא נותנין לו כוחות מלמעלה (נגלה עליהם ממה"מ) צריך לספור ספירת העומר שעורים מאכל בהמה. והתכלית הוא שסו"ס יהי' אדם דוקא, אדמה לעליון. שזה נעשה עַ'י התורה, זאת התורה אדם. חה"ש הבא אחרי ספה"ע.

והנה בתורה יש שני הפכים: מצ"ע -- באה היא בדרך אתדל"ע שלמעלה מאתדל"ת לגמרי, וירד הוי' גילוי עצומ"ה שאין אתדל"ת מגעת שם. וגם הבירור שלה הוא בדרך מלמעלמ"ט, אבל כוונתה הוא שיהי' דוקא בירורים ועבודה גשמיית, שלכן ניתנה דוקא לאלו שיצה"ר יש בם וירדו למצרים וכו' (שבת פח, ב). וכמבואר כ"ז בארוכה בקונטרס המוסג'פ *.

וזהו הרמזים במרז"ל בב"ב הנ"ל, ועל הסדר בדיוק: דיו"ט של עצרת ענינו מורה על זריעת חטין דכל השנה איך תהי'. והולך ומבאר: יו"ט של עצרת ברור, דוקא צחי כי התורה היא מלמעלמ"ט ולא כתפלה. ורש"י שם מרמז בגלוי יותר, דזהו שייך לפסוק כעצם השמים לטוהר, שהוא בירור דאויי דתורה מלמעלמ"ט, כמפורש בתו"א משפטים ע"פ זה.

מר זוטרא. דבר קטן הויות דאביי ורבא (שהקשו טובא ותירצום. רשב"ם ב"ב קלד, א). אמר שבכ"ז צ"ל העבודה דוקא במקום שהוא בלול, מעורב -- טו"ר -- יום המעונן שאין השמש ומגן ה"א בגלוי לגמרי.

אמרי נהרדעי -- שישבו על נהר מלכא (קדושין ע. ב) מלכו של עולם (עיין מגילה כט, א: שכינה עמהן כו' בבבל כו' בנהרדעא. ורמזו בברכות נח, ב שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא) -- משמי' דר' יעקב (יוייד דחכמה, 269אבל נמשך בעקב) דאף דסו"ס צ"ל ברור, אבל אפילו בלול, שמתחיל העבודה במקום דתערובת טו"ר ורוח צפונית מנשבת, גילוי מלמעלה עליון ביותר שלכן עלי' העולם מתקיים והיא תדירה (ב"ב כה, א) ועיקר זמנה בחצות לילה אז היא לבדה (ברכות ג, ב. וכידוע בענין ויחלק עליהם לילה, גילוי ממה"מ בחצות לילה, ובכ"מ) וזהו מפזר את העבים, זה הוא ברור והחטים מצליחין כל השנה. ויש להאריך, ואכ"מ > +

(ממכ' ימי הגבלה דחגה"ש, תש"ט) ו

. . . מתכוננים לחגיגת סיום מס' נדרים, בשבוע דשבעה באדר הבע"ל, בו נולד משה רבנו מושיען של ישראל,

אשר קבל תורה מסיני ומסרה כו' עד -- לתלמידים הרבה אשר במשך כל הדורות,

כי אף אשר במעמד הר סיני, היו נוכחים את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה כמבואר בדברי רז"ל, הרי משה רועה נאמן, הוא העומד בין ה' ובינינו עומד ומחבר ומגיד ומפרש את דבר ה' לבני ישראל,

אשר כל אחד ואחת מהם מושבע הוא מהר סיני לקיים התורה ומצותי". אשר השבעה זו היא גם נתינת כח מלמעלה לקיים המצות. וכמבואר בריש מסכת נדרים, דאפילו מה שנשבע מעצמו לקיים המצוה, הרי עי"ז מזרז עצמוו עאכו"כ המושבע מנותן התורה ובורא האדם.

ואף שלכאורה קשה: באם מה שמושבע ועומד מהר סיני אינו מספיק שיוכל לעמוד במלחמת היצר ולנצחו -- מה תוסיף השבעת עצמו לקיים המצוה ?

-- מובן הביאור ממרז"ל בסיום המסכת: אם איתי' דעבד איסורא (כי לא עמד במלחמת היצר ועבר על רצון בוראו, בכל זה) ארכוסי הוא מירבס, כדי שלא יראה קלונו -- כי לפעמים מורא בשר ודם ובושה מלפניו -- פועל יותר מאשר מורא שמים וכו'.

שדוגמת זה הוא הנשבע לקיים המצוה -- שבועת הנשמה בגוף בשר ודם ובפרט שמגלה וגם מבטא השבועה בפה ולשון ושפתים הגשמים.

ועובדא הנ"ל (דסיום המס') דאשה ובעלה ונואף -- השייכות לעניננו והרמז מתאים במיוחד, שהרי מעמד הר סיני זוהי חתונתו של הקב"ה עם 270עמו ישראל, אשר נצטוו: ועשיתם איתם (מצות התורה) ולא תתורו אחרי וכו אשר אתם זונים אחריהם. אזהרה מכל חטא ועון ופשעי אשר שרשם והתחלתם הוא חטא הראשון דנחש הקדמוני ובא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, וכמרומז ומבואר בכ"מ, ובהר סיני פסקה זוהמתן.

ויהי רצון אשר כאו"א בתוככי כלל ישראל יתחזק ויוסיף בלימוד התורה ולימוד באופן המביא לידי מעשה -- קיום המצות, זאת התורה להבדיל בין הטמא ובין הטהור ו(בסוג הטהור) בין הקדש ובין החול -- רצון וצרכי הנשמה ורצון וצרכי הגוף,

אשר דוקא בשותפות שניהם יחד ניתנה להם התורה.

ובאופן אשר השותפין (בה"א הידיעה) ירצו שניהם לעשות מחיצה -- בכל לבבך בשני יצריך --

אבל עובי המחיצה -- ה"ה מתאים למנהג (וטבע) המדינה : יש מי שאין יצרו עומד לנגדו כגון שהוא מתמיד בטבעו ומחוסר הרגש הנאה בטבעו - ולכן דיו שלא ישתקע בצרכי גופו (שאותו אוהב יותר בטבעו) ע"י הציווי מהר סיני; למטה ממנו זה אשר יצרו בוער וכו" -- הזקוק לזירוזי נפשי' ע'י שמשביע את עצמו וכ",

[ו יל 272וועלן פאַרשפרייט ווערן אָפילו ,אינדרויסן", וועט קומען די גאולה שלימה, על ידי משיח צדקנו... (ממכ' כ"ה אייך, ה'תש"כ) 273כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עח -- .איך בין א מוסטער פאר פיל, און דו (גדט) ביסט מיין שטאַרקע באַשיצונג".

274אַ יחיד צווישן א רבים, עפעס אויפטאֶן ?

275לבית יעקב (צו די פרויען) ולבגי ישראל (צו די מענער) ה' עליהם יחיו שלום וברכה !

לבית יעקב (צו זי פרויען) כו': מכילתא (שמות יט, ג).

מענטשן אינגאַנצן : אבות פ"ו מ"ז. וראה מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר עה"פ ודברת בם (היום יום יג מנ"א).

276(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

277מבואר בזה שיטות שונות בהשגחה - פרטית מחכמי ישראל עד הבעש"ט ושיטת הבעש"ט.

א שיטת הבעש"ט :

מוסיף על כל הנ"ל בד"ה על כן יאמרו תרצ"ו, שכתב: ענין השגחה פרטית שמבאר מורנו הבעש"ט דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית מהבורא ית' והשגחה פרטית הלזו היא חיות הנברא וקיומו, אלא דעוד זאת דתנועה פרטית דנברא פרטי הרי יש לה יחס 278כללי לכללות כוונת הבריאה . . דגם' תנועה אחת של דשא פרטי, משלים הכונה העליונה בענין הבריאה.

הערה א. המדובר ע"ד השגחה פרטית בשער היחוד והאמונה רפ"ב ואגה"ק סכ"ה, היינו ענין ההשגחה פרטית בכלל, שיש מינים כופרים בזה גם באפשרותה -- אף שמודים דכל הבריאה היא בדבר ה' מאין ליש, כדמוכח מהתשובה שם -- ומבוארת שיטתם במק"א דס"ל שהבריאה היתה בדרך השתלשלות עו"ע שכל עלול פועל שינוי בהעילה, ולכן אא"ל שמלובש ומשגיח גם בעולמות השפלים (לקו"ת ד"ה ששים המה השני, ס"ב) שזהו השפלה, וגם יפעול רבוי (תו"א רד"ה ארדה גא) ולכן לדעתם עכצ"ל עזב ה' את הארץ, והוא רק אלקא דאלקיא ומטעם זה גופא כופרים גם באפשריות ענין הניסים (תו"א ד"ה ואלה שמות) ותשובתם דאדרבא מוכרח לומר דכח המהוה עומד תמיד בדבר המתהוה, וא"כ נמצא הוא תמיד גם בעולמות התחתונים (ועיי פלח הרמון לר"ה פאריטשער ד"ה ארדה נא ס"ב בזה).

הערה ב. ההשגחה בעין א' אל יראיו, בב' עינים, בעין א' שלמעלה מהשגחת ב' עינים (לקו"ת סד"ה כי תשמע בקול ועוד) חלוקים באופן ההשגחה אבל לא בפרטיותה (לשיטת הבעש"ט, משא"כ לשיטות שקדמוהו) ולא עוד אלא שכולם מדריגות נעלות בהשגחה עכ"פ גם מלובש בטבע -- ולכן גם בעין א' הוא דוקא ליראיו -- והנהגת הטבע הוא למטה מהשגחת עין א' והוא, כביכול, בקשו לסמותה דב"ר פמ"ב, וכמבואר כ"ז באוה"ת ד"ה אשר יאמר היום, וע"כ צריך לפרש כן גם בד"ה הטה אלקי הקוה"ק אדר תש"ב, ובשאר מקומות.

שיטת חכמי ושראל עד הבעש"ט :

השגח"פ על כל אחד ואחד מבני אדם והשגחה כללית על המין בחי וצומח.

וז"ל במו"נ ח"ג (פי"ז) אחרי שמנה כמה דעות בענין ההשגחה : והדעת החמישי והוא דעתנו "ל תורתנו . . . ש,ההשגחה האלקית" . . באישי מין האדם לבד ... אבל שאר בע"ח וכ"ש הצמחים . . . השגחה מינית לא אישית . . . (פי"ח) ולא תהי' א"כ ההשגחה האלקית בבנ"א כולם בשוה ... הסכלים הממרים . . . ענינם נבזה וסודרו בסדר שאר אישי מיני בע'ח, נמשל כבהמות נדמו.

ובשומר אמונים (לתלמידו של הרמ'"", נזכר בשרש מצות התפלה סעי' ל"ד) בסופו כותב: אין שום דבר הווה במקרה בלתי כוונה והשגחה אלקית, כדכתיב ,והלכתי עמכם בקרי", הרי שאפי' מדריגת המקרה מיוחסה לו ית', כי הכל מאתו בהשגח'פ. ואמנם פרטי ההשגחות . . כפי מה שמצאתי בספרי המקובלים ובפרט בספר אלימה. .. מיני הנבראים שבעוה"ז שאינם בעלי 279גמול והם ג' סוגים בע"ח צומח ודומם... השגחתם הוא ע"י השרים המופקדים על כל אחד מהמינים... להשפיע על כללות המין... אמנם השגח"פ כגון אם יחי' שור זה או ימות... אין כח בשר העליון להשגיח בזה, וכל הבע"ח וכיש הצו"ד לא יושגחו על פרטי ענינים כאלו, לפי שהמכוון מהם יושג במיניהם לבד, ואין צורך שתהי' ההשגחה על אישיהם, ולכן כל ענין אישיהם הוא במקרה גמור לא בגזירת השי"ת, זולת אם יגיע מזה איזה ענין אל השגחת האדם ... ולא שגזר השי"ת על אלו הדגים שימותו או יחיו . אבל גזר על האדם הזה מזונו ופרנסתו... ועד"ז נמצאת השגחה לאדם בבע"ח שלו כגון אם ישמין שורו... אם תשבר כדו. עכ"ל.

(ונמצא דוגמא לזה שכ' בדגים באגה"ק סכ"ה וז"ל: ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו... ומתחייב... על רוע בחירתו אעפ"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. וברמב"ם ספ'ו מה' תשובה הוא כנדו"ד ממש).

ומה שהביא מס' אלימה, הוא מס' אלימה רבתי להרמ"ק שכתב שם - עין כל תמר ה' פ"א -- וז"ל: אין לעלות בדעת שום מאמין שימצא שום פעולה קטנה או גדולה שיהי' ע"ד מקרה ח"ו, אלא הכל בהשגחה עליונה ולא השגחה מהכוחות המחודשים בין מלאכים או כסאות או ספי' ח"ן, אלא הכל בסוד השגחת הא"ס כו

והולך ומבאר פרטי ההשגח"פ כנ"ל בשומר אמונים.

והנה ליישב הסתירה מרישא דדברי הרמ"ק והשו"א שכ' שאין דבר במקרה לסיפא שכ' דענין אישי הבע"ח הוא במקרה גמור, י"ל שלתרץ זה אמר בשו"א שאפי' מדרג' המקרה מייחסה לו ית', כי הכל מאתו בהשגח"פ.

ועייגיכ ברמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ד שכ': שהכל כחפצו יעשה ואעפ"י שמעשינו מסורין לנו, כיצד כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה . . . ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו. ובאריכות יותר קצת בפ"ח משמונה פרקים.

ולהעיר מתוד"ה הכל בידי שמים (נדה ט"ז, ב) ,דאין זה בידי שמים כי אין הקב"ה רוצה לשנות הילוך המזלות".

וזאת למודעי, דגם לדעות הנ"ל דוקא השגח"פ אין בדצ"ח, אבל יודע הוא כל הפרטים ופרטי פרטיות, וכמ"ש בעיקרים מ"ד פ"ז וז"ל: בהכרח להיות ידיעתו מקפת בכל הנמצא והנעשה בעולם ולא יפלא ממנו כל דבר קטן או גדול אבל לא ישגיח בהם (בבע"ח) לתת גמול ועונש על כל מעשיהם אלא שישגיח בפרטיהם במה שהם חלקי הכלל ולשמור המין לא זולת זה.

ואין להקשות דאיך אפשר -- גם לשיטה זו -- שיהי' ענין בדצ''ח שאינו 280נוגע לאדם כיון שכולם לא נמצאו אלא בשביל האדם, וכמו שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ,

דפשיטא (דלשיטה זו עכ"פ, וברור, לפע'ד, שגם לשיטת הבעש"ט בהשגח"פ כן הוא) דהא דארז"ל (ברכות ו, ב) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה היינו בכללות מיני דצ"ח ובכללות המאורעות, אבל אין לומר דאופן נפילת עלה פרטי הנמצא בירכתי הים נוגע לאדם זה, וכמו שאין כוונת הרמב"ם לפרש מאמר בן זומא שהביא שם בהקדמתו ברוך שברא כל אלה לשרתני שהי' נוגע לב"ז כל הפרטים שהיו בהעולים לחוג ועיין בלקו"ת סד"ה ושמתי כדכד השני, שבכלל מזכיר טפל ועיקר בבריאת הבע"ח.

והנה בשיטת חכמי ישראל שקודם הבעש"ט יש לברר:

והנה דעת המו"נ הובא לעיל (ועייג"כ מו"נ ח"ג פנ"א) שאינה בסכלים ורשעים כי ההשגחה היא לפי הדבקות שבשכל.

ולפי"ז למדנו ג"כ דלשיטתו אין הסרת ההשגח"פ ברשע עונש וענין סגולי אלא ענין טבעי.

-- ולכאורה - כ"מ דעת הרמב"ן (בראשית יח' יט') שכ' השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים, וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט כו'.

וצ'ע לדכוותי איך לישב זה בלשון המו"נ.

ובקה"י מע' השגחה הביא דעת הרמב'ן (הנ"ל) והבחיי דהשגחיפ מתחלקת לב' : א) להשגיח במעשיו וזהו בכל אדם מישראל או באומות. ב) להגן מן המקרים, וזהו רק לצדיקים.

281הנובע מים . . מי שלא ירצה לעלות למעלה במקורו (של המעין) ישתה מן המים העכורים. שהם בסופו".

וחנה במו"נ, אלימה ושו"א וכו', כתבו בפי' שהפרטים בדצ"ח הם במקרה גמור ואין כח בשר וכו" וכנ"ל.

אבל בקה"י (הנ"ל) מקשה אדעת הרמב"ן מירושלמי (שביעית פ"ט ה"אי ואיתא ג"כ בב"ר פע"ט ועיד) דאמר רשב"י צפור מבלעדי שמיא לא מתצדי, -- הערה : לכאורה אינו מובן כלל מה נתחדש לרשב"י ע"י הב"ק דצפור, הרי במה כתובים מעידים על השגח"פ בבנ"א. וי"ל דקמש"ל דגם במקום סכנה כן הוא ואינו מוכרח שיתפס. וק"ו מהצפור, שג"כ היה במקום סכנה מהציד, והא דאל יעמוד אדם במקום סכנה (שבת לב, א) אולי ייל דשאני הכא דלית לי ברירה דאי אפשר להשאר בל ימי הגזירה שאינו יודע מתי תבטל במערה, וגם בשרו העלה חלודה, ולכן לא דמי ג"כ לצינים ופחים (כתובות ל, א) - עאכו"כ נפש דב"נ.

ואין לומר - כבמ"ש בחידושי הרד"ל -- שאף את"ל דאין השגח"פ בבע"ח שאני הכא שהרווחת הציד תלוי' בזה א) דא"כ אין שייך לומר שיצא ב"ק על צפור פרטי זה שיהא נצוד אם לא וכמ"ש באלימה ושו"א הנ"ל. ב) דא"כ לא ה"ל לרשב"י לעשות הק"ו מצפור לב"נ. אלא מהרוחת פרנסה לנפש. דב"נ.

ומתרץ. דהיינו מהשר והשר משגיח גם על הפרטים. ולא מצאתי חבר לדעתו לע"ע.

ג) להמקובלים הנ"ל כיון דבענין הגלגול יש שמתגלגלים בדצ"ח, לכאורה ברור שבדצ"ח כאלו יש בהם השגחה פרטית.

אם נמצא מחוקרי ישראל וחכמיהם --- שקודם הבעש"ט -- המחזיקים בשיטת השגח"פ גם בדצ"ח :

הנה בחינוך מצוה קס"ט כתב וז"ל: יש כתות בנ"א יחשבו כי השגחת השי"ת על כל עניני עולם... בנפול עלה אחד מן אילן הוא גזר עליו שיפול ,,. וזה דעת רחוק הרבה מן השכל ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו... והוא דעת הכופרים, ובעלי הדת האמיתיים מאמינים שהשגחתו ב"ה על בל מיני בע'"ח בכלל ... וכן קבלנו מגדולינו כו'.

משמע מהל' מבעלי הדת האמיתיים, דהיינו שלא נמצא בימיו מחזיקים בדעת כת הא'.

282ומלשון שו"א (הובא לעיל) שמבאר ענין השגח"פ ,עפ"י מה שמצא גם בספרי המקובלים" משמע שגם בס' קבלה לא נמצא.

ומובן שדעת אלו שלא התעסקו בשאלה זו, לא שקו"ט בזה שיש מקום לחקור בזה וסברות לכאן ולכאן, ובהלכם אחרי פשוטי הכתובים מרגלא בפומייהו מסל'"ת דהשגח"פ בדצ'ח, אין דעות אלו נכנסים למנין השיטות: אףי שעפ"י הבירור לאח"ז, כשנתגלה אור הבעש'ט נודע שכיוונו אל האמת.

דוגמא לדבר: מה שכ' ברמב"ם (שגגות פי'ג ה"ה) ,בד'א כשחי' זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אבל אם הי' עה (ומובן שהכוונה ע'ה בהלבה זו, ואין ג"מ אם הוא חכם בהלכות אחרות) ה"ז פטור; שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם".

ובקל יש לחלק בין הנ"ל להא דסש"ב פמייב שכ': והנה כדי להשכיל כו' אך כל ישראל מאמינים כו', ועד"ז באגה"ק סכ"ה: וגם היא אמונה פשוטה כו'.

והגה במו"נ ח"ג פי"ז ביאר דעה רביעית -- לפי הסדר שם -- בהשגחה. שהיא בכל הנמצאות -- גם בדצ'ח -- וזה מכריח לשיטה זו שיגיע גמול בעוה"ב גם לבע'יח בעד מה שקרה להם יסורין ומיתה בעוה"ז, כיון דכל דרכיו משפט. ומסיים : אמנם ענין זה הגמול לבע'ח שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו (באומתנו?) לפנים וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל אבל קצת האחרונים מן הגאונים זיל כאשר שמעוהו מכת המעתזילי' (כת הפילוסופים) ישר (שיטה זו דגמול לבע"ח) בעיניהם, והאמינוהו. (והרמב''ם דוחה דעה ז).

וצריך עיון אם זהו מכוון לשיטת הבעש"ט, כיון דלשיטה זו מוכרח ענין הגמול לבע"ח בעוה"ב, ועפ"י המבואר בדא"חי ענין השכר אינו שייך כ'א בבנ'א בעלי בחירה.

ואף אם נחלק בין שכר וגמול שבמו"ג שם, שהוא רק תשלום כנגד היסורין שסבלו, ונאמר שזהו בדוגמת מש"כ בלקוית סוד"ה ושמתי כדכד השני בענין תועלת ותיקון הסוס, א"כ הו"ל להגאונים לומר ענין זה גם בצו"ד ולא רק בחי, שאם נקצץ הצומח או נאבד הדומם קודם זמנו (וידוע שהוא קודם זמנו אם הוא באופן דעובר אבל תשחית) ה"ז יסורין ומיתה לנפש הצומחת והדוממת, ועוד שבלקו"ת קאי בעליית ניצוץ הקדושה ואינו ענין לגמול בעד היסורין.

ואף שע"י המבואר בלקוית מתורצת הקושי' לשיטה הנ"ל מפני מה יש יסורין ומיתה לבע'"ח פרטי זה, בכ"ז הנה ענין אחר הוא ולא ענין הגמול, 283אם הענין רהתהוות היא בכל רגע וכפי' הבעש"ט בלעולם ה' דברך נצב, מכריח הענין דהשגחה פרטית בכל נכרא :

ואז ע'כ צ"ל דכל הנ"ל דסבירא להו דאין השגח"פ בדצ'ח, חולקים גם בענין ההתהוות בכל רגע.

והנה אף שאלו שתפסו ענין הצמצום כפשוטו לכאורה ברור שיחלקו על הא דההתהוות היא בכל רגע וכוח הפועל צריך להיות תמיד בנפעל, אבל יש להביא כמה ראיות דהאומרים דאין השגח"פ בדצ"ח (ובעל שו"א שהוא בכלל, סבירא לי' דאין ענין הצמצום כפשוטו כמ"ש באריכות ויכוח ב' פל'"ת) אפשר שיחזיקו בשיטה דההתהוות היא בכל רגע. וכל גדולי ישראל הנ"ל אין הכרח כלל לומר דחולקים על שיטת הבעש"ט בענין דדברך נצב, אף שלא פירשו הדבר באר היטב בספריהם.

ג) כמו דאין סתירה מבחירה חפשית של האדם לענין דדברך נצב ואומרים (כנ"ל מרמב"ם הלכות תשובה) שחפץ היוצר לתת זה לרשות האדם, כמו"כ נאמר שחיות השייך לדצ'ח ניתן לשר ומזל הממונה על מין זה מדצ'"ח -- (ופשיטא שאין הכונה כאן לומר שיש להם בחירה חפשית. עי' תניא רפלייט לקו"ת ביאור והניף ס"ג. כבוד מלכותך תר"ס) -- או שזה נתלבש בחוקי טבע או גם שנמסר למקרה בעלמא -- (וכנ"ל בלשון השו"א) -- כי מצד ענין דדברך נצב כל אלו שוים הם.

ד) עפ"י המבואר בדא"ח, לכאורה ברור דענין ההתהוות וענין השגח'"פ הם במדרי' שונות, והשגח"פ ענינה שינויים ותלוי' בשכר ועונש, ידיעה שלאחר המעשה ד"ת. משא'כ התהוות וקיום הדבר, ענינה התהוות מאין ליש שרק הוא לבדו בכחו ויכולתו כו' קיום הישות, סובב כ"ע, אלא שבא ע"י ממכ"ע כו'. ועי' בפלח הרמון ד"ה ארדה נא ס"ט מ"ש בהפרש שבין ענין ההתהוות וענין ההשגחה.

והנה בסיום המשך ר"ה רס"ג כתב, שהשגחה שעל הנברא זהו חיותו, ומציין לסש"ב פמיח (אף ששם לא נזכר אלא הלשון ידיעה, ולהעיר מתו"א 284(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)