5
ישראל, שעם ישראל קיים לעולם30 [היינו כל זמן קיום העולם, כלשון רש"י31 "שהם קיימים לעולם" בנוגע לשמים וארץ] — משא"כ בנוגע לכאו"א מישראל בפרט, שאינו קיים לעולם בחיים גשמיים בעוה"ז (ורק לעולם הבא אפשר לומר כן32).
ועפ"ז, חשיבותם של ישראל ש"קיימים לעולם" אינו ענין, לכאורה, להקושי לדון את ישראל בזמן משה, שהרי לכאורה, משפט של אדם פרטי אינו שייך ואינו פוגע בקיום כללות עם ישראל.
ולכן מוסיף הכתוב "ככוכבי השמים": המשלת ישראל לכוכבי השמים כבר הובאה בפרש"י לעיל (בר"פ שמות) — "להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם", ונמצא, שהמשל לכוכבי השמים מדגיש חשיבות הפרט, דעל אף הריבוי העצום של כוכבי השמים, מ"מ יש התייחסות לכאו"א מהם בפרטיות, "במספר ובשמותם". וכן הוא בעניננו, שהמשלת ישראל ל"כוכבי השמים" מדגישה גודל חשיבותו של כאו"א מישראל בפרט, וזהו גודל האזהרה לדייני ישראל עד כמה צריכים הם להזהר במשפטו של כאו"א מישראל.
ו. עפ"ז יש לבאר גם הדיוק בפרש"י, שהמשיל את ישראל לחמה ולבנה (ולא סתם ל"יום" כבפ' נצבים) — כי בזה נרמזת שייכותו של כל יחיד ויחיד להנצחיות של כלל ישראל (שלכן, זה שישראל "קיימים לעולם" מוסיף חומר וזהירות במשפטם של ישראל).
והביאור בזה:
המשל דשמש ירח וכוכבים הוא מקרא מלא בחומש לפני זה — בחלום יוסף33: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי", והנמשל — "אני ואמך ואחיך"34, כלומר: השמש הוא משל על אב, ירח — אם, וכוכבים — בנים.
וזהו מ"ש רש"י כאן, שישראל "קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים", שזהו משל על המשך הדורות של עם ישראל, שאין לו הפסק, "קיימים לעולם". ובזה גופא מודגשת חשיבות הפרט בנצחיותו של עם ישראל, שכאו"א הוא טבעת אחת מהשלשלת הנצחית של עם ישראל ("חמה לבנה וכוכבים"), ולכן הפגיעה ביחיד אינה רק פגיעה בו (באיש פרטי, והיא פגיעה זמנית), אלא בכל המשך הדורות35, "לעולם".
[ומטעם זה נאמר בכתוב "היום" ואינו מפרט "שמש וירח וכוכבים" — כי אין הדיוק כאן על כאו"א מהמאורות בפ"ע, אלא על הצירוף של כולם, כאב ואם ובנים ובנות, שכולם יחד הם המשך הדורות].
ז. ויש לבאר דיוק ל' רש"י ש"היום" כאן פירושו "כחמה וכלבנה וככוכבים" גם ע"פ פנימיות הענינים:
הערות
- 30. ראה גם נחלת יעקב כאן: כדאמרינן (ב"ב קטו, ריש ע"ב) גמירי דלא כלה שבטא.
- 31. ס"פ נצבים (ל, יט). ר"פ האזינו. — ומתורצת עפ"ז הסתירה מפרש"י תשא (לב, יג) "לא. . בדבר שהוא כלה. . בשמים. . בארץ".
- 32. ראה רש"י אחרי יח, ה.
- 33. וישב לז, ט.
- 34. שם, י.
- 35. ע"ד פרש"י בראשית (ד, י) "דמו ודם זרעיותיו". וראה פנים יפות כאן.
בבא בתרא קט״ו ב - הטקסט מספריא
הָא כֵּיצַד? נַחֲלָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וְהוֹלֶכֶת, עַד רְאוּבֵן. וְלֵימָא עַד יַעֲקֹב! אָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי דְּלָא כָּלֵה שִׁבְטָא.
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר תִּירַשׁ בַּת עִם בַּת הַבֵּן, אֲפִילּוּ נָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַעֲשֵׂה צָדוֹקִין. דְּתַנְיָא: בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בְּטֵבֵת תַּבְנָא לְדִינַנָא. שֶׁהָיוּ צָדוֹקִין אוֹמְרִין: תִּירַשׁ הַבַּת עִם בַּת הַבֵּן.
נִטְפַּל לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים, מִנַּיִן זֶה לָכֶם? וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁהֶחְזִירוֹ דָּבָר, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ, וְאוֹמֵר: וּמָה בַּת בְּנוֹ הַבָּאָה מִכֹּחַ בְּנוֹ – תִּירָשֶׁנּוּ; בִּתּוֹ הַבָּאָה מִכֹּחוֹ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
קָרָא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה״, וּכְתִיב: ״אֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן, וְאַיָּה וַעֲנָה״! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ, וְהוֹלִיד עֲנָה.
וְדִלְמָא תְּרֵי עֲנָה הֲווֹ! אָמַר רַבָּה: אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא; וּמַנּוּ? שְׁמוּאֵל. אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא; וּמַנּוּ? רַבָּה. אָמַר קְרָא: ״הוּא עֲנָה״ – הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָּרָא.
אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי?! אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה,
The Gemara asks: How so, i.e., how is the investigation performed when he has no offspring at all? The Gemara answers: The family lineage that determines the inheritance is successively examined up to Reuben, son of Jacob, i.e., the heirs are determined by investigating the family genealogy, and that investigation can extend all the way to Reuben, son of our forefather Jacob. The Gemara asks: And let it say: Until Jacob himself, rather than until Reuben, since if none of Reuben’s descendants survive, one would have to examine Jacob’s descendants. Abaye said in reply: It is learned as a tradition that a tribe will not be eliminated entirely, and some descendants will always remain.
§ Rav Huna says that Rav says: With regard to anyone who says that a daughter of the deceased should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased, even if he is a prince of the Jewish people, one should not listen to him, as this is nothing other than an act of the Sadducees, and runs counter to the ruling of the mishna that the descendants of a son inherit before a daughter. As it is taught in a baraita in Megillat Ta’anit, which describes various minor holidays on which it is forbidden to fast or eulogize: On the twenty-fourth of Tevet, we returned to our law, i.e., the halakha was reestablished in accordance with the opinion of the Sages after having been dictated by the Sadducees. As the Sadducees would say: A daughter should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased.
The baraita continues: Rabban Yoḥanan ben Zakkai joined them to discuss their ruling, and said to them: Imbeciles, from where do you derive this ruling? And there was no person that answered him anything, except for one old man who was chattering at him and saying that it is an a fortiori inference: And just as a daughter of the deceased’s son, who comes to claim her inheritance from her grandfather by virtue of his son, inherits her grandfather’s property, so too, with regard to the deceased’s own daughter, who comes to inherit by virtue of the deceased, all the more so is it not clear that she should inherit his property?
Rabban Yoḥanan ben Zakkai recited this verse about him: “These are the sons of Seir the Horite, the inhabitants of the land: Lotan and Shobal and Zibeon and Anah” (Genesis 36:20), and it is written: “And these are the children of Zibeon: Aiah and Anah” (Genesis 36:24). The first verse portrays Zibeon and Anah as brothers, while the second states that they are father and son. Rather, this teaches that Zibeon engaged in sexual intercourse with his mother and begot Anah, so that he was both Anah’s father and his brother. From the fact that the first verse equates Zibeon and Anah by referring to both of them as Seir’s sons despite Anah being a grandson of Seir, it is clear that grandchildren are equal to children, contrary to the Sadducees’ assertion.
The Gemara interrupts the recounting of the baraita and questions Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s inference: But perhaps there were two people named Anah, so that one Anah was Zibeon’s son, and the other his brother? Rabba said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? This cannot be a reference to Shapur, king of Persia; rather, it must be a moniker for someone else. He is Shmuel, whose legal rulings were accepted by the public like the edicts of a king by his subjects. Some state a different version, that it was Rav Pappa who said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? He is Rabba. The verse goes on to state: “This is Anah” (Genesis 36:24), indicating that he is the same Anah mentioned initially, earlier in the verse. Accordingly, there was only one Anah, who was both Zibeon’s brother and Zibeon’s son.
The baraita continues: The Sadducee said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: My teacher, you dismiss me with this retort? I agree that the son of a son precedes a daughter, as the verse you quoted suggests; I am asserting that a daughter inherits together with the daughter of a son, and the verse you quoted has no bearing on that claim. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Imbecile,
רש"י על בראשית ד׳:י׳ - הטקסט מספריא
דמי אחיך. דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, שֶׁעָשָׂה בוֹ פְּצָעִים הַרְבֵּה, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה (סנהדרין ל"ז):
דמי אחיך THY BROTHERS BLOOD — דמי is plural — bloods” — his blood and the blood of his possible descendants (Genesis Rabbah 22:9). Another explanation of why the plural is used: he inflicted upon him many wounds, because he knew not whence his soul would depart (i. e. which blow would prove fatal) (Sanhedrin 37b).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.