שיחה כד

589שיחה כד

לעיל על ר' יהודה החסיד, וביתר שאת. "

ושוב – ע"י רבותינו, ממלאי " מקומו, עד לדורנו – נשיאינו כ"ק מו"ח אדמו"ר – "הבקר אור דא צפרא בתורה, הנה כל אלה המופתים האמיתים מגלים גילוי א"ס ב"ה הבבע"ג. גם מזקני נ"ע שמענו עתידות קולע אל השערה" (מצות עדות שם).

י"ב וי"ג

א. נשיא הוא הרי בעל "נשמה כללית", ומשום כך רוב הענינים שלו אינם לו בלבד, כי אם שייכים גם לכל מקושריו.

כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בעל השמחה, אמר – כשדובר על כתיבת ספר תורה לקבלת פני המשיח – שלאמתו של דבר היה יכול לתת את כל ההוצאות הדרושות " לקלף, לדיו ולכתיבה, אלא שרצונו שכל בני ישראל יוכלו להשתתף בכך.

כלומר: לא זו בלבד שלא חפץ להשאיר את הזכות לעצמו בלבד, אלא שאף, יתרה מזו, לא הסתפק בכך שיוציא ידי חובת כולם, כיון שבעל נשמה כללית ונשיא מסוגל להוציא ידי חובת הכל,

– כתוב הרי¹ שכל יהודי צריך לקיים את כל תרי"ג מצוות התורה, דיוסף", כדאיתא בזהר⁵, ועל כך נאמר

בקר אערך לך" שמשמעותו כשל

ערכתי נר למשיחי" כאמור בזהר, זו הגאולה השלמה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ בלק, תשט"ז)

5) חלק ג רד סע"א ובביאורי הזהר שם. ומשם מובן גם כן דלא קשי מזהר חלק א רג, ב.

תמוז

ושאינו מקיימן יורדת נשמתו פעם נוספת בגלגול לעולם הזה עד שתקיים את כל תרי"ג המצוות, פרט למצוות התלויות במלך שבהן מוציא המלך ידי חובת כל ישראל. נראים, איפוא, מכאן שני פרטים: א) גם מצוות המלך שייכות לכל ישראל וכל בני ישראל חייבים בהם. לפיכך אומרת הגמרא:

חכם שמת – מי יתן לו תמורתו", ואילו למלכות כשרים כל בני ישראל². ב) כיצד מקיימים כל בני ישראל את המצוות התלויות במלך? – באמצעות המלך, כיון שבקיומו הוא מוציא ידי חובת כל ישראל. מן האמור אנו רואים, איפוא, שישנם ענינים שבעל הנשמה הכללית מוציא בעשיתו את ידי חובת הכל –

אלא הוא רצה שכלם ישתתפו בדבר בעשייתם הם, שכן ישנם, הרי, דברים 590בהם "מצוה בו יותר מבשלוחו"³. כלומר: אף שגם ע"י שליח מתקיימת המצוה – נעדר אז ההידור שבדבר, ואילו הרבי רצה שגם ההידור יהיה נחלת כל איש ישראל, "ובחרת בחיים", שישתתף ברכישת אות בספר התורה לקבלת פני המשיח.

ב. גם בגאולת י"ב וי"ג תמוז – שבא כתוצאה מן המאסר, שהרי אך ורק ע"י מאסר אפשרית גאולה – גם בה נהג הרבי בטובת עין.

את המאסר נטל לעצמו, והוציא בו ידי חובת הכל. הרי המאסר לא היה משום ענין פרטי, כי אם משום הפצת התורה והחזקת המצוות, שבהן היו חייבים כל היהודים שהיו באותו זמן ובאותו מקום, והרבי עמד בראש וניהל את הדבר. לפי השקפת היבסקציה, שמגיע עבור זה עונש מאסר, היה, איפוא, מקום לאסור את כל החייבים בדבר, ובמיוחד את אלו שעסקו בדבר תחת הנהלתו של הרבי. ברם, הרבי קיבל את הדבר על עצמו, והוציא ידי חובת כולם במאסרו, וגם ביסורים שהיו לפני ואחרי המאסר, פרט ליחידי סגולה שזכו גם הם לכך.

לא כן הגאולה והחג. הרי כשבני ישראל קובעים יום טוב למטה, הרי "קיימו בבית דין שלמעלה מה שקבלו למטה", ונפסק איפוא למעלה שיום זה יהיה יום טוב ויום סגולה ל"המשכת" כל ההארות וההשפעות הקשורות בתורה ומצוות.

את החג לא נטל לעצמו והוציא בכך ידי חובת כולם, כי אם קבע אותו בצורה כזו שכל יהודי ישתתף בו, ויעורר בני ביתו וסביבתו על פרשת החג, להסביר את דברי הצומות וזעקתם ואת הגאולה שהיתה, וכל אחד יוכל להשתתף בו בממנו, בגופו ובנשמתו.

ג. נאמר הרי: "נותן – בעין יפה נותן"⁴, הנותן מתנה – נותן את כל השייך למתנה. מצויות דרגות שונות בדבר, אך הנותן האמתי נותן בעין יפה: את הבור ואת העליה, המטה והמעלה. גם המקבל צריך לקבל בעין יפה, במדה לא פחותה מן הניתן לו ע"י הנותן, ולנצל את כל הדברים הניתנים לו.

וכפי שכותב הרבי במכתבו⁵, לנצל את החג בעריכת התוועדות – לא להסתגר בד' אמות ולהתבונן בכל אשר אירע, כי אם לערוך התוועדות ולעורר את עצמו ואת הסביבה, כפי שהרבי כותב בארוכה במכתבו.

וכאמור – יום זה הוא יום סגולה שכל ההחלטות שתתקבלנה לחיזוק התורה והמצוות, תבואנה לידי פועל בהצלחה מופלגה, להמשיך בכל השנה 591כולה, במעשה, בדבור, ואפילו במחשבה...

(משיחת י"ג תמוז, תשט"ו)

ד. "ויהי בשלשים שנה"⁶

דובר פעמים רבות שלכל חודש ישנם הענינים שלו, ביניהם ענינים עיקריים של החודש כולו, ובחדשים רבים – עיקריים של כל השנה.

הרי מהותם של החדשים הוא זמן. יש, לכן, לכל ענין של החודש את זמנו בו בא לידי גילוי.

אשר לחודש תמוז, הרי עד לפני שלשים שנה היו בגילוי רק המאורעות הלא־טובים שבחדש. לפני שלשים שנה (תרפ"ז) התגלה הענין הטוב, ענין ימי הגאולה י"ב וי"ג תמוז וההתחזקות שבתורה והמצוות הקשורה בהם, וענין זה הוא הרי עיקרי.

הרי גאולת י"ב וי"ג תמוז – כפי שכותב הרבי במכתבו⁵ (לחגיגית י"ב תמוז) – לא הית הגאולה לאיש פרטי, כי אם גם לכל "מחבבי תורתנו הקדושה שומרי מצוה" וגם למי ש"בשם ישראל יכונה"⁷. "

ענין התורה והמצוות הוא תכליתה של הבריאה כולה. מובן, איפוא, שגאולת י"ב וי"ג תמוז היא גאולה לכל עניני ההשתלשלות, הגילויים העילאיים עד לעצמותו ית'. תכלית כל אלה היא הרי תורה ומצוות, ובימי י"ב וי"ג תמוז "נמשכה", איפוא, גאולה לכל הענינים האמורים עד לעצמותו ית'.

ה. תחלת ה"המשכה" המיוחדת של החדש היא ב"שבת מברכים", ובמיוחד על פי מאמר רז"ל⁸: "שבת – מיניה מתברכין כולהו יומין"⁹ (= השבת, ממנו מתברכים כל הימים), שבכללם הוא יום ראש־חדש, הכולל את כל ימי החודש. נמצא, איפוא, שהיום, בשבת בו מברכים חדש תמוז, מתחילה גאולת י"ב וי"ג תמוז.

ולאמתו של דבר, היא מתחילה עוד לפני כן: כך מובן מן הכלל שאמרו רז"ל^*: "הקב"ה מקדים רפואה למכה". מאחר שהמאסר היה באמצע חדש סיון – הכרח לומר שענין הגאולה היה עוד קודם לכן.

ו. כך – בכל שנה ושנה, מדי שנה מתחדש שוב הענין, כפי שכתוב בכתבי האריז"ל¹⁰ על הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים": כשהימים

נזכרים" במדה הדרושה – הרי הם גם 592"ונעשים", כל השפע וה"המשכות" שבהם מתעוררים שוב¹¹.

עם זאת אין כאן אלא חידוש הישנות בלבד, ואין הדברים דומים לפעם הראשונה שלהם, שאז היה הדבר חדש ממש.

אם כי ב"אגרת הקדש"¹² נאמר שבכל שנה ושנה "נמשך אור חדש שלא היה מעולם" – הרי כל זה אמור בקשר ל"ישנות" שבהן "נמשך" כל שנה אור חדש, אך אין זה אלא חידוש הישנות.

ז. ב"חידוש הישנות" עצמו ישנם הבדלי דרגות. כאשר עובר מן המאורע מספר של שנים מסוג מסוים כגון: " עשר, עשרים וכד' – באה אז "המשכה" גדולה יותר, שונה ואינה דומה ל"המשכה" וההתחדשות שבכל שנה.

כדוגמת הנאמר במשנה¹³: "בן עשרים שנה" "בן שלשים שנה", "בן ארבעים" וכו' – בכל עשר שנים נוצר משהו חדש. ואפשר לומר הטעם עפ"י המוסבר ב"פרדס"¹⁴ שהכל קבוע בסדר של עשרה־עשרה כנגד עשר הספירות, ואם־כן הוא הדבר גם כאן.

ובאופן מיוחד מתוך מספרי העשרות קיים המספר של שלשים שנה, כהסבר ה"צמח צדק"¹⁵ לפסוק "ויהי בשלשים שנה" – שהוא "כנגד עשר כלים, עשר אורות פנימיים ועשר אורות מקיפים" שהם כללות הכל.

מן האמור מובן כי במלאות שלשים שנה לגאולה – באה "המשכה" חדשה בענין הגאולה, נעלית וכוללת יותר מן הקודמות.

ח. לפיכך, כל עניני התורה והמצוות שנעשו עד עתה בכוח שהעניקה הגאולה – אינם מספיקים מעתה, מאחר שבגאולה באה תוספת של "המשכה" והתגלות – יש להוסיף

להמשיך" ולגלות בתורה ובמצוות עוד ועוד.

עניני התורה והמצוות קבועים בשלושה קווים: תורה, עבודה וגמילות־חסדים. הכוונה, איפוא, פשוטה: יש להוסיף הן בקו התורה, הן בקו העבודה והן בקו גמילות החסדים.

הכוח לכך ניתן החל בשבת שמברכים את החדש. כיון שבשבת זו מברכים את כל ימי החדש שיהיו לחיים כו', לפי כל הביטויים והדברים הנמנים בברכת החדש – מתקבלת אז גם הברכה והכוח להוסיף בתורה ובמצוות.

והרי על־ידי עבודה זו בתורה ובמצוות – תתגלה, בקרוב ממש, הגאולה השלמה על־ידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ קרח, תשי"ז) 593ט. אנו עומדים עתה בתוך¹⁶ ימי י"ב וי"ג תמוז, בהם השתחרר הרבי¹⁷ ממאסרו על שהפיץ תורה ומצוות.

למרות כל הקשיים וההפרעות המשיך בעבודתו, ובסופו של דבר ניצח, וגם שוחרר ממאסרו.

דבר זה מהווה הוראה לכל אחד מאתנו, שעלינו להתחזק בלמוד תורה וקיום מצוות. אפילו כשמזדמנות הפרעות שונות – אל להן לעצור – אותנו, ובסופו של דבר ננצח.

י. בין הדברים שסיפר הרבי בהזדמנויות שונות, ישנם רבים הקשורים בילדים, וכמה מהם אזכיר כעת.

המחנה נקרא בשם "גן ישראל". "ישראל" הוא שמם של כל היהודים. כך נקרא גם – בשם פרטי – הראשון שגילה את החסידות בעולם, הוא נקרא ישראל, ושמו יצא אחר־כך לתהלה בצירוף התואר "בעל שם טוב".

וסיפר הרבי¹⁸: כשהיה הבעש"ט ילד בן חמש שנים, ציוה עליו אביו: בני, אל תירא משום דבר, כי אם מן ה' לבדו, אהוב בכל להט נשמתך את כל יהודי, יהיה מי שיהיה ובכל מצב שיימצא.

והבעש"ט – אמר הרבי – עבר את כל חייו בעבודתו הקדושה בשני דברים אלה: יראת השם ואהבת ישראל.

כיון שהרבי סיפר לנו את הדבר – הריהו משמש הוראה לכולנו, ומובן שגם לילדים, ששני דברים אלו צריכים להיות האורות להורות לנו את דרכנו בכל ימי חיינו.

יא. אבל ישנם כאלה, ובכללם ילדים, השואלים: מאחר שאנו קטנים

איך נוכל להביא את עצמנו לידי כך שלא נירא משום דבר (כי אם מה' בלבד)?

כלפי זאת ישנו פתגם¹⁹ של תלמיד הבעש"ט (המגיד ממעזריטש): אב האוהב את ילדו, הרי למרות שהאב הוא פקח יותר ומשכיל יותר מן הבן – הוא מצטמצם, בהתאם למדת הילד, במושגים של קטנות, כדי לבטא את אהבתו בצורה כזו שגם הילד ישיג את האהבה, במושגי הקטנות שלו.

הוא הדבר בבני ישראל, שהם בני של הקב"ה –

הקב"ה משפיל את עצמו, כביכול, אליהם ונותן להם את כל צרכיהם, גם בדברים גשמיים וקטנים, והוא מגין עליהם מכל פגע. לפיכך אין לירא משום דבר בעולם.

יב. כיון שבני ישראל הם בניו של הקב"ה – עלול מישהו להתגאות ולומר: מאחר שאני בנו של א־ל גדול, מותר לי לעשות ככל העולה על רוחי, והקב"ה יסלח לי?!

594– ביחס לזה סיפר הרבי²⁰ על אדמו"ר הזקן – הראשון שגילה את חסידות חב"ד בעולם – שנכדו, שהיה בן שלש שנים, שאל אותו: מדוע כתוב "ויקרא" באות א' קטנה?

(הרי נהוג להתחיל עם ילדים את לימוד חומש ויקרא – וכך גם היה בנכדו של אדמו"ר הזקן) –

– ענה לו אדמו"ר הזקן: בני ישראל מחוננים בסגולות תורשתיות שונות, וביחוד – משה רבנו. למרות זאת היה קטן בעיניו, אל"ף קטנה (שלא כבאדם הראשון – שם כתובה אל"ף גדולה) ולפיכך זכה, אכן, משה רבנו לדרגות הנעלות ביותר.

הוא קיבל את התורה, פדה את ישראל ממצרים, ויוציאנו גם מן הגלות האחרונה, הגלות העכשווית, בגאולה האמתית והשלמה.

זו הוראה לכל איש ישראל, כי יש לו להיות קטן בעיניו, לעשות את כל אשר ציוה ה' מבלי להתחשב אם נעים לו הדבר או לא. מאחר שציוה ה' לעשות דבר זה – ודאי הוא טוב.

יג. ברם, ישנו הרי היצר הרע, המפריע לאדם, ובקשר לכך סיפר הרבי על בנו של אדמו"ר הזקן שיעץ²¹ כיצד לנצח בקלות את היצר הרע.

העצה היא: להידבר עם יהודי נוסף, עם חבר, או עם מדריך, או עם המורה המלמד תורה, על המאבק עם היצר הרע, ואז ישנם שני יצרים טובים – שתי נפשות אלקיות – לעומת יצר רע אחד, נפש טבעית אחת²², והרי ידוע לכם כי כשנאבקים שנים מול אחד – מנצחים השנים.

יד. (צוה לנגן הניגון "אני מאמין", ואחר כך המשיך:)

כדי להיות ראוי ולקבל את כל הדברים האמורים – ניתנה לנו מצות התפלה.

בתפלה מבקש ומשיג יהודי מן ה' שיתן לו כל צרכיו.

משום כך יש להשתדל לדעת את פירוש המלים שבתפלה, או – כשהילד קטן מדי – לדעת, לפחות, את תוכן התפלה.

כפי שסיפר הרבי²³ שאב־סבו פקד על ה"מלמדים" שילמדו את נכדיו הקטנים גם את פירוש המלים שבתפלה, וככל שהיה עסוק היו נכנסים אליו נכדיו אחת לחדש והיה בוחן אותם אם יודעים ומבינים הם את אשר הם אומרים בתפלתם.

טו. בתפלת שמונה עשרה, שהיא עיקר התפלה בכלל, אנו אומרים בבקשתנו הראשונה: "חננו מאתך חכמה בינה ודעת". אנו מבקשים מן הקב"ה שיעניק לנו חכמה. כשיש לאדם שכל – יודע הוא גם את העיקר: מה התכלית בחיים.

595טז. – וכפי שסיפר הרבי²⁴ שסבו הסביר לילדיו (כשהיו קטנים מאד) שכל יהודי צריך להציג לנגד עיניו תכלית (מטרה) בחיים, תכלית, שהיא נעלית יותר מאכילה, שתיה, שינה " ומשחק. תכלית המתבטאת בהתנהגות כרצון ה'.

יז. בכל האמור קיים כלל שיש לזכרו תמיד, והוא – את אשר אביו של הרבי אמר פעם לרבי²⁵, בהיותו ילד בן ארבע, שה' נתן לאדם שתי עינים, כדי שעל צעצועיו וממתקיו יסתכל בעין שמאלית, ועל יהודי – בעין ימנית, לראות בו את יתרונותיו.

– כל זה מעניק כוח ואפשרות להתנהגות טוה, שתתעלו מעלה מעלה, כך שהכל ירוו נחת מכם, ובראש ובראשונה – הוריכם ומוריכם.

יח. כתוב בתורה²⁶ שהאדם הוא כעץ השדה.

אנו רואים שבאילן – הרי כל שינוי לטובה אף הקל ביותר, שישנו בגרעין, הוא מתבטא אחר כך באילן – שיגדל טוב יותר לאילן גדול, טוב ומלא פירות רבים וטובים. "

כך גם באדם: כל הטבה, אפילו קלה, בילד – מתבטאת בהטבה גדולה בהרבה בהיותו מבוגר. כל שכן – הטבה רבה שבילד.

יצליח לכם ה', שתלכו בדרכים האמורות, שתתעלו ללא הרף מעלה מעלה, עד שבמהרה תהיה אפשרות לצאת אתכם לקראת המשיח ולומר:

ראו גידולים שגידלתי", אלו הם הילדים שגידלנו ושהם ראויים להיות חייליו של משיח.

שיבוא במהרה בקרוב בימינו להוציאנו מן הגלות בגאולה האמתית, אמן.

(שיחת ט"ו תמוז, תשי"ז,

לילדי מחנה "גן ישראל")

יט. י"ב תמוז, החג החסידי של החדש תמוז, הוא יום שחרור הרבי ממאסרו אליו הוכנס בגלל הפצת היהדות.

כשהיה הרבי²⁷ לבר־מצוה, שאז נעשה יהודי לגדול ובמלוא ההתפתחות בכל עניניו, אמר לו אביו, הרבי נשמתו עדן, שהיה גם מחנכו, שישאל משהו (בהתאם למנהג נשיאינו למן אדמו"ר הזקן).

הרבי שאל, ביחס לנאמר בסידור אדמו"ר הזקן שיש לומר לפני התפלה:

הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", מה הקשר בין מצוה זו לבין התפלה? – אם משום שהתחלת היום צריכה להתבטא בכך שכל יהודי מתקשר עם יהודי השני – היה צריך לומר זאת עם ברכות השחר, ולא להמתין עד התפלה?!

596הסביר לו אביו, הרבי נ"ע, שבתפלה מבקש יהודי את כל צרכיו מן הקב"ה, שהוא אבינו שבשמים, אביו של כל יהודי, זקן ונער, איש ואשה.

כשבן מבקש משהו מאביו הוא צריך לגרום לו תחלה נחת רוח. נחת הרוח והעונג הגדולים ביותר של אב²⁸ הוא כשכל אחד מילדיו, שהם רבים ושונים זה מזה, חי עם כל אחיו באחוה, והוא אוהב את השני כמו את עצמו, "ואהבת לרעך כמוך"

משום כך יש לקבל את המצוה – לפני התפלה.

זו היתה ראשית כניסת הרבי לחיי יהודי שלם, והכנה לנשיאותו העתידה.

העובדה שהרבי מספר לנו זאת משמשת ודאי הוראה לכל אחד מאתנו, שהתחלת השתלמותו והצעד הראשון ל"נשיאותו"

[הרי לכל אחד השפעה ושליטה על חוג מסוים, על משפחתו, או, לפחות, עליו עצמו] –

עוד בטרם הוא מתחיל לעסוק בכך ולבקש שהקב"ה יתן הצלחה בעבודתו – ההכנה והכניסה הראשונה היא – להתאחד באהבה עם כל אחד מישראל.

זו ההכנה וה"כלי" לכך שהקב"ה ימלא בקשותיו, וכאמור – השלום הוא הכלי המחזיק ברכה, הן בגשמיות והן ברוחניות.

כ. זיקה וקשר מיוחד בין תוכן הענין האמור לבין הימים הללו:

אנו נמצאים עתה ב"שלושת השבועות" בהם אנו מצווים להזכיר את החורבן שאירע בימי "בין המצרים" אלו.

ודאי נצטוינו להזכיר זאת לא רק כדי לרענן את הזכרון בלבד ולהשאר במצב זה – אלא כדי שנלמד מכאן כיצד להתנהג ומה לעשות,

מה עלינו ללמוד מזכרון החורבן והאבל עליו?

– ראשית, לבטל את גורמי החורבן

חז"ל מספרים לנו²⁹ שסיבת החורבן היתה – שנאת חנם. עלינו לסלק סיבה זאת. ביטול שנאת חנם אפשרי ע"י אהבת חנם.

פירוש הדבר, שיש לאהוב כל איש מישראל – חנם, גם יהודי שלא עשה לו חסד לעולם, ואפילו כזה שלעולם לא יזדקק לחסדו. אפילו יהודי שלא ראהו מעולם, ואפילו "חנם"³⁰ במובן של: אינו רואה כל סיבה וכל מעלה בשני שבגללה יש לאהוב אותו. למרות זאת יש לאהוב אותו.

האהבה, השלום והאחדות הם הכלי המחזיק ברכה, ועד לברכה הגדולה ביותר, והיא שישלח לנו ה' בקרוב את 597משיח צדקנו, שיגאלנו בגאולה השלמה והאמתית. "

כא. יתן ה' שכל אחד יעשה

ו בכיוון זה, והדבר יביא את "פנחס – זה אליהו"³¹, הוא אליהו הנביא שיבשר את הגאולה, והרי על פנחס נאמר (בפרשת השבוע): הנני נותן לו את בריתי שלום.

גם זה טמון ביסוד הרעיון של "פנחס – זה אליהו":

פנחס, שענינו: "בריתי שלום", שלום ואחדות בין יהודי לרעהו – "זה אליהו", הוא אשר יביא בקרוב ממש את המבשר, אליהו הנביא, שיבוא להודיע כי הנה מחר³² יבוא משיח לגאלנו בגאולה השלמה.

(משיחת ד' פ' פנחס, כא תמוז, תשכ"א)

כב. הפסוק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" דן, לפי התרגום והמדרשים והרמב"ם, במלך המשיח, ואילו בירושלמי³³ נדרש הפסוק – בכל אחד מישראל. אך אין סתירה בין השנים: בספר "מאור עינים"³⁴ נאמר בשם הבעש"ט כי בכל איש מישראל שוכן חלק מנשמתו של המשיח. לפי זה – מתאימים שני הפירושים ומשלימים זא"ז.

אין לפרש שהניצוץ של המשיח המצוי בכל אחד מישראל הוא בבחינת

העלם", שכן – הירושלמי דורש דרשתו על הפסוק שבו נאמר "דרך" "קם", שמשמעותם – התגלות. בכוחו של איש ישראל, איפוא, לגלות ולהביא לידי ביטוי את ניצוץ המשיח שבו.

בכוחו של כל אחד מישראל לקרב את התגלות המשיח בפועל – ע"י קיום התורה ומצוותיה. באמצעות התורה והמצוות הרי הוא מביא זיכוך לעולם, ממעיט את רוח הטומאה – "מעט מעט אגרשנו" – עד שהוא מביא לידי "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (לגמרי)³⁵, בביאת המשיח, והוא מביא טוב וקדושה לידי גילוי בעולם עד ל"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"³⁶.

כך נאמר בגמרא בנוגע למצוה הראשונה שבתורה – מצוות "פרו ורבו": "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף"³⁷, עד שכל הנשמות שבאוצר העליון הנקרא "גוף" יתגלו ויתלבשו בגופים למטה. וכן הדבר לגבי שאר כל המצוות, שהרי תוכנן של המצוות כולן הוא – מצות "פרו ורבו": כשם שמצות פריה ורביה היא הבאת נשמה שנמצאת באוצר הנשמות לידי גילוי והתלבשות מוחשית למטה, כך המצוות כולן – מביאות לידי גילוי את הניצוץ האלקי הנמצא בחפץ הגשמי שבו מתקיימת המצוה (כפי 599שהוא נמצא בכל הנבראים). ע"י קיום המצוה בא הניצוץ האלקי לידי גילוי מוחשי "כקטן שנולד"³⁸.

נמצא שבכוחו של כל איש ישראל " לקרב את הגאולה ע"י קיום כל מצוה. ברם, דרושה זהירות שתהיינה המצוות בבחינת "מעשים טובים ומאירים" כמדובר שבת שעברה³⁹, שכן עלול להיות שעל ידי קיום המצוות לא יביא האדם להזדככות העולם, כי אם, אדרבה, להוספת "חיות בקליפות לפי שעה" – כמבואר בהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן⁴⁰ – ולהגברת החשך בעולם. – כשהוא נתפס לגאווה והרגשת הישות העצמית מתוך למוד התורה וקיום המצות – הרי הוא מגביר את "אל זר אשר בקרבך", ומוסיף חיות בקליפות משום ש"אין אני והוא יכולים לדור".

הקדמת עבודת התפלה היא היא אשר "מכוונת" את למוד התורה וקיום המצוות – שיהיו "כדבעי למיעבד". עבודת התפלה מביאה לידי כך שהמצוות הבאות לאחריה – לא זו בלבד שלא יוסיפו להרגשת הישות העצמית, אלא שאף יביאו את ההזדככות וההתבטלות הדרושה כפי שהוסבר בהרחבה בשיחת ש"פ קרח האמורה.

כשישנה הקדמת עבודת התפלה, וכתוצאה מכך – "מעשים טובים ומאירים", מסתלק החושך "מעט מעט", ונוסף אור בעולם. עד ל"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכן –

ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

כג. אלא שהדבר טעון הבהרה: כיצד בכוחו של איש ישראל לזכך את העולם ע"י קיום המצוות – והרי לעולם ישנה זכות של "אקדימא טעניתא", כי העולם נברא לפני האדם (שנברא ביום הששי, וגם אז היה העולם קיים שעות מספר קודם שנברא האדם)?

לשם כך נאמר לפני הפסוק "דרך כוכב" וגו': "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". שרשה של נשמת ישראל, גם של אנשים כערכנו, הוא – מראש צורים, הנשמה קשורה ב"ה' צורי וגואלי", ובהתאם למוסבר בתורת החסידות כי שורש נשמות ישראל הוא ב"פנימיות המחשבה" – הרי ביד בן ישראל "להשתלט" על העולם שנברא רק מבחינת ה"דבור", "בדבר ה' שמים נעשו וגו'⁴¹", ואפילו לפי המובא שבריאת העולם הוא מבחינת מחשבה הרי זה רק מחיצוניות המחשבה, ושרש נשמות ישראל הוא מפנימיות המחשבה, ולכן איש ישראל בכחו לשנות את כל העולם.

פירוש זה תואם גם את הנאמר ב"מדרש" על פסוק זה: "צורים – אלו האבות, וגבעות – אלו האמהות". העובדה שנשמת כל אחד מישראל 600קשורה עם "ה' צורי וגואלי" – מקורה באבות והאמהות שמהם בא הדבר בירושה. "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". הם אשר הורישו לנו את "צורי וגואלי", בחינת "פנימיות המחשבה", שבכוחה מסוגל כל איש ישראל להיות שליט על העולם.

אף שכוח זה בא, כאמור, משום היות שרש הנשמה בבחינת "פנימיות המחשבה", שהיא בטרם רדת הנשמה למטה – הרי התגלות הגאולה העתידה, " הדרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, מתהווה דווקא כשהנשמה יורדת למטה, שכן המבוקש הוא – דירה – בתחתונים דווקא, נכון, אמנם, שגם כשהנשמה למעלה, קיימת בה החשיבות שמקורה מבחינת "צור", אך " ההתגלות והשלמת הכוונה של בחינת "צור" באה – עם התקשרותה בתחתונים, עם רדתה למטה וביצוע ה"עבודה" של "דירה בתחתונים". רק כך היא מקרבת את הגאולה העתידה.

– "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף". אין מספיקה העובדה שהנשמה נמצאת ב"אוצר הנשמות" שנקרא "גוף" או תחת כסא הכבוד וכו'. – עליה לרדת ולהתלבש למטה בגוף גשמי, וע"י כן לגרום לביאת בן דוד. "

כד. לפי האמור יובן גודל השמחה של ההולדת. השמחה של כלל ישראל, בעת הולדתו של כל אחד, מובנת – שהרי נוסף בן ישראל לעולם, אך מה מקום, לכאורה, לשמחת הנולד עצמו? – לדידו – איפכא מסתברא – מהוה הולדתו ירידה גדולה; בגמרא⁴² נאמר כי בשעה שהעובר במעי אמו – נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו כל התורה כולה. והקושיה מתחזקת ביחוד, לאור המוסבר בתורת הקבלה ובתורת החסידות בהפלאת היתרון שבמצב הנשמה כפי שהיא למעלה (ובכלל זה – הזמן שבו היא בעובר במעי אמו). הירידה קיימת הן לגבי

סור מרע" והן לגבי "ועשה טוב": בנוגע ל"סור מרע" – נאמר בתלמוד⁴³ שלעובר אין יצר הרע, כי אם הי' יצר הרע הוא הי' בועט ויוצא לחוץ, ואשר ל"ועשה טוב" – זוכה הרי הנשמה ל"גילויים" נעלים ביותר שכן

מלמדים אותו כל התורה כולה".

מהי, איפוא, השמחה של הנולד עצמו? והרי כיוון ששמחת ההולדת היא שמחה שעפ"י התורה – הרי ודאי שאין זו שמחת כלל ישראל או שמחת ההורים בלבד כי אם שמחת הנולד!

הדבר יובן על יסוד שני מאמרים במס' סנהדרין הדנים בהבדל שבין עובר לבין נולד. במקום אחד⁴⁴ נאמר כי בן נח נהרג על העובר (=אם הרג את העובר הרי הוא חייב מיתה), והטעם – לפי שגם העובר נקרא

אדם". במקום אחר⁴⁵, מסביר רש"י את ההלכה שישראל אינו נהרג על 601העובר – לפי שהעובר אינו קרוי "נפש". מתברר, איפוא, כי ההבדל שבין עובר לנולד הוא, שהעובר יש לו חשיבות של "אדם", אך לא של "נפש".

מבין ארבעת התוארים: אדם, איש, גבר, אנוש – דרגת "אדם" היא החשובה ביותר, לפי הנאמר בזוהר^* ומוסבר בתורת החסידות. במה נעוצה חשיבות דרגת "אדם"? – נאמר

**45 ו בזהר ובחסידות, על יסוד הכתוב: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", כי "אדם" מסמל את חיבור שני הפכים (דכר ונוקבא, נשמה וגוף). מובן שיתרון זה כבר מצוי אצל העובר, שכן יש לו גוף, וביחוד עם תקופת סיום העיבור – שאז, לפי הנאמר בתלמוד, "ראשו בין ברכיו" כו' " – יש לו כבר ראש וברכים וציור כל רמ"ח אברים, וכיון שישנה כאן נשמה הקשורה בגוף – הרי כאן "אדם", חיבור שני הפכים של נשמה וגוף.

למרות זאת הוא נקרא אדם ואינו נקרא: "נפש".

הדבר בלתי מובן, לכאורה: מהותה של נפש היא – חיונית, והרי לעובר ישנה חיוניות?! בגמרא נאמר הרי⁴⁶: " "אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה". כן בנוגע לחיים רוחניים – "מלמדים אותו כל התורה כולה". מדוע, איפוא, אין לקראו בשם – "נפש"?

– אלא שההבדל שבין עובר לנולד הוא בכך שהעובר אוכל – ממה שאמו אוכלת, ושותה – ממה שאמו שותה. אין לו בירורים משלו אלא מה שהוכן לו ע"י אחרים⁴⁷. עבודת ה"בירור" והיגיע בכח העצמי מתחילה רק עם היוולדו, ודבר זה הוא יתרון גדול ונפלא. כל עצם ירידת הנשמה למטה באה כדי לאפשר את העבודה בכח העצמי. הקב"ה הוא, הרי, עצם הטוב,

"טבע הטוב – להיטיב", ולפי זה היה ראוי, לכאורה, להעניק את כל ה"גילויים" מבלי שתידרש לשם כך יגיעה – אולם היא הנותנת: דוקא משום היותו, יתברך, עצם הטוב ותכלית הטוב – מעניק הוא את הכל רק ע"י היגיעה, כדי שלא יהיו בבחינת

נהמא דכיסופא" (לחם בושה)!

יתרון הנולד לגבי העובר הוא: חיוניות עצמית הקנויה בעמל, ורק דבר זה נותן לו את התואר "נפש". ואילו העובר נעדר כל מציאות של עבודה.

משום כך גדולה שמחת ההולדת – לא להורים בלבד, כי אם גם לנולד עצמו, למרות שבהיותו עובר היו לו

גילויים" נעלים ביותר, אולם הללו היו חסרי עבודה ויגיעה, "ממה שאמו אוכלת ושותה", אך כשהוא יוצא לאויר העולם הוא מתחיל "לעבוד". אמנם חיוב המצוות מתחיל רק אחר כך, עם הגיעו, לפחות, לחינוך, ולא עם הוולדו, אך כיון שהוא אוכל ושותה 602בעצמו הרי הוא מכשיר את גופו לקיים בו תורה ומצוות (וקיום מ"ע של ת"ת – לכשיגדל – ע"י שמשידע לדבר אביו " מלמדו תורה וכיו"ב, כן באה קודם לכן היניקה והבירור), וממילא מתחילה, גם מבחינה רוחנית, העבודה והיגיעה בכוח.

כה. כך תובן ההלכה שבגמרא, שבן־נח נהרג על העובר, ואפילו על עובר של בן־נח. ואילו ישראל פטור " על העובר, ואפילו עובר של ישראל, כפי שנלמד מן הפסוק⁴⁸: ולא יהיה אסון וגו'.

השוני שבין איש ישראל לבין בן־נח הוא בהתאם לביטוי הנהוג: "להבדיל". כלומר, אין כאן שוני מודרג, כשאיש ישראל נמצא בדרגה נעלית יותר, אלא שיש כאן ענין של "להבדיל", והם שני סוגים שונים לגמרי. דבר זה אמור לגבי הגוף: גופו של איש ישראל הוא מסוג אחר לגמרי משל בני האומות, וכפי שהגמרא אומרת במסכת שבת שמאחר שהם אוכלים וכו' – גם הם כך. אמנם אדמו"ר הזקן מסביר ב"תניא"⁴⁹ ש"ובנו בחרת" מכוון לגוף דוקא משום שבחירה ישנה בין דברים דומים והגוף "נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" – אך פירוש הדבר שרק בחומריותו, בחיצוניות ובגלוי הוא " נדמה כן, אבל בפנימיות קיים הבדל גדול עד שהם נחשבים לשני סוגים שונים לגמרי, כמוסבר, וכפי שהגמרא אומרת במסכת שבת⁵⁰ שיש הבדל בהלכה ביחס לגוף אומות העולם:

דחביל גופי'" וכו'.

כל זה לגבי הגוף. כל שכן – לגבי הנשמה, שהם בבחינת הפכים, כיון שנפש אוה"ע מקורה בשלוש קליפות הטמאות ונשמת ישראל מקורה בקדושה.

כפי שהוסבר לעיל נקרא העובר

אדם" לפי שיש בו גוף ונפש. מובן, איפוא, ההבדל בין עובר של בן־נח לבין עובר של ישראל, וההבדל הוא גם מבחינת הגוף: גופו של עובר ישראל הוא בדרגת "להבדיל" מגופו של בן־נח, הוא מסוג אחר לגמרי, והן מבחינת הנשמה: נשמת עובר ישראל היא אף בסוג הפכי מנשמת עובר בן־נח.

נשאלת, איפוא, השאלה: מדוע חייב בן־נח אפילו על עובר של בן־נח ואילו ישראל אינו חייב אפילו על עוברו של בן־ישראל?

– הדבר יובן מתוך הסברת ההבדל הכללי בין ישראל לבין אומות העולם: בן ישראל לא נברא כאמצעי לתכלית מסוימת, אלא שהוא עצמו – התכלית. כל הענינים שבכל דרגות ההשתלשלות נבראו לשם ישראל:

בראשית ברא גו' את השמים ואת הארץ – בשביל ישראל שנקראים ראשית".

כלומר: כל הענינים אינם אלא דברים טפלים. כל הענינים שבכלל 603ההשתלשלות וכל הגילויים, כל היצירה – והרי כל זה נכלל ב"את השמים ואת הארץ", ככתוב בזוהר – כל זה אינו אלא טפל, בגלל ישראל. העיקר הוא – בני ישראל, שאינם לשם מטרה מסוימת, כי אם הם עצמם התכלית.

אמנם "נבראתי לשמש את קוני"^*, אך אין פירוש הדבר שישראל הם דבר טפל, ח"ו, שכן העובדה שתכליתם היא לשמש את קונם אינה אומרת שזה ענין שמחוץ מהם. כי אם, זאת מציאותם עצמם. באמצעות אורייתא – ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד. אינו דבר טפל אלא זו מציאות.

מכאן גם דיוק הלשון: "לשמש את קוני". לא נאמר: לשמש את בוראי, יוצרי, עושי, כי אם – את קוני. – לפי המוסבר ב"תורה אור"⁵¹, בקשר להבדל שבין בורא, יוצר, עושה לקונה: הנברא של בורא יוצר ועושה הוא מהות אחרת, ואילו בקונה אין זה דבר חדש, ובעולמות הוא – עולם האצילות, עולם האחדות. ענינו של קנין הוא שהוא נקנה לקונהו ואינו מציאות לעצמו.

ולאור האמור יובן מדוע נהרג בן־נח על העובר וישראל אינו נהרג. ההבדל בין עובר לנולד הוא הרי, כאמור, בכך שהעובר אינו מציאות לעצמו, אלא דבר טפל, או שהוא טפל לאמו, או שהוא טפל למציאות שתיוולד אחר כך, שאז מתגשמת כוונת בריאותו, אך במציאותו הנוכחית, עובר, אין עדיין המטרה. בבן־נח, שכל מציאותו אינה אלא טפלה, ו"עמדו זרים ורעו צאנכם" וכל הבריאה היא בשביל ישראל – חשובים, לפיכך, גם דברים טפלים, והוא נהרג על העובר, ואילו בן־ישראל, שכל מציאותו עיקר, אין מקום להורגו בגלל עובר, שכן אין מקום לבטל עיקר משום טפל.

אמנם יש איסור גם לגבי עובר, כיון שהוא מהווה הכנה לנולד בעתיד, ובהעלם כבר קיים הדבר, אבל עונש מיתה – ככל העונשים שבתורה – בא רק על ענין שבגלוי, ובגלוי הריהו טפל, כאמור.

כו. זו, איפוא, חשיבותה המיוחדת של ההולדת: על ידה מתאפשרת העבודה המביאה, כאמור, את זיכוך העולם ומקרבת את הגאולה העתידה. ואף שהכוח להתגבר על העולם בא לנשמה "מראש צורים" – מדרגתה כפי שהיא למעלה, הרי תחלת הגשמת התפקיד וביצוע הקמת "דירה בתחתונים" לבורא, היא – משעת הלידה, שאז היא באה לידי גילוי בעולם. משא"כ בשעת העיבור – הרי גם נשמה בעלת ערך גבוה ביותר אינה מביאה את הגילוי. בעולם שורר עדיין חשך, ורק הלידה מביאה את האור.

לכך נאמר במשה רבנו: בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אורה⁵². אף 604שקודם הלידה היה העובר בבית. הרי בבית הי' עדיין חשך – ורק עם רגע הלידה, שאז החלה ה"עבודה" בעולם – בא האור.

משום כך נאמר בזהר (פרשת בלק)^* על הכתוב: "אספרה אל חוק גו' אני היום ילידתיך", שהמדובר בלידת המשיח; לא משיח בן יוסף אלא משיח בן דוד. מה הקשר, לכאורה, בין פירוש זה לפירוש הפשוט של הכתוב? – אלא שבהיות הלידה בפועל ממש מתאפשר גילוי המשיח! כש"מראש צורים" הולך ומשתלשל בבחינת לידה דווקא, ולא בעיבור – מתחיל "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" עד ל"וישראל עושה חיל" – שמשמעותו הגאולה העתידה, כמוסבר בכמה מקומות.

כז. זה גם תוכנו של הכתוב⁵³: "טוב שם משמן טוב, ויום המות – מיום הולדו". – מה הקשר בין שני ענינים אלו? "

– "שמן"⁵⁴ – משמעותו מעשה המצוות, וכפי שכתוב בזוהר, ומובא בתניא⁵⁵, לגבי הפסוק "ושמן על ראשך לא יחסר". "שם" כמאמר רז"ל⁵⁶: הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם". טוב שם משמן טוב: עבודת האדם אינה לשם עצמו, כי אם לעשות ולהקנות שמו של הקב"ה. מנין נוצר "טוב שם"? – "משמן טוב". מקיום המצוות ומעשים טובים.

הוא הדבר ביחס ל"ויום המות מיום הולדו" (מחציתו השניה של הפסוק): ביום ההולדת עדיין לא ידוע. מה יהיה בסופו, אך כשמגיע יום המות, ומתברר ש"ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך" – יציאתו מהעולם היא כביאתו לעולם"⁵⁷ ואף במדה יתרה מזה – אז מסתיים הענין. ברם, מנין בא ענין זה? – "מיום הולדו", כיון שביום ההולדת נמצא הכל בכח, ונכללים בו כל עניני עבודתו שיעבוד בעולם זה, כפי שנאמר לעיל שב"היום ילדתיך" נכלל הכל – עד גילוי המשיח. – ועל פי מה שהוסבר לעיל בקשר למשה רבנו שמשנולד נתמלא הבית כולו אור, הרי הדברים אמורים גם ב"אתפשטותיה דמשה שבכל דרא ודרא", כאמור בתיקוני זהר⁵⁸, עד שנאמר עליו הביטוי, במקום אחר⁵⁹,

שהשמש מאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים".

יום י"ב תמוז הוא יום הולדת כ"ק מו"ח אדמו"ר, כל זמן העיבור, הרי למרות ערכה הנעלה של הנשמה לכשעצמה וחשיבות הוריו הקדושים (כך שברור שבחינת "מלמדין אותו כל התורה כולה" היתה בדרגה נעלית ביותר) לא היה בזה ענין, לגבי הבית והעולם. אך ביום ההולדת החלה 605עבודתו, שהיתה אח"כ להאיר לששים רבוא כוכבים, לאפשר לכלל ישראל ("לכל אשר בשם ישראל יכונה" לפי הביטוי במכתבו לי"ב תמוז), וכל שכן – לחסידיו ומקושריו, לקיים תורה ומעשים טובים ולעשות את העולם כולו לדירה לו, יתברך, אז – נתמלא הבית (דירת הבורא) כולו אור.

משום כך גדולה שמחת יום הולדת הרבי, ו"הימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה". זו שמחה לא רק בשביל אלו שזכו ונהנו מתורתו, כי אם "לכל אשר בשם ישראל יכונה"⁶⁰, לפי שבלידתו החל להאיר לעולם כולו.

ושמחה הבאה מ"עבודתו" של בן " ישראל היא גדולה, מבחינות מסוימות, משמחת בריאת העולם, שכן אז היו הענינים "בכח" ובהעלם, וכאן נוצרה האפשרות להביאם לידי פועל והתגלות, עד ל"אני היום ילידתיך" בהתגלות המשיח בקרוב ממש.

כח. דובר עד עתה ביחס ליום

ו ההולדת של הרבי, לזמן. זמן קשור הרי במקום, ומקום ההולדת של הרבי היה במדינתנו שלפנים. כך גם בקשר לגאולת י"ב וי"ג תמוז: מקום הגאולה היה במדינתנו לפנים.

כבר ספרתי פעם, שישנה רשימה של הרבי, בעל הגאולה והשמחה, בה הוא מתאר חזיון שהיה לו ביום הולדת אביו הרבי (מוהרש"ב) נ"ע, והוא כותב שהרבי נ"ע אמר אז מאמר על פרק שמונים שבתהלים, והדבר היה עשרים שנה לאחר ההסתלקות. מכאן מובן שגם לאחר ההסתלקות ישנן ביום ההולדת העליות שבכל שנה ושנה, ובכל שנה בא מעבר ל"פרק" נעלה יותר.

בפרק פ"ג, הוא הפרק של הרבי הנשיא שאותו מתחילים לומר בי"ב תמוז הנוכחי נאמר: "אלקים, אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט גו', על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך", ובסיום: "וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ".

במדרש תהלים נאמר לגבי הפסוק

אל דמי גו'" שהוא הענין: "כי צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

ביחס לכל ישראל נאמר הרי: "ועמך כולם צדיקים"⁶¹, וכשבני ישראל גוזרים, איפוא, מקיים הקב"ה. מה גוזרים בני ישראל? – "אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט". אף כשמסבות שונות יתכן להיות "דמי" "תחרש"

"תשקוט" – גוזרים בני ישראל שיהא אל דמי, אל תחרש ואל תשקוט, וכשצדיק גוזר – הקב"ה מקיים.

בהמשך הפסוק נאמר כי המדובר הוא בקשר לכך ש"על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך". נאמר במדרש: לגבי "על עמך יערימו", שהערמומיות שאוה"ע עושים על ישראל ר"ל – באות בגלל ה"סוד", משום שבני ישראל לומדים תורה, שהיא סוד הוי' ליראיו. לגבי "ויתייעצו 606על צפוניך" אומרים המפרשים⁶²: שצפוניך הם בני ישראל, צפוניו של הקב"ה.

בלתי מובן לפי זה: ההערמה על עם ישראל אינה הרי משום עסקים בסודות התורה, כי אם משום כלל הענין של לימוד תורה ע"י בני ישראל, גם החלק הנגלה שבתורה, ואף על כל אשר בשם ישראל (ראשית תיבות: יש ששים רבוא אותיות לתורה) יכונה, וכפי שנראה הדבר במוחש, ומדוע, איפוא, נאמר כאן "סוד"? כן: מדוע מצוינת חשיבותם של ישראל כ"צפוניך"?

גם לא מובן סיום המזמור: "וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ". "שמך הוי' לבדך" נעלה גם מדרגת "סובב" (כל עלמין), ואינו שייך לגמרי לבחינת השתלשלות, כמו שיתבאר בארוכה⁶³, ואילו "עליון על כל הארץ" קשור הרי בארץ, אף שבארץ גופא הוא עליון עליו. כיצד מצטרפות, איפוא, שתי דרגות אלו?

– ביאור הדבר: כוח מסירת הנפש ו של בני ישראל עבור תורה ומצוות, גם עבור "גליא דתורה", נובע מבחינת סתים שבנשמה⁶⁴ שהיא קשורה בסתים דקוב"ה באמצעות סתים דאורייתא. זאת אין עשו יכול לסבול. משום גליא בלבד יכול הוא לסבול, שכן האמור "הלכה היא – בידוע שעשו שונא ליעקב" אינו משום הנגלה בלבד, שכן בו יש חלק גם לעשו (הלכות שבע המצוות של בני נח), כי אם משום סתים דתורה וסתים דנשמה, המאירים ומקיפים גם את הנגלה, וכפי שהוסבר⁶⁵ בענין מעשים טובים, בהם אין לעשו חלק ואותם אין הוא מסוגל לסבול. לפיכך נאמר: "על עמך יערימו סוד", שכן עיקר ההערמה על עמך בא בגלל הסוד.

כך גם בקשר למאסר וגאולת י"ב וי"ג תמוז: למרות שהרבי מסר נפשו על כל הענינים, עד לענין לימוד אל"ף בי"ת כפשוטו – היה כל זה חדור פנימיות, ה"סתים" וה"סוד".

ומאחר שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה – הרי ע"י כך שבני ישראל מעוררים את בחינת סתים דנשמה באמצעות סתים דתורה, הם מתקשרים עם סתים דקוב"ה, ולכן הם נקראים בשם "צפוניך": צפוניו של הקב"ה,

וכאמור לעיל: את זה אין עשו מסוגל לסבול, ובגלל כך בא "על עמך יערימו" "ויתיעצו", בגלל "סוד"

"צפוניך" על כך גוזרים בני ישראל שיהא "אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט", וכשבני ישראל גוזרים – הקב"ה מקיים: "וידעו כי אתה גו' לבדך", "וידעו" – מלשון ידיעה ומלשון שבירה כמו שכתוב⁶⁶: "ויודע בם אנשי סוכות", שבירת הקליפות וגילוי אלקות בעולם.

ואופן הגלוי הוא: "וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך – עליון על כל 607הארץ". הרי הקב"ה נותן מדה כנגד מדה, וכשם שבני ישראל מחברים " בעבודתם את הסתים ואת הגליא, וכאמור "ממשיכים" הם גם בגליא את הפנימיות – נותן גם הקב"ה זאת שב"ארץ" מאיר "אתה שמך הוי' לבדך" הבא לידי גילוי בעולם גופו.

כך היה גם בגאולה של י"ב י"ג תמוז, שהיתה באופן של "הגדיל והפליא הוי' לעשות בארץ", בארץ גופא היה "הגדיל והפליא הוי'". זו הכנה לגאולה העתידה, שאז יהיה "ולא יכנף עוד מוריך" גו'⁶⁷, "וראו כל בשר" – הבשר יראה אלקות במדה של

ולא יכנף".

ולפי האמור לעיל שגאולת י"ב תמוז היתה במדינתו שלפנים – צריכה היא גם עתה להתחיל במדינה זו, בה מצויים בני ישראל במיצר הגדול ביותר, וב"מטה מטה ביותר", משם מתחיל "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ומשם יימשך לכל העולם כולו, וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ, וב"מטה" תיראה אלקות, בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ חו"ב, י"ב תמוז, ה'תשכ"ב)

פינחס

א. לגבי השם "פנחס"¹ קיימות דעות שונות אם לכתבו חסר או מלא. " תוכן הענין של "מלא" הוא כדוגמת הנאמר²: "אלה תולדות פרץ" – "תולדות" מלא, דבר הקשור במשיח, שבביאתו יהיה כפי ש"עולם על מלואו נברא"³.

הקשר בין פנחס לגאולה העתידה הוא:

לגבי פנחס נאמר שקינא קנאת ה' במעשה זמרי. גם לאחר מכן, לגבי אליהו – פנחס זה אליהו⁴ – נאמר⁵:

קנא קנאתי להוי' אלקי צבאות". משום כך אמר הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום", ועליו להיות בכל ברית מילה – ואשה כמאן דמהילא דמיא⁶ – ולהיווכח שבני ישראל אינם כפי שהוא חושב.

כלומר: כתוצאה מ"קנא קנאתי להוי'" נוצר אצלו הלך רוח של אהבת ישראל, והוא מתבונן במעלת בני ישראל. לכן יהיה גם מבשר הגאולה.