5
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לכן היא יום של תענוג, ללא עמל32 ויגיעה33).
הדרגות הקודמות של ימי הספירה הן הכנה להיות האדם כלי לדרגה הניתנת מלמעלה (עצרת, שער הנו"ן), אך עצרת עצמה היא נעלית מעבודת האדם, ולכן גם ערב שבועות, היום הסמוך לעצרת, צריך להיות דומה ל"מעלה" זו של עצרת – וזהו יום השבת.
ז. שיטת הבייתוסים לגבי התורה בכלל
חג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו"34, ואכן האמור לעיל לגבי "עצרת" קיים בשיטת הבייתוסים גם לגבי כלל התורה35:
הבייתוסים מאמינים בתורה־שבכתב בלבד, ולא בתורה שבעל־פה36. ההבדל בין התורה שבכתב לתורה־שבעל־פה הוא: את התורה שבכתב הקדוש־ברוך־כולה מלמעלה, ואינה כרוכה כל־כך בהבנתו של הלומד אותה38. התורה שבעל־פה היא התורה כפי שירדה להבנתו והשגתו של האדם39, כפי שהיא מתגלה ומועברת באמצעות חכמי ישראל שבכל דור ודור40, ולגביה צריך להיות "לאפשא לה"41 – הלומדה צריך לייגע את שכלו כדי לחדש בה, לעומת התורה־שבכתב, שבה נאסר כל יתיר וחסר.
הבייתוסים המאמינים בתורה שבכתב בלבד סוברים שהתורה היא רק מה שניתן באופן גלוי מלמעלה.
כך הוא גם לגבי מתן תורה. וזוהי טענת הבייתוסים, שמפני אהבת ישראל תיקן משה שעצרת – מתן תורה – תהיה אחר שבת, לאחר יום שאין בו עמל ויגיעה, אלא תענוג בלבד, והכל ניתן מלמעלה42.
הערות
- 32. ראה לקו"ת בלק עב, א־ב. ובכ"מ.
- 33. שגם בשבת – שני ענינים: מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, מתנה. וכן בתענוג: ע"י שנח ממלאכתו, תענוג מצ"ע (סדור קעד, ד ואילך. המשך תרס"ו ע' תקמג ואילך. המשך תער"ב ח"ב ד"ה ראה אנכי, תרע"ה ואילך.
- 34. נוסח התפלה דחג השבועות. וראה פסחים סח, ב. ירושלמי ר"ה פ"ד סה"ח. ובארוכה – לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 21.
- 35. אבל להעיר ממרז"ל (לקח טוב פינחס כט, יא) שהצדוקים אומרים "מתן תורה לא הי' בעצרת". וראה לקמן הערה 50.
- 36. סנהדרין לג, ב וברש"י שם. ובכ"מ.
- 38. ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סי"ב־יג.
- 39. ראה הל' ת"ת שם סי"ג. שו"ע אדה"ז או"ח ס"נ ס"ב (ממג"א שם סק"ב).
- 40. דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני (ראה מגילה יט, ב. ירוש' פאה פ"ב ה"ד. ועוד. נסמן לקמן ע' 272).
- 41. זח"א יב, ב. וראה הל' ת"ת שם פ"ב ס"ב: ולחדש. אגה"ק סכ"ו (קמה, א). ולהעיר מתו"א לח, ג.
- 42. ויש לקשר המבואר בפנים, עם הא דאיתא באדר"נ (ספ"ה הובא ברשב"ם ב"ב קטו, ב) דשורש הבייתוסים (וצדוקים) שאמרו במאמר אנטיגנוס (אבות פ"א מ"ג) "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס", "אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו כו'" – היינו, שעיקר ענין העבודה הוא בשביל השכר (שבא מלמעלה).
- 37. ב"ב טו, א.
תלמוד ירושלמי ראש השנה ד׳:ח׳ - הטקסט מספריא
משנה: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל הָרִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל:
הלכה: רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי מַעֲשֶׂה שֶׁאִירַע. פַּעַם אַחַת תָּקְעוּ בָרִאשׁוֹנָה וְהָיוּ הַשּׂוֹנְאִים סְבוּרִין [שֶׁמָּא] עֲלֵיהֶן הֵם הוֹלְכִין וְעָמְדוּ עֲלֵיהֶן וְהֲרָגוּם. מִיגּוֹ דְּאִינּוּן חֲמֵי לוֹן קָרְאֵיי שְׁמַע וּמַצְלִיִין וְקוֹרְאִין בְּאוֹרַיְתָא וּמַצְלֵיי וְתָקְעִין. אִינּוּן אָמְרִין. בְּנִימוֹסוֹן אִינּוּן עֲסִיקִין.
וְאָמַר אַף בְּהַלֵּל כֵּן. לֵית כָּל עַמָּא תַּמָּן. וְאָמַר אַף בִּתְקִיעָה כֵּן. לֵית כָּל עַמָּא תַּמָּן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. כְּתִיב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן. זוֹ תְקִיעָה וַעֲרָבָה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִֵוי בְשֵׁם רִבִּי אֲלֶכְסַנְדְּרִי שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. שִׁמְעָה יְי צֶדֶק זוֹ קִרְיַת שְׁמַע. הַקְשִׁיבָה רִינָּתִי זוֹ רִינּוּן תּוֹרָה. הַאֲזִינָה תְפִילָּתִי זוֹ תְפִילָּה. בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה זוֹ מוּסָף. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ. מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא. אָמַר רִבִּי אָחָא בַּר פָּפָּא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. שַׁנְיָיא הִיא. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּמוּסָף. אָמַר רִבִּי תַחְלִיפָא קַיסָרִיָיא. קִרְיָיא אָמַר כֵּן. יוֹם תְּרוּעָה וַעֲשִׂיתֶם. רִבִּי לָעְזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר קַצַּרְתָּא. בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כָּתוּב וְהִקְרַבְתֶּם וְכָאן כָּתוּב וַעֲשִׂיתֶם. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִכֵּיוָן שֶׁנִּכְנַסְתֶּם לְדִין לְפָנַיי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וִיצָאתֶם בְּשָׁלוֹם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ נִבְרָאתֶם בְּרִיָיה חֲדָשָׁה.
רִבִּי מְשַׁרְשִׁיָּא בְשֵׁם רִבִּי אִידִי. בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כָּתוּב חֵטְא וּבַעֲצֶרֶת אֵין כָּתוּב חֵטְא. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִכֵּיוָן שֶׁקִּיבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם עוֹל תוֹרָה מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ לֹא חָטָאתֶם מִימֵיכֶם.
תלמוד ירושלמי פאה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת. זוֹרְעָהּ שְׁנֵי מִינִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה גוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים עֲשָׂאָן גוֹרֶן אַחַת עוֹשֶׂה גוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת. שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת. מַעֲשֶׂה כְּשֶׁזָּרַע רִבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאֲלוּ. אָמַר נָחוּם הַלִּיבֶּלָּר מְקוּבָּל אֲנִי מֶרִבִּי מִיַישָׁא שֶׁקִּיבֵּל מֵאַבָּא שֶׁקִּיבֵּל מִן הַזּוּגּוֹת שֶׁקִּיבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינִי חִיטִּים אִם עֲשָׂאָן גּוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת.
הלכה: קָצַר חֵצִי אַיגִּדוֹ וְחֵצִי שְׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן גּוֹרֶן אֶחָד וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת אֵינוֹ מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הַשְּׁמוּתִית לֹא בַתְּחִילָּה וְלֹא בְסוֹף. קָצַר חֵצִי הָאַגִּדוֹ וְחֵצִי הַשְּׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן גּוֹרֶן אַחַת מַפְרִישׁ עַל הָאַגִּדוֹ שֶׁבְּסוֹף עַל הַשְּׁמוּתִית שֶׁבְּסוֹף. מִן הָאַגִּדוֹ שֶׁבַּתְּחִילָּה עַל הַשְּׁמוּתִית שֶׁבַּתְּחִילָּה. מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ בְּשֶׁכִּילָּה אֶת שָׂדֵהוּ. אֲבָל אִם לֹא כִילָּה אֶת שָׂדֵהוּ אֲפִילוּ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ אֵינוֹ מַפְרִיש. קָצַר חֲצִי אַגִּדוֹ וְכָל הַשְּׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן גּוֹרֶן אַחַת וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ וְכָל הַשְּׁמוּתִית שֶׁשָּׁם נִפְטְרָה.
אָמַר רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אִם בָּאָת הֲלָכָה תַּחַת יָדֵיךְ וְאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מַה טִיבָהּ אַל תַּפְלִיגֶנָּה לְדָבָר אַחֵר שֶׁהֲרֵי כַּמָּה הֲלָכוֹת נֶאֱמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי וְכוּלְהֹן מְשׁוּקָּעוֹת בַּמִּשְׁנָה. אָמַר רִבִּי אָבִין וְיֵאוּת הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּים אִילוּלֵי שֶׁבָּא נָחוּם וּפִירֵשׁ לָנוּ יוֹדְעִין הָיִינוּ.
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי לְעָזָר אֶכְתָּוב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי. וְכִי רוּבָּהּ שֶׁל תּוֹרָה נִכְתְּבָה אֶלָּא מְרוּבִּין הֵן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַכְּתָב מִן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַפֶּה. וְכֵינִי. אֶלָּא כֵינִי חֲבִיבִין הֵן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַפֶּה מִן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַכְּתָב.
רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי אוֹמֵר אֶכְתָּוב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי אֵילּוּ הַתּוֹכָחוֹת. אֲפִילוּ כֵן [לֹא כְּמוֹ] זָר נֶחְשָׁבוּ.
אָמַר רִבִּי אָבִין אִילוּלֵי כָתַבְתִּי לְךָ רוּבֵּי תוֹרָתִי לֹא כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ. מַה בֵּינָן לָאוּמּוֹת. אֵילּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶן וְאֵילּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶן. אֵילּוּ מוֹצִיאִין דִּפְתֶּרֵיהֶן וְאֵילּוּ מוֹצִיאִין דִּפְתֶּרֵיהֶן.
רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן נֶאֱמְרוּ דְּבָרִים בְּפֶה וְנֶאֱמְרוּ דְּבָרִים בִּכְתָב וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה מֵהֶן חָבִיב. אֶלָּא מִן מַה דִּכְתִיב כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל הָדָא אָמְרָה אוֹתָן שֶׁבְּפֶה חֲבִיבִין.
רִבִי יוֹחָנָן וְרִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן חַד אָמַר אִם שִׁימַּרְתָּה מַה שֶׁבְּפֶה וְשִׁימַּרְתָּ מַה שֶׁבִּכְתָב אֲנִי כוֹרֵת אִתְּךָ בְרִית וְאִם לָאו אֵינִי כוֹרֵת אִתְּךָ בְרִית. וְחָרָנָה אָמַר אִם שִׁימַּרְתָּ מַה שֶׁבְּפֶה וְקִיַימְתָּ מַה שֶׁבִּכְתָב אַתָּה מְקַבֵּל שָׂכָר וְאִם לָאו אֵין אַתָּה מְקַבֵּל שָׂכָר.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עֲלֵיהֶם וַעֲלֵיהֶם כָּל כְּכָל דְּבָרים הַדְּבָרִים מִקְרָא מִשְׁנָה תַּלְמוּד וַאֲגָדָה. אֲפִילוּ מַה שֶׁתַּלְמִיד וָותִיק עָתִיד לְהוֹרוֹת לִפְנֵי רַבּוֹ כְּבָר נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. מַה טַעַם יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא. מֵשִׁיבוֹ חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים.
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אֵין לְמֵידִין לֹא מִן הַהֲלָכוֹת וְלֹא מִן הַהַגָּדוֹת וְלֹא מִן הַתּוֹסָפוֹת אֶלָּא מִן הַתַּלְמוּד. תַּנִּי רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָָׁאוּל הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּין הִיא שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִין. אָמַר רִבִּי זְעִירָא כָּךְ הָיְתָה הֲלָכָה בְיָדָם וּשְׁכָחוּהָ הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּין הִיא שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִים. וְהָתַנֵּינָן הַמַּחֲלִיק בְּצָלִין לַחִין לַשּׁוּק וּמְקַיֵים יְבֵישִׁין לַגּוֹרֶן אִית לָךְ מֵימַר שׁוּק וְגוֹרֶן כָּךְ הָיְתָה הֲלָכָה בְיָדָן וּשְׁכָחוּהָ.
רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אֵין לְמֵידִין מִן הָהוֹרָיָיה. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאֵין לְמֵידִין מִן הַמַּעֲשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ רִבִי מָנָא הָדָא דְּתֵימַר בְּהַהוּא דְּלָא סְבַר בְּרַם בְּהַהוּא דִּסְבַר עֲבַד. אֲמַר לֵיהּ בֵּין סְבַר בֵּין לָא סְבַר בְּהוּא דִפְלִיגָא. בְּרַם בְּהוּא דְלָא פְלִיג בֵּין סְבַר בֵּין לָא סְבַר.
בבא בתרא קט״ו ב - הטקסט מספריא
הָא כֵּיצַד? נַחֲלָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וְהוֹלֶכֶת, עַד רְאוּבֵן. וְלֵימָא עַד יַעֲקֹב! אָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי דְּלָא כָּלֵה שִׁבְטָא.
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר תִּירַשׁ בַּת עִם בַּת הַבֵּן, אֲפִילּוּ נָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַעֲשֵׂה צָדוֹקִין. דְּתַנְיָא: בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בְּטֵבֵת תַּבְנָא לְדִינַנָא. שֶׁהָיוּ צָדוֹקִין אוֹמְרִין: תִּירַשׁ הַבַּת עִם בַּת הַבֵּן.
נִטְפַּל לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים, מִנַּיִן זֶה לָכֶם? וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁהֶחְזִירוֹ דָּבָר, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ, וְאוֹמֵר: וּמָה בַּת בְּנוֹ הַבָּאָה מִכֹּחַ בְּנוֹ – תִּירָשֶׁנּוּ; בִּתּוֹ הַבָּאָה מִכֹּחוֹ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
קָרָא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה״, וּכְתִיב: ״אֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן, וְאַיָּה וַעֲנָה״! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ, וְהוֹלִיד עֲנָה.
וְדִלְמָא תְּרֵי עֲנָה הֲווֹ! אָמַר רַבָּה: אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא; וּמַנּוּ? שְׁמוּאֵל. אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא; וּמַנּוּ? רַבָּה. אָמַר קְרָא: ״הוּא עֲנָה״ – הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָּרָא.
אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי?! אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה,
The Gemara asks: How so, i.e., how is the investigation performed when he has no offspring at all? The Gemara answers: The family lineage that determines the inheritance is successively examined up to Reuben, son of Jacob, i.e., the heirs are determined by investigating the family genealogy, and that investigation can extend all the way to Reuben, son of our forefather Jacob. The Gemara asks: And let it say: Until Jacob himself, rather than until Reuben, since if none of Reuben’s descendants survive, one would have to examine Jacob’s descendants. Abaye said in reply: It is learned as a tradition that a tribe will not be eliminated entirely, and some descendants will always remain.
§ Rav Huna says that Rav says: With regard to anyone who says that a daughter of the deceased should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased, even if he is a prince of the Jewish people, one should not listen to him, as this is nothing other than an act of the Sadducees, and runs counter to the ruling of the mishna that the descendants of a son inherit before a daughter. As it is taught in a baraita in Megillat Ta’anit, which describes various minor holidays on which it is forbidden to fast or eulogize: On the twenty-fourth of Tevet, we returned to our law, i.e., the halakha was reestablished in accordance with the opinion of the Sages after having been dictated by the Sadducees. As the Sadducees would say: A daughter should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased.
The baraita continues: Rabban Yoḥanan ben Zakkai joined them to discuss their ruling, and said to them: Imbeciles, from where do you derive this ruling? And there was no person that answered him anything, except for one old man who was chattering at him and saying that it is an a fortiori inference: And just as a daughter of the deceased’s son, who comes to claim her inheritance from her grandfather by virtue of his son, inherits her grandfather’s property, so too, with regard to the deceased’s own daughter, who comes to inherit by virtue of the deceased, all the more so is it not clear that she should inherit his property?
Rabban Yoḥanan ben Zakkai recited this verse about him: “These are the sons of Seir the Horite, the inhabitants of the land: Lotan and Shobal and Zibeon and Anah” (Genesis 36:20), and it is written: “And these are the children of Zibeon: Aiah and Anah” (Genesis 36:24). The first verse portrays Zibeon and Anah as brothers, while the second states that they are father and son. Rather, this teaches that Zibeon engaged in sexual intercourse with his mother and begot Anah, so that he was both Anah’s father and his brother. From the fact that the first verse equates Zibeon and Anah by referring to both of them as Seir’s sons despite Anah being a grandson of Seir, it is clear that grandchildren are equal to children, contrary to the Sadducees’ assertion.
The Gemara interrupts the recounting of the baraita and questions Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s inference: But perhaps there were two people named Anah, so that one Anah was Zibeon’s son, and the other his brother? Rabba said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? This cannot be a reference to Shapur, king of Persia; rather, it must be a moniker for someone else. He is Shmuel, whose legal rulings were accepted by the public like the edicts of a king by his subjects. Some state a different version, that it was Rav Pappa who said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? He is Rabba. The verse goes on to state: “This is Anah” (Genesis 36:24), indicating that he is the same Anah mentioned initially, earlier in the verse. Accordingly, there was only one Anah, who was both Zibeon’s brother and Zibeon’s son.
The baraita continues: The Sadducee said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: My teacher, you dismiss me with this retort? I agree that the son of a son precedes a daughter, as the verse you quoted suggests; I am asserting that a daughter inherits together with the daughter of a son, and the verse you quoted has no bearing on that claim. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Imbecile,
משנה אבות א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 17 עמודים.
- אגרות קודש כרך כא ח'סו ב"ב קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך לג חוקת שיחה א מאותו ספר ב"ב קטו, ריש ע"ב
- לקוטי שיחות כרך לז הוספות - מכתבים ספירת העומר מאותו ספר ב"ב קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך לט דברים (תש"נ) דברים (תש"נ) מאותו ספר ב"ב קטו, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תש"ל ב"ב קטו, ב
- אגרות קודש כרך א קלב סנהדרין לג, א
- לקוטי שיחות כרך ו וארא שיחה ב מאותו ספר סנהדרין לג, א
- לקוטי שיחות כרך כב הוספות - שיחות ומכתבים שיחה א מאותו ספר סנהדרין לג, א
- לקוטי שיחות כרך כט הוספות - שיחות שיחה ז מאותו ספר סנהדרין לג, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח ה'תשי"ג סנהדרין לג , א
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשי"ט סנהדרין לג, ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תשי"ט סנהדרין לג, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ב סנהדרין לג, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"א סנהדרין לג, א
- תורת מנחם שיחת* ש"פ לך לך, י"א מרחשון, ה'תשכ"ה סנהדרין לג, א
- תורת מנחם ר"ד בעת סעודת מוצאי יום הכיפורים, ה'תשכ"ז סנהדרין לג, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שני א סנהדרין לג, א