שיחה כו
612שיחה כו
התורה במצב בו הוא נמצא, מבלי " שיזכך עצמו לקראת לימוד התורה – "לא זכה" – הרי זה נעשה לו היפך של סם חיים, בלשון רז"ל.
ו. וכן סדרם של דברים אלה: תחלה – "ותרא", אדם מסתכל במקום אסור וטוען: מבט אינו כלום, ובמיוחד לא יזיק לו, אבל מיד בא – "ותקח ותאכל", הוא מקלקל את עצמו, ואז – "ותתן" – הוא מקלקל את הזולת עד "ותפקחנה" – לפתע הוא רואה – שהמצוה היחידה שהיתה לו נאבדה ממנו, "ערומים בלי מצוות".
רבות מתרי"ג המצוות קשורות בעניני בית המקדש, והמצוות שביכלתנו לקיימן גם עתה אינם אלא מיעוט, ויש, איפוא, להיות "זהיר טפי", לפחות, במצוות אלו, לא לאבדן, ח"ו.
כשאדם רוצה שלא יהיה לדידו "כי ערומים הם – בלי מצוות", לא די להתחיל להישמר מ"ותתן" בלבד או אף מ"ותאכל", אלא שאין להרשות את
ותרא", כי "ותרא" הוא הצעד הראשון לירידה מטה ח"ו.
אמנם טענה בפיו: "למדן הנני, למדתי תורה הרבה, ומאחר שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה מותר לי להסתכל ככל חפץ לבי והדבר לא יזיק לי", אך על כך אומרים לו כי אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, וחוה היתה מצלעותיו של אדם הראשון, ולמרות זאת כשהיה "ותרא"
בא לדבר המשך, צעד אחד צעד.
הדרך להישמר מן הרשע הצופה לצדיק ומבקש להמיתו, הדרך להישמר מן היצר הרע המחפש תמיד תחבולות להביא לידי "ותפקחנה וגו' ערומים הם" – היא להקיף את המ"ם פתוחה, נגלה דתורה, בבחינת יצחק, שדרגתו, כאמור בזהר, היא מ"ם סתומה16, מאמר סתום, פנימיות התורה.
(משיחת י"ג תמוז, תשט"ו)
מטות
א. השבת נקראות בתורה פרשיות מטות ומסעי. בפרשת מטות מדובר בנדרים, ובעקירת נדר – שבה שלש דרכים: ע"י חכם, העוקר את הנדר למפרע, ע"י אב וע"י בעל – שמפירים את הנדר "מכאן ולהבא".
בבעל – שני זמנים: קודם הנישואין ולאחרי הנישואין – ארוס ובעל. לשניהם זכות להפרת נדרים אלא שקיימים הבדלי דינים בין ארוס לבין בעל.
לכאורה היתה צריכה להיות ההלכה שיש לבעל כוח וזכות יתר מאשר לארוס, אך ישנה, בכל זאת, בהפרת 613נדרים, מעלה יתרה לארוס לגבי הבעל:
לפי ההלכה "אין הבעל מיפר בקודמין"1. אין לבעל כל קשר לנדרים שנדרה האשה לפני נישואיה. לעומתו – "הארוס מיפר בקודמין"2.
ולכאורה: כיצד יתכן שיהיה לארוס כוח – יתר על פני הבעל?
אחד ההסברים לדבר הוא, לפי שאין הארוס מיפר "בפני עצמו", כי אם יחד – עם האב, שהרי "נערה המאורסה – אביו ובעלה מפירין נדריה"3, ומאחר שבאב אין מקום להגבלה של "קודמין" – גורר הוא אתו את הארוס, שגם בו לא תהיה הגבלה, ומיפר בקודמין.
לא כן הבעל שהוא "מיפר בפני עצמו", משום ש"נתרוקן רשות אביה", ויש לו מציאות לעצמו – חלות – עליו ההגבלות שלו.
ב. משמעות הדברים בעבודת ה'
ל היא:
קיימות שתי דרכים בעבודת ה' – " "עבודת" אירוסין ו"עבודת" נישואין. אמנם כלל זמן הגלות נמשל לאירוסין וענין הנישואין יהיה לעתיד לבוא, אך באופן פרטי יותר יש גם בזמן הגלות דרגה של "אירוסין" ודרגה של "נישואין".
"עבודת אירוסין" היא – "דאסר לה אכולי עלמא", כשאדם מנתק עצמו מעניני העולם. עבודתו לא השפיעה עליו עד כדי דרגת "ודבק גו' והיו לבשר אחד"*, שיהא מאוחד עם אלקות, הוא לא הגיע עדיין לדרגת התיחדות עם אלקות, אבל מעניני העולם כבר השתחרר.
"עבודת נישואין" היא – "והיו לבשר אחד". האדם נעשה אחד עם אלוקות, עד שהוא "מוליד בדומה לו"
דבר שהוא תכלית הנישואין – כמאמר רז"ל4: "מאי תולדותיהם של צדיקים? – מעשים טובים". כלומר: הוא וכל עשיותיו מהווים "כלי" לאלקות, כלי הבטל ומתאחד לתוכן הכלי.
ג. למרות שמעלת "עבודת נישואין" גדולה משל "עבודת אירוסין"
יש, עם זאת, מעלה יתרה לעבודת אירוסין על פני עבודת נישואין.
אדם עלול לחשוב כי בהגיעו
"עבודת נישואין" הריהו כבר צדיק גמור ואינו זקוק לעזר הקב"ה. הוא
בעל המיפר בפני עצמו" ואינו צריך לאב.
אך, לאמתו של דבר, כשמישהו אמר כן5 ידעו מיד עליו שאינו בר־כוכבא, "דרך כוכב מיעקב", כי אם – בר־כוזיבא. דבר זה היה בקשר למלחמה בגשמיות, וכל שכן הדבר במלחמה ברוחניות.
614זו, איפוא, מעלה יתרה של ארוס, "עבודת אירוסין", על פני "עבודת " נישואין". אף אם אמנם כשלעצמו הוא בדרגה פחותה יותר, אך יתרונו בכך שהוא "מיפר בשותפתיה דאב". הוא " הולך בכח הקב"ה, וכשאדם הולך בכחו של הקב"ה – סרות כל ההגבלות שלו והוא מסוגל להגיע לדרגה שכשלעצמו לא היה מסוגל להגיע לשם.
הרי "תוהו קדם לתיקון", ומבחינת "תוהו" משתלשלים כל הדברים הגשמיים והיצר הרע "דאקדימי טענתייהו" – ולפיכך בכוחו העצמי אין אדם "מיפר בקודמין" אין באפשרותו להגיע לבחינת תוהו ומשום כך אין לו גם הכח לזכך ולהעלות את הדברים הנובעים מ"תוהו".
אך ע"י כך שאדם "מיפר בשותפתיה דאב", והרי לדידו של הקב"ה אין קיימת ההגבלה של "קודמין", של תוהו שקדם לתיקון, נותן הוא ית' גם הכח לארוס שיגיע ל"תוהו" וינצח את היצר הרע דאקדימי טעניתיה. ע"י
הקב"ה עוזרו" – "יכול לו", דבר זה נותן לו הכח לברר את ניצוצות דתוהו הנמצאים בדברים הגשמיים. וזה ענין
הפרת הנדר": היתר ונתינת כח בעבודת הבירורים של הדברים הגשמיים.
ד. "נקודת" הענין היא – שככל שתהא נעלית דרגתו של אדם, ואפילו יגיע לבחינת "עבודת נישואין" – עליו לדעת שבכוחו העצמי אין באפשרותו ללכת, ותמיד עליו להתקשר אל הנעלה הימנו, מתוך ידיעה שנמצאים ענינים נעלים יותר, "גבוה על גבוה", שאליהם לא הגיע עדיין, ולגביהם הוא מצוי עדיין בתחלת העבודה. ע"י כך שהוא מתקשר עם הנעלה יותר, בידעו שעדיין אינו מושלם כיון שישנן דרגות נעלות יותר, עוד ועוד, – הרי האב גורר אתו גם את הארוס, וסרות כל ההגבלות, ו"מיפר בקודמין".
(משיחת ש"פ מטו"מ, תשט"ז)
מסעי
דובר פעם בהרחבה בדבר המסעות, הנמנים בפרשתנו, מיציאת מצרים עד ירדן ירחו, שהם מכוונים לכל הענינים הצריכים לעבור על עם ישראל עד ביאת משיח.
כפי שכתוב בספרי קבלה וכמאמר הבעל שם טוב1 שהיודע את ענין המסעות – יודע באיזה מסע הוא עומד, ואת אשר עליו לעבור, כמה ואילו מסעות, עד ביאת המשיח.
הערות
עמוד 612
- 16. לקו"ת להאריז"ל ר"פ תולדות, וע"ח שער טו פרק ד ואילך.
עמוד 613
- 1. נדרים סז, א. שו"ע יו"ד סימן רלד סעיף לה.
- 2. שם סז, ב. שו"ע יו"ד שם. סעיף ה.
- 3. נדרים סו, ב.
- *. בראשית ב, כד.
- 4. רש"י ר"פ נח. בראשית רבה פרשה ל, ו.
- 5. ראה ירושלמי תענית פרק ד הלכה ח. ובבלי גיטין נז, א. סנהדרין צג, ב.
עמוד 614
- 1. ראה דגל מחנה אפרים פ' מסעי.
נדרים ס״ז א - הטקסט מספריא
הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב — אֵינוֹ מוּפָר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּים אֶחָד מֵהֶן.
גְּמָ׳ הַיְינוּ רֵישָׁא: אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ! מַהוּ דְּתֵימָא: אוֹ אָבִיהָ אוֹ בַעְלָהּ קָתָנֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּים אֶחָד מֵהֶן. לְמָה לִי לְמִיתְנָא? הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר הֵפֵר זֶה בְּלֹא זֶה — וְלֹא כְּלוּם, קִיֵּים אֶחָד מֵהֶן לְמָה לִי? צְרִיכָא לְמִיתְנֵי?!
כִּי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ כְּגוֹן דְּהֵפֵר אֶחָד מֵהֶן וְקִיֵּים אֶחָד, וְחָזַר הַמְקַיֵּים וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָתוֹ. מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי דְּאוֹקִי הָא עַקְרֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דִּמְפִירִין שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת.
וְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה, אָמַר קְרָא: ״וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ״. מִכָּאן לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁאָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ. אֵימָא הַאי קְרָא בִּנְשׂוּאָה כְּתִיב!
אִי מִשּׁוּם נְשׂוּאָה, קְרָא אַחֲרִינָא כְּתִיב: ״וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה״. אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ בִּנְשׂוּאָה?! וְכִי תֵּימָא תְּרֵי קְרָאֵי בִּנְשׂוּאָה לְמָה לִי — לְמֵימַר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵיפֵר בְּקוֹדְמִין.
If the father nullified her vow and the husband did not nullify it, or if the husband nullified it and the father did not nullify it, then the vow is not nullified. And needless to say, it is not nullified if one of them ratified the vow.
GEMARA: The mishna states that if the father nullified her vow and the husband did not nullify it, or if the husband nullified it and the father did not nullify it, then the vow is not nullified. The Gemara asks: Is this not the same as the first clause of the mishna, which states: Her father and her husband nullify her vows? The Gemara answers: The second clause is necessary, lest you say: The mishna is teaching that either her father or her husband can nullify her vows, but there is no need for both of them to do so, which is also a possible interpretation of the Hebrew phrase used. Therefore, the mishna teaches us that it means that both of them must nullify the vow.
At the end of the mishna it is stated: And needless to say, it is not nullified if one of them ratified the vow. The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach this? Now, it was stated that if one of them nullified the vow without the other, it is nothing, her vow is not nullified. If one of them ratified it, why do I need it to state that her vow is not nullified? Is it necessary to teach this?
The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention this in a case where one of them nullified the vow and the other one ratified it, and the one who ratified the woman’s vow retracted and requested dissolution of his ratification from a halakhic authority, who dissolved it. Lest you say: That which he ratified is what he uprooted, by asking the halakhic authority to dissolve his ratification, and therefore the vow is no more, the mishna teaches us that they both must nullify it together.
§ The mishna teaches: And with regard to a betrothed young woman, her father and her husband nullify her vows. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? Since she is still in her father’s house, he should be authorized to nullify her vows by himself. Rabba said: The verse states: “And if she be to a husband, and her vows are upon her…But if her husband disallows her on the day that he hears it” (Numbers 30:7–9). From here can be derived with regard to a betrothed young woman that her father and her husband nullify her vows. The Gemara asks: Is it not possible to say that this verse is written with regard to a married woman?
The Gemara answers: No, if you say that it is written due to a need to teach the halakha of a married woman, it cannot be, as a different verse is written for that purpose: “And if a woman vowed in her husband’s house” (Numbers 30:11). The earlier verses therefore refer to a betrothed young woman, who is not yet in her husband’s house. The Gemara suggests: Say that both sets of verses are written with regard to a married woman. And if you would say: Why do I need two verses written with regard to a married woman? It is to say that the husband cannot nullify earlier vows made before her marriage but only those made “in her husband’s house.”
שולחן ערוך, יורה דעה רל״ד:ל״ה - הטקסט מספריא
הָיְתָה אַלְמָנָה בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, אֵינוֹ מוּפָר אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁיָּחוּל, לֹא שְׁנָא אָמְרָה: קוּנָם עָלַי לְאַחַר ל' יוֹם, וְנִשֵּׂאת בֵּינְתַיִם, לֹא שְׁנָא אָמְרָה: קוּנָם עָלַי לְאַחַר שֶׁאֶנָּשֵׂא. וְהוּא הַדִּין אִם הָיְתָה אֲרוּסָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדְרָה וְחָל הַנֶּדֶר אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת לוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.
בראשית רבה ל׳:ו׳ - הטקסט מספריא
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יא, ל): פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, מָה הֵן פֵּרוֹתָיו שֶׁל צַדִּיק מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, (משלי יא, ל): וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם, שֶׁזָּן וּמְפַרְנֵס כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה (משלי יא, לא): הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם, בָּא לָצֵאת וְנִשְׁתַּלֵּם, אֶתְמָהָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נֹחַ כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ אֲרִי וְשִׁבְּרוֹ, וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו, קַל וָחֹמֶר (משלי יא, לא): אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל.
הטקסט של תלמוד ירושלמי תענית ד ח אינו זמין בספריא.