197

הבריאה, אלא כתוצאה הכרחית "הכל גלוי וידוע לפניו ממילא". ואמנם, גם ידיעה זו חלה על כל פרט ופרט, אך כיוון שידיעה זו היא נעלית מהתלבשות בנבראים, ונבדלת מהם, הרי היא חלה על כל הנבראים באופן שווה, והיא נעלית מכך שיחול שם פגם^*, כביכול, על־ידי מעשה התחתונים, ושההבדלים ביניהם יתפסו בה מקום.

ב) הידיעה (וההשגחה) באופן של "יודע", הוא עוסק כביכול בידיעה זו, בדרך "התלבשות". בסוג זה של ידיעה (והשגחה) ישנם הבדלים בהתאם לדרגת כל נברא, ולפיכך נובע ענין השכר והעונש בדרגות שונות, לפי מעשה התחתונים, דוקא מידיעה זו¹⁶.

ולכן מדייק רש"י בלשונו "יודע" (ולא "ידוע"), כי לכאן קשורה הידיעה הפרטית, שממנה נובע ענין שכר ועונש. ועוד: שייכת לכאן ידיעה באופן של התלבשות, "היכנסות" לתוך פרטי הענינים של עדת קרח, עד לאופן של "מודיע", מי רק נגרר כ"סרחון", ו"מי החוטא".

ד. שיטת הרמב"ם לגבי ההשגחה על רשעים

ידועה שיטת הרמב"ם (במורה נבוכים^*), שרק על מין האדם יש השגחה פרטית – על האדם הפרטי, בעוד שבדומם־צומח־חי ישנה השגחה רק על המין באופן כללי, ולא על פרטיו השונים.

ובתוך מין האדם אין ההשגחה שווה לגבי כולם, אלא היא חלה על בני־האדם לפי דביקות שכלם באלקות¹⁷, ומן ה"סכלים הממרים" והרשעים, שאין להם כלל דביקות־שכל באלקות, מסיר הקדוש־ברוך־הוא את ההשגחה הפרטית, וההשגחה עליהם היא כהשגחה על דומם־צומח־חי ("נמשל כבהמות נדמו"¹⁸) – השגחה כללית.

וכפי שכתוב¹⁹ "והסתרתי פני מהם... ומצאוהו רעות רבות וצרות... על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". כלומר, כאשר עם ישראל מתנתק מן האלקות, הרי הוא נעשה "מופקר למקרה"²⁰, והצרות באות עליו בדרך של "מציאה" – מעצמן, כביכול.

אם ההשגחה על הרשעים דומה להשגחה על דומם־צומח־חי – השגחה כללית בלבד, הרי מובן, שאפילו כאשר הם נענשים מלמעלה, לא באופן של "מופקר למקרה", אלא כאשר גלוי שהעונש בא בהשגחה מלמעלה (ובעניננו: "בריאה יברא ה'"), בכל זאת אין העונש מגיע באופן פרטי, אלא באופן כללי. בדומה למה שכתב שם²¹