6

עה"פ³⁶ "אשר אנכי מצוך היום" אמרו רז"ל³⁷ (והובא בפרש"י על התורה) "יהיו בעיניך. . כחדשה", "בכל יום יהיו בעיניך חדשים"³⁸, שענין זה מורה על שתי תנועות הפכיות³⁹:

זה שהאדם מרגיש תמיד — בכל יום ויום — שדברי תורה הם כחדשים, מורה על ענין התמידיות שבעבודתו, שלמעלה משינויים; וביחד עם זה, התמידיות והנצחיות שבעבודתו אינה רק בכך שהוא עובד את ה' תמיד, אלא שתמיד נרגש אצלו שד"ת הם כחדשים — שזוהי תנועה מנוגדת לענין התמידיות, כי ע"פ טבע, ענין ישן, ובפרט ענין תמידי, א"א להרגיש בו ענין של התחדשות.

ונמצא, שתיבת "היום" מורה על חיבור שני הפכים — ענין התמידיות והנצחיות ("קיים לעולם"), וענין ההתחדשות.

והם הענינים ד"חמה ולבנה וכוכבים" (שכולם יחד נהי' "יום שלם"):

מעלת ה"חמה" (שמש) היא, שאור השמש אין בו שינויים, דלא כאור הלבנה שתמיד הוא במצב של שינויים (בחצי הראשון של החודש הולך וגדל, ובחציו השני — הולך ומתמעט);

ולאידך יש מעלה באור הלבנה, שדוקא בגלל השינויים שבו, יש בו המעלה שבענין ההתחדשות, וכתורת הרב המגיד⁴⁰ על "ועינינו מאירות כשמש וכירח"⁴¹ [דלכאורה תמוה, כיון שמאירים "כשמש", מה מוסיף זה שמאירים גם כ"ירח" ש"היא (רק) מקבלת האור מן השמש"?] — ד"בזה (אור הירח) יש לה יותר תענוג, כי השמש אין לה תענוג כי תענוג תמידי אינו תענוג, אבל הירח יש לה תענוג בהגיע לה אור".

וזהו שהיום כלול מחמה ולבנה — לפי שבו מתחברות שתי המעלות, תמידיות החמה והתחדשות הלבנה, גם יחד.

ח. עפ"ז יש לבאר גם בפנימיות הענינים טעם ההוספה "(כחמה וכלבנה) וככוכבים" — דיש לומר, שהכח לחבר שני הענינים דחמה ולבנה, בא מ"כוכבים" שלמעלה משניהם⁴².

והביאור בנפש האדם: "כוכב" מרמז על אור (הנעלם) של (פנימיות) הנשמה [כמו כוכבים בפשטות, שהם נראים לעין רחוקים ביותר מן הארץ, ועד שרוב הכוכבים אינם נראים לעין⁴³], ועד לדרגת יחידה שבנפש⁴⁴, עצם הנשמה;