ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יט תצא שיחה א

202

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

אך מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם לחבירו⁵⁰, שבה מכריעה בעיקר התועלת הנובעת מן הפעולה, שהאב יקבל את הגוזלות, ואין כאן חשיבות⁵¹ לכוונה⁵². כפי שמוצאים (ב"ספרי" בפרשתנו⁵³) לגבי מצות צדקה "מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה תלמוד לומר... והרי דברים קל וחומר: מי שלא נתכוון לזכות מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, מי שנתכוון לזכות על־אחת־כמה־וכמה".

כאשר אדם מאבד סלע אין הוא מתכוון לקיים מצות צדקה, אלא מצטער על אבדן הסלע, ולמרות זאת הוא מקיים מצות צדקה, כי מטרת מצות זו היא⁵⁴, שהעני יקבל את הסלע⁵⁵.

וכך גם במצות כיבוד אב ואם: כיון שהאב חפץ לקבל את הגוזלות, אין חשיבות לכוונת הבן, אלא לעצם הבאת הגוזלות.

לפי זה מובן, שדוקא מ"נפל ומת" בקיום מצות כיבוד אב ואם מוכח ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", כי זוהי מצוה אפילו אם היתה כוונה מנוגדת, כדלעיל⁵⁶, ולכן הכרחי לומר, שלא רק במצוות שבין אדם למקום,

הערות

50. להעיר ממנ"ח סוף מצוה לג.
51. וע"ד מ"ש במלא הרועים (ע' מצות צריכות כוונה אות ט') דאף למ"ד מצות צריכות כוונה, במצוה שתכליתה הוא בפעולה הנעשית, כמו במילה דנעשית המצוה דהסרת הערלה, כשרה הפעולה גם בלי כוונה דהוי רק כמו הכשר מצוה. ולהעיר ממ"ש במנ"ח (מצוה א' בסופה) במצות פרו ורבו להיות דהמצוה היא שיהי' לו בן ובת, אי"צ כוונה בפעולת המצוה.
52. פשוט שאי"ז סתירה להמבואר בקדושין (לא, סע"א ואילך. וש"נ. וראה פרש"י ותוס' שם) "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העוה"ב", כי הכוונה בנדו"ד היינו כוונת המצוה (במחשבתו), משא"כ כ"שמראהו צרות עין על סעודתו" – "שקשה עליו" הרי מצער את אביו בפועל.
53. כד, יט.
54. ראה כלי חמדה פרשתנו כה, כו אות ה' שקו"ט בהנ"ל. וראה אתוון דאורייתא כלל נג.
55. וגם בזה אין שייכות (ע"ד הנ"ל הערה 52) למה שארז"ל (ב"ב ט, ב) "הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות". וברמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"י ה"ד) "הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נותן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה" דשם הרי"ז היפך תכלית וכוונת הצדקה להחיות נפש העני, משא"כ אם העני אינו יודע כוונת הנותן או שהנותן אינו מכוון למצות הצדקה. וראה לקו"ש ח"ח ע' 266 בשם הבעש"ט.
56. בשו"ת עונג יו"ט או"ח סי"ט בסופו (הובא בשד"ח שם) מבאר, דהא דלא מקשה הגמרא ודלמא כוון בהדיא שלא לשום מצוה ולכן לא הוי מצוה (לדעת המ"ד בכיון שלא לצאת שלא יצא), כיון דבתפילין וכיבוד או"א ושילוח הקן שאין שיעור לקיום מצותן וכל אימת שעושה אותן יש בהן קיום מצוה אין כח במחשבתו שחישב על מעשיו שהן שלא לשם מצוה לסתור ולבטל כח המצוה ומאיליו הוי מצוה עיי"ש (וראה לקמן בשד"ח שם). וצ"ע דאפילו את"ל דלהמ"ד דמצות אצ"כ נעשה כאן מצוה, אבל לכאורה אא"פ לומר עליו שהוא קיים המצוה (ובפרט דתפלין וכיו"ב) מאחר שכוון בפירוש שלא לשם מצוה. ועכצ"ל שחילוק הוא בין מצוה שהפעולה היא המצוה או התכלית. כבפנים.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.