שיחה כה

609שיחה כה

הארץ". הרי הקב"ה נותן מדה כנגד מדה, וכשם שבני ישראל מחברים " בעבודתם את הסתים ואת הגליא, וכאמור "ממשיכים" הם גם בגליא את הפנימיות – נותן גם הקב"ה זאת שב"ארץ" מאיר "אתה שמך הוי' לבדך" הבא לידי גילוי בעולם גופו.

כך היה גם בגאולה של י"ב י"ג תמוז, שהיתה באופן של "הגדיל והפליא הוי' לעשות בארץ", בארץ גופא היה "הגדיל והפליא הוי'". זו הכנה לגאולה העתידה, שאז יהיה "ולא יכנף עוד מוריך" גו'⁶⁷, "וראו כל בשר" – הבשר יראה אלקות במדה של

ולא יכנף".

ולפי האמור לעיל שגאולת י"ב תמוז היתה במדינתו שלפנים – צריכה היא גם עתה להתחיל במדינה זו, בה מצויים בני ישראל במיצר הגדול ביותר, וב"מטה מטה ביותר", משם מתחיל "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ומשם יימשך לכל העולם כולו, וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ, וב"מטה" תיראה אלקות, בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ חו"ב, י"ב תמוז, ה'תשכ"ב)

פינחס

א. לגבי השם "פנחס"¹ קיימות דעות שונות אם לכתבו חסר או מלא. " תוכן הענין של "מלא" הוא כדוגמת הנאמר²: "אלה תולדות פרץ" – "תולדות" מלא, דבר הקשור במשיח, שבביאתו יהיה כפי ש"עולם על מלואו נברא"³.

הקשר בין פנחס לגאולה העתידה הוא:

לגבי פנחס נאמר שקינא קנאת ה' במעשה זמרי. גם לאחר מכן, לגבי אליהו – פנחס זה אליהו⁴ – נאמר⁵:

קנא קנאתי להוי' אלקי צבאות". משום כך אמר הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום", ועליו להיות בכל ברית מילה – ואשה כמאן דמהילא דמיא⁶ – ולהיווכח שבני ישראל אינם כפי שהוא חושב.

כלומר: כתוצאה מ"קנא קנאתי להוי'" נוצר אצלו הלך רוח של אהבת ישראל, והוא מתבונן במעלת בני ישראל. לכן יהיה גם מבשר הגאולה.

609אליהו היה הרי תלמידו של אחיה השילוני⁷, שהיה רבו של הבעל־שם־טוב. הבעש"ט התנהג אף הוא ב"תנועה" של אהבת ישראל, וכן גם אדמו"ר הזקן, שהיה בעל נשמה חדשה, אחריו, וכן רבותינו הבאים אחריו, שע"י אהבת ישראל שלהם, בה נהגו הם ואותה דרשו ממקושריהם, נזכה לאליהו מבשר הגאולה.

ב. זאת אשר יש לדעת – כי הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, דורש מכל אחד את ענין אהבת ישראל – לקרב את כל בני ישראל, אף הפשוטים ביותר, שכן נוסף על כך שגם הפשוטים יקרים בעיני ה', כבן בעיני אביו, הרי יש בהם אותה סגולה עצמותית של פשיטות.

אשר לתלמידיהם הנוסעים בשליחות ה"מרכז לעניני חינוך"^* – עליהם לדעת כי הלך־רוח של "קנא קנאתי" צריך להיות רק ביחס כל אחד כלפי עצמו, אך ביחס אל הזולת דרושה אהבת ישראל, שעל ידה נזכה ל"הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא"⁸, לבשר את הגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.

(משיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, תשט"ז) –

ג. ... פנחס – זה אליהו, שיבוא לבשר את הגאולה העתידה בקרוב ממש. הקשר שבין אליהו הנביא לבשורת הגאולה מובן גם על פי מה שהוסבר⁹ ההבדל בין משה לאליהו: משה רבנו – אף על פי כשנולד נתמלא הבית כולו אור – לא חדר הדבר והקיף גם את הגשמיות, ולפיכך גופו טעון קבורה, ואילו אליהו שהוא בחינת (וגמטריא) ב"ן – יצר זיכוך לגופו הגשמי, עד שעלה בסערה השמימה. דבר זה קשור לגאולה העתידה, שמהותה – "וראו כל בשר", שגם הבשר הגשמי יזדכך במדה כזו שיראה אלקות.

ענין זה החל מאז שנאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום", דוגמת המוסבר במקום אחר שמיד לאחר מתן תורה היתה אפשרית הכניסה לארץ (על ידי משה, ולתמיד) לולא המאורעות שבינתיים, וכך גם כשנתן הקב"ה לפנחס כהונת עולם – "נותן לו את בריתי שלום" – היתה כבר אפשרית הכניסה לארץ על ידי יהושע ולתמיד, גאולה שלמה¹⁰, אשר קודם לכן יהי' ענין "פנחס זה אליהו מבשר הגאולה", אלא שלא זכו ועבר מה שעבר עד שכלו כל הקצין, ובמהרה בימינו יבוא אליהו הנביא מבשר טוב

ביאת משיח צדקנו שיגאלנו בגאולה האמתית והשלימה.

(משיחת ש"פ חו"ב, י"ב תמוז, תשכ"ב) 610ד. בזוהר פרשת פנחס¹¹ נאמר שפנחס ראה "מ"ם פתוח שט באויר" וחשש שמא יתחבר אותו מ"ם פתוח לאותיות וא"ו תי"ו, "ותקח", "ותאכל", "ותתן", "ותפקחנה", שמהן בא הענין של היפך החיים מכל הצדדים. לכן צירף פינחס לשמו את המ"ם והרי זה בגימטריא רמ"ח, וכפי שנאמר גם שגימטריא של "יצחק" היא ר"ח ובצירוף המ' הרי זה רמ"ח, וזהו שנאמר: "ותקח רמח בידו". ברמח זה מנע פנחס את המגפה, וכ"ד האלף שמתו הם מילדי ערב רב.

ה. הגמרא אומרת במסכת שבת¹²: מ"ם פתוח – מאמר פתוח, מ"ם סתום – מאמר סתום. המפרשים מסבירים ש"מאמר פתוח" הוא גליא דתורה, ו"מאמר סתום" הוא נסתר דתורה, לפיכך נאמר¹³: לםרבה המשרה, במ"ם סתום במקום מ"ם פתוח, שכן הפסוק דן בלעתיד לבוא, שאז תורגש גם בנגלה – הפנימיות שבה, ולכן בו במקום שהי' צריך לבוא מ' פתוח – בא מ' סתום, כי גם בחלק " הנגלה תשתמע הפנימיות שבו.

המ"ם הפתוח מציין את הגליא דתורה, שלמרות שזה חכמתו ורצונו של הקב"ה, ודברי תורה אינם מקבלים " טומאה¹⁴, כפירוש הפסוק "הלא כה דברי כאש": "מה אש אינו מקבל טומאה – כך דברי תורה אינם מקבלים טומאה", והנגלה שבתורה בכלל זה – הרי האדם הלומד בו, אם לימודו אינו כדבעי, עלול להיפגע, לתורה עצמה אין הדבר עלול להזיק, דברי תורה אינם מקבלים טומאה, אך אין כן למי שלומד בה באופן של "לא זכה, לשמה ולקיימה", כמאמר רז"ל¹⁵.

וזה פירוש החשש שמא ה"מ"ם הפתוח השט באויר" יתחבר עם וא"ו ועם תי"ו: כשהמ' שט באויר, אינו קשור בשום "המשכה" למטה, התורה כפי שהיא לעצמה, אין שום נזק בכך כי דבר תורה אינם מקבלים טומאה. ברם, כשהוא מתחבר עם אות ו' שמשמעותו "המשכה" מלמעלה למטה [צורת אות ו' היא קו הנמשך בכיוון ממעלה למטה, ומוסבר בספרי הקבלה והחסידות שתוכן האות הוא, כתמונתה, "המשכה" מלמעלה למטה] עד שהוא מגיע לאות תי"ו, שעליו נאמר בגמרא^* כי יש בו שני הענינים: תחיה והיפוכה של זו, הרי בשעה שהתורה מתחברת לתי"ו הרי זה

אינא דטוב ורע" כאמור בזוהר נשא, ומוסבר ב"אגרת הקדש", סימן כ"ו.

ביתר בהירות: מפני ירידת הנשמה בגוף ונפש הבהמית, כביטוי הרשב"ץ:

חכמה עילאה בקדרה רותחת של בשר ועצמות", הרי משום המצב החומרי, כשהנפש הבהמית ויצר הרע "אקדימא טענתיה", ו"דרך ארץ (של העולם) קדמה לתורה" – כשאדם ניגש ללימוד 611התורה במצב בו הוא נמצא, מבלי " שיזכך עצמו לקראת לימוד התורה – "לא זכה" – הרי זה נעשה לו היפך של סם חיים, בלשון רז"ל.

ו. וכן סדרם של דברים אלה: תחלה – "ותרא", אדם מסתכל במקום אסור וטוען: מבט אינו כלום, ובמיוחד לא יזיק לו, אבל מיד בא – "ותקח ותאכל", הוא מקלקל את עצמו, ואז – "ותתן" – הוא מקלקל את הזולת עד "ותפקחנה" – לפתע הוא רואה – שהמצוה היחידה שהיתה לו נאבדה ממנו, "ערומים בלי מצוות".

רבות מתרי"ג המצוות קשורות בעניני בית המקדש, והמצוות שביכלתנו לקיימן גם עתה אינם אלא מיעוט, ויש, איפוא, להיות "זהיר טפי", לפחות, במצוות אלו, לא לאבדן, ח"ו.

כשאדם רוצה שלא יהיה לדידו "כי ערומים הם – בלי מצוות", לא די להתחיל להישמר מ"ותתן" בלבד או אף מ"ותאכל", אלא שאין להרשות את

ותרא", כי "ותרא" הוא הצעד הראשון לירידה מטה ח"ו.

אמנם טענה בפיו: "למדן הנני, למדתי תורה הרבה, ומאחר שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה מותר לי להסתכל ככל חפץ לבי והדבר לא יזיק לי", אך על כך אומרים לו כי אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, וחוה היתה מצלעותיו של אדם הראשון, ולמרות זאת כשהיה "ותרא"

בא לדבר המשך, צעד אחד צעד.

הדרך להישמר מן הרשע הצופה לצדיק ומבקש להמיתו, הדרך להישמר מן היצר הרע המחפש תמיד תחבולות להביא לידי "ותפקחנה וגו' ערומים הם" – היא להקיף את המ"ם פתוחה, נגלה דתורה, בבחינת יצחק, שדרגתו, כאמור בזהר, היא מ"ם סתומה¹⁶, מאמר סתום, פנימיות התורה.

(משיחת י"ג תמוז, תשט"ו)

מטות

א. השבת נקראות בתורה פרשיות מטות ומסעי. בפרשת מטות מדובר בנדרים, ובעקירת נדר – שבה שלש דרכים: ע"י חכם, העוקר את הנדר למפרע, ע"י אב וע"י בעל – שמפירים את הנדר "מכאן ולהבא".

בבעל – שני זמנים: קודם הנישואין ולאחרי הנישואין – ארוס ובעל. לשניהם זכות להפרת נדרים אלא שקיימים הבדלי דינים בין ארוס לבין בעל.

לכאורה היתה צריכה להיות ההלכה שיש לבעל כוח וזכות יתר מאשר לארוס, אך ישנה, בכל זאת, בהפרת