202

היתה מכריעה טהרת המצורע, שבין אדם לחבירו, כי הבאת שלום בין איש לאשתו דוחה⁴⁵ את טובת האם של עוף⁴⁶.

לפי זה מובן, שעל־ידי הסמיכות שבין ה"קל־וחומר" "ומה אם מצוה קלה... אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים" לבין הדין "לא יטול... לטהר..." מבארת המשנה, שהשכר "למען ייטב לך והארכת ימים" המוזכר כאן אינו אותו שכר של "אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", המוזכר במסכת פאה, שהוא רק במצוות שבין אדם לחבירו, שכיון שחבירו נהנה בעולם הזה, לכן גם הוא מקבל שכר פירותיהן בעולם הזה⁴⁷.

אך כיון שבשילוח הקן אין העיקר הטובה הנובעת מן הפעולה, אלא עצם הפעולה, כפי שמובן מן ההלכה "לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר...", הרי זו מצוה שבין אדם למקום, ולכן השכר "למען ייטב לך והארכת ימים" הוא לעולם הבא^*.

לכן אין שייך לכאן השכר "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" הנאמר לגבי כיבוד אב ואם, כי כיבוד אב ואם הוא מהמצוות שבין אדם לחבירו, שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה⁴⁸.

ז. ההוכחה ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" דוקא מכיבוד אב ואם

בקשר לכך ממשיכה הגמרא ואומרת: "תניא דבי רבי יעקב אומר...", אשר שם הוא מביא הוכחה לכך ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא מכך ש"נפל ומת", דבר אשר ארע לא רק במצות שילוח הקן, אלא גם בקיום מצות כיבוד אב ואם, ואדרבה: דוקא מכיבוד אב ואם, שהיא מצוה שבין אדם לחבירו, מוכח ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא":

מצות שילוח הקן היא מצוה שבין אדם למקום, ועיקרה הוא עצם פעולת המצוה, ולכן תיתכן כוונה הפוכה – כוונה שלא לקיים את המצוה – לגרום לכך, שהפעולה לא תהיה קיום המצוה, ולפיכך "נפל ומת" במצוה זו בלבד אינה הוכחה, כי ניתן להסביר שהדבר ארע כיון שהפעולה התבצעה בכוונה הפוכה⁴⁹.