129
משה הם נצחיים (וכמו שמצינו בנדו"ד, פרה אדומה גופא, שאפר פרה שלו הוא מתחלת הענין, וגם — קיים לעד), ועד"ז בנוגע למשה עצמו, אף שנאמר וימת שם משה27 אמרו עליו28 "לא מת משה. . מה להלן עומד ומשמש אף כאן כו'". ולכן הטהרה של כל פרה ופרה תלוי' באפרו של פרת משה — כי כח הטהרה של פרה אדומה קשור עם ענין הנצחיות של משה רבינו29.
ולהעיר, שאע"פ שענין הטהרה מטומאת מת בשלימותו לא יושג עד לעת"ל כשיבולע המות לנצח (ועד אז הפרה מטהרת מן הטומאה, אבל אין בכחה לבטל סיבת הטומאה) — זהו רק בנוגע ליחיד, אבל בנוגע לציבור — ע"י תורה, שקיבל משה מסיני ומסרה כו', נעשית מציאות ציבור, אשר "אין הציבור מתים"30, שבציבור דבנ"י לא שייך ענין המיתה.
ד. והנה "התורה היא נצחית"31 בכל זמן ובכל מקום. שמזה מובן, דאע"פ שעכשיו אין לנו אפר פרה, מ"מ, תוכן הענין דטהרת פרה אדומה, שכולל אפר פרתו של משה, ישנו בעבודה הרוחנית של כאו"א מישראל.
הסברת הענין:
המשכת הנצחיות של משה היתה ע"י שהי' בתכלית הביטול להקב"ה ("עבד נאמן"32), ענין המסירת נפש, שמוכן למסור כל מציאותו עבורו ית'. וי"ל שלכן מעשי ידי משה נצחיים המה — כי מסירת נפש היא למעלה משינויים, שהרי כל ענין המסירת נפש הוא — התוקף לעשות רצונו ית' באופן ששום דבר שבעולם לא יוכל לשנותו.
ולכן הטהרה מטומאת מת היא בכח אפר פרתו של משה: טומאת מת מורה על הפירוד מקדושה, כי כאשר "דבקים בה' אלקיכם (הרי אתם) חיים כולכם היום"33 (אין שייך מיתה, ובמילא לא טומאת מת); וכדי לבטל מכל וכל את ה"מיתה" והפירוד מקדושה, שיהי' תכלית הדביקות בה' אלקיכם — ה"ז ע"י שהאדם מעורר בעצמו את מסירת נפשו לה'34.
וכמו שהנצחיות באפר פרתו של משה באה בשני ענינים — (א) שהוא עצמו קיים לעד35, (ב) כל הפרות היו צריכות
הערות
- 27. ברכה לד, ה.
- 28. סוטה יג, סע"ב. זח"א לז, סע"ב ואילך. וראה לקו"ש חכ"ו (ע' 6 ואילך) החידוש בזה לגבי המדובר במרז"ל (ברכות יח, סע"א ואילך) שצדיקים (בכלל) גם במיתתם קרויים חיים.
- 29. וי"ל שזהו גם הטעם שהרמב"ם הזכיר רק משה ועזרא ולא העתיק מהמשנה (פרה שם) שמות עושי ז' הפרות לאחרי עזרא — כי כח הטהרה שבפרה אדומה יסודו מפרתו של משה, כבפנים (ועזרא שקול כמשה ומסר תורה לכל ישראל ונקרא הסופר וכו' — ראה סנהדרין כא, סע"ב. ועוד).
- 30. הוריות ו, א. תמורה (טו, ב. טז, סע"א). רמב"ם הל' פסולי המוקדשין פ"ד סה"א (וצע"ק שינוי ל' הרמב"ם "ואין כל ישראל מתים", ובפרט ע"פ דעתו דשבט אינו כלה (עיין צפע"נ להל' קדוה"ח ספ"ה בפי' דברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קנג — ע"פ ב"ב קטו, ריש ע"ב וברשב"ם שם)).
- 31. ל' התניא — רפי"ז. שם קו"א סד"ה להבין פרטי ההלכות. וראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' שיב הערה 17 בשוה"ג.
- 32. נוסח תפלת העמידה דשחרית דשבת. וראה בהעלותך יב, ז.
- 33. ואתחנן ד, ד.
- 34. ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1058 ואילך. ולהעיר מתניא פי"ט (כד, ב) בענין "החכמה תחי'". וראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 233 ואילך.
- 35. ולהעיר, שגם ההשתמשות באפרו של פרת משה נתארכה ריבוי שנים, שהרי עד ימי עזרא לא הוצרכו לפרה שני' — קרוב לאלף שנה השתמשו בפרתו של משה (ואילו במשך השנים דבית שני — ת"כ שנה — עשו שמונה פרות!).
משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין ד׳ - הטקסט מספריא
ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים הרי אלו ימותו נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה הרי זו ספק אם תמות אם תרעה עד שיפול בה מום לפיכך תמות וכיצד הן מתות לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו אין כל הדברים אמורים אלא בחטאת יחיד בלבד אבל חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אינה ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ואין אתה יכול לומר בחטאת צבור ולד או תמורה או שמתו בעליה שכל קרבנות הצבור זכרים ואין הצבור עושין תמורה כמו שיתבאר ואין כל ישראל מתים:
פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ירעו עד שיפול בהן מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הצבור מתה ולמה לא יקרבו עצמן נדבה שהרי זכרים הם גזרה לאחר כפרה משום לפני כפרה:
המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהם עומדות משך אחת משתיהן ונתכפר בה האחרת תמות בא להמלך אומרין לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה והשניה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה הרי זו אסורה בהנאה היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהן ויביא מדמיהם חטאת והשאר יפול לנדבה:
הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואבדה והפריש אחרת ונמצאו האובדות והרי שלשתן עומדות ונתכפר בראשונה שנייה מתה ושלישית רועה נתכפר בשלישית שנייה מתה וראשונה רועה נתכפר באמצעית שתיהם מתות:
המפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באי זו שירצה והשנייה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה:
הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות:
המפריש חטאתו ועברה שנתה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת וכן אם הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת:
כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה (אע"פ שנמצאת בעלת מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה) אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה נמצאת אחר כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או עברה שנתה הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה הרי זו תמות:
היתה גנובה או גזולה בשעת כפרה ואח"כ חזרה אינה מתה אלא תרעה לא שמעו ממשה רבינו אלא אבודה היתה עיקר אבידתה בלילה אע"פ שהיתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה:
אבדה ממנו ולא מן הרועה או שאבדה מן הרועה ואינה אבודה מבעליה אינה מתה אלא רועה:
וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהן מום ויפלו דמיהן לנדבה:
היתה אבודה ממנו ומן הרועה ואחד מכירה אפילו בסוף העולם הרי זו ספק לפיכך תמות:
היתה נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה הרי זו אבודה שהרי אין אדם רואה אותה בשעת כפרה היתה בשדה או באגם הרי זו ספק אבודה שמא יש שם אדם רואה אותה בשעת כפרה לפיכך תמות מספק:
השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים במה דברים אמורים בחטאת העוף או בחטאת בהמה של אשה שאינה בת סמיכה כמו שביארנו אבל אשם ודאי שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה שכל שבחטאת תמות באשם ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה:
כל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה:
המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אשם אם הקריב אשמו יפלו דמיה לנדבה וכן ולדה:
הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה:
אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים לפיכך ימכרו שלא במום:
הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי אם עד שלא נשחט ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש הפריש אפילו ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסולי המוקדשין נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות:
אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא יצא וירעה בעדר כשאר החולין ואין בו קדושה כלל ואם משנשחט הרי זה יקבר ואם משנזרק הדם הבשר יצא לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשין:
מי שנתחייב באשם תלוי והפריש שנים לאחריות מתכפר באחד והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה ואין צריך לומר באשם ודאי שהוא כן:
כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאים בכסף שקלים חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים:
הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים אין לו תקנה אלא ישהא עד שיוקרו ויביא בשתי סלעים שהרי הקפידה תורה על דמיו ונתנו לו קצבה:
הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים ואף על פי שהשביח מאליו אדם מתכפר בשבח הקדש היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע הרי זה פסול חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו למה הדבר דומה למום שנפל ועבר:
הפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה:
היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בבן שתים והביא בן שנה או ששחטו מחוסר זמן בבעלים פסול ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם חוץ מן האשם ששחטו שלא לשמו שהוא כשר כמו שיתבאר:
עולת נזיר עולת יולדת עולת מצורע ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד או מחוסרי זמן בבעלים כשרים וטעונין נסכים זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה אינו פוסל בעולת חובה בין עלתה לבעלים בין שלא עלתה להם:
ספר המצוות, מצוות עשה קנ״ג - הטקסט מספריא
היא שצונו לקדש חדשים (ס"א ולחשוב חדשים) ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חדשים. ובא הפירוש שעדות זו תהא מסורה לכם, כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי כשיראה כל איש ואיש גם כן הלבנה שיקבע היום ראש חדש, או ימנה ענין תוריי ויקבע ראש חדש, או יעיין איחור האביב וזולתו ממה שראוי להסתכל בו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית דין הגדול לבד ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטל הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש. ולזה כוונו וטעו המינין הנקראים קראים, וזה שורש גם כן שלא יודו גם כן זולתי מכלל הרבנים והולכים עמהם באפלה בחשכה. ודע שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד ובעת הצורך, ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד ובזה קושי גדול וחזק. והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן, ובכאן שורש גדול משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבענו יום טוב בשום פנים אבל מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חדש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ר"ח או יו"ט, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה, כמו שבא בפירוש (ר"ה כ"ה) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כו' אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו אנוסין אפילו מוטעין אפילו שוגגין כמו שבאה הקבלה, ואנחנו אמנם נחשב היום שקבעו הם רוצה לומר בני ארץ ישראל בו ראש חדש, כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין לא בראיה ועל קביעותם נסמוך לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא בעלמא, והבן זה. ואני אוסיף לך באור. אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים, כמו שביארנו כי מציון תצא תורה. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור אין ספק בו. והנה באו רמזים בכתוב יורו על שרשי המלאכה שיסמכו בהם בידיעת ראשי חדשים ועבור שנים, מזה אמרו ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, אמרו מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד, ואמרו מנין שאין מעברין ואין מקדשין את החדש אלא ביום תלמוד לומר מימים ימימה. ואמרו חדשים אתה מחשב לשנים ואי אתה מחשב ימים לשנים. ואמנם הורה שהתוספת בזה אמנם יהיה חדש שלם, ואמרו חדש ימים ימים אתה מונה לחדש ואי אתה מונה שעות לחדש, ואמרו שמור את חדש האביב הורה כי שנתנו ראוי שנשמור בה פרקי השנה, ולכן תהיה שמשית. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בשלמות בפרק ראשון מסנהדרין ובמסכת ראש השנה וברכות. (בא אל פרעה, זמנים הלכות קידוש החודש פ"א):
בבא בתרא קט״ו ב - הטקסט מספריא
הָא כֵּיצַד? נַחֲלָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וְהוֹלֶכֶת, עַד רְאוּבֵן. וְלֵימָא עַד יַעֲקֹב! אָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי דְּלָא כָּלֵה שִׁבְטָא.
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר תִּירַשׁ בַּת עִם בַּת הַבֵּן, אֲפִילּוּ נָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַעֲשֵׂה צָדוֹקִין. דְּתַנְיָא: בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בְּטֵבֵת תַּבְנָא לְדִינַנָא. שֶׁהָיוּ צָדוֹקִין אוֹמְרִין: תִּירַשׁ הַבַּת עִם בַּת הַבֵּן.
נִטְפַּל לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים, מִנַּיִן זֶה לָכֶם? וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁהֶחְזִירוֹ דָּבָר, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ, וְאוֹמֵר: וּמָה בַּת בְּנוֹ הַבָּאָה מִכֹּחַ בְּנוֹ – תִּירָשֶׁנּוּ; בִּתּוֹ הַבָּאָה מִכֹּחוֹ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
קָרָא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה״, וּכְתִיב: ״אֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן, וְאַיָּה וַעֲנָה״! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ, וְהוֹלִיד עֲנָה.
וְדִלְמָא תְּרֵי עֲנָה הֲווֹ! אָמַר רַבָּה: אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא; וּמַנּוּ? שְׁמוּאֵל. אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא; וּמַנּוּ? רַבָּה. אָמַר קְרָא: ״הוּא עֲנָה״ – הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָּרָא.
אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי?! אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה,
The Gemara asks: How so, i.e., how is the investigation performed when he has no offspring at all? The Gemara answers: The family lineage that determines the inheritance is successively examined up to Reuben, son of Jacob, i.e., the heirs are determined by investigating the family genealogy, and that investigation can extend all the way to Reuben, son of our forefather Jacob. The Gemara asks: And let it say: Until Jacob himself, rather than until Reuben, since if none of Reuben’s descendants survive, one would have to examine Jacob’s descendants. Abaye said in reply: It is learned as a tradition that a tribe will not be eliminated entirely, and some descendants will always remain.
§ Rav Huna says that Rav says: With regard to anyone who says that a daughter of the deceased should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased, even if he is a prince of the Jewish people, one should not listen to him, as this is nothing other than an act of the Sadducees, and runs counter to the ruling of the mishna that the descendants of a son inherit before a daughter. As it is taught in a baraita in Megillat Ta’anit, which describes various minor holidays on which it is forbidden to fast or eulogize: On the twenty-fourth of Tevet, we returned to our law, i.e., the halakha was reestablished in accordance with the opinion of the Sages after having been dictated by the Sadducees. As the Sadducees would say: A daughter should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased.
The baraita continues: Rabban Yoḥanan ben Zakkai joined them to discuss their ruling, and said to them: Imbeciles, from where do you derive this ruling? And there was no person that answered him anything, except for one old man who was chattering at him and saying that it is an a fortiori inference: And just as a daughter of the deceased’s son, who comes to claim her inheritance from her grandfather by virtue of his son, inherits her grandfather’s property, so too, with regard to the deceased’s own daughter, who comes to inherit by virtue of the deceased, all the more so is it not clear that she should inherit his property?
Rabban Yoḥanan ben Zakkai recited this verse about him: “These are the sons of Seir the Horite, the inhabitants of the land: Lotan and Shobal and Zibeon and Anah” (Genesis 36:20), and it is written: “And these are the children of Zibeon: Aiah and Anah” (Genesis 36:24). The first verse portrays Zibeon and Anah as brothers, while the second states that they are father and son. Rather, this teaches that Zibeon engaged in sexual intercourse with his mother and begot Anah, so that he was both Anah’s father and his brother. From the fact that the first verse equates Zibeon and Anah by referring to both of them as Seir’s sons despite Anah being a grandson of Seir, it is clear that grandchildren are equal to children, contrary to the Sadducees’ assertion.
The Gemara interrupts the recounting of the baraita and questions Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s inference: But perhaps there were two people named Anah, so that one Anah was Zibeon’s son, and the other his brother? Rabba said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? This cannot be a reference to Shapur, king of Persia; rather, it must be a moniker for someone else. He is Shmuel, whose legal rulings were accepted by the public like the edicts of a king by his subjects. Some state a different version, that it was Rav Pappa who said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? He is Rabba. The verse goes on to state: “This is Anah” (Genesis 36:24), indicating that he is the same Anah mentioned initially, earlier in the verse. Accordingly, there was only one Anah, who was both Zibeon’s brother and Zibeon’s son.
The baraita continues: The Sadducee said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: My teacher, you dismiss me with this retort? I agree that the son of a son precedes a daughter, as the verse you quoted suggests; I am asserting that a daughter inherits together with the daughter of a son, and the verse you quoted has no bearing on that claim. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Imbecile,
תניא, קונטרס אחרון ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְהָבִין פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דְּלָא שְׁכִיחֵי כְּלָל, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מֵעוֹלָם בִּמְצִיאוּת, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִהְיוּ לֶעָתִיד לָבֹא, כְּמוֹ פְּרָטֵי דִּינֵי פִּיגּוּל וּכְהַאי גַוְנָא.
הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, שֶׁכָּל אִיסּוּר שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ לוֹ שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר חַיִּים בַּקְּלִיפּוֹת, שֶׁאִם לֹא כֵן לֹא הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בִּמְצִיאוּת בָּעוֹלָם בִּלְתִּי הַשְׁפָּעָה עֶלְיוֹנָה. וַאֲפִילוּ הַמְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּכְהַאי גַּוְנָא, מְקַבֵּל חַיּוּתוֹ בְּרֶגַע זוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר. וְהִלְכָּךְ, גַּם פְּרָטֵי הָאִיסּוּרִים שֶׁלֹּא בָאוּ לִידֵי מַעֲשֶׂה מֵעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, מִכָּל מָקוֹם שָׁרְשֵׁי חַיּוּתָם הֵן בִּמְצִיאוּת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ בְּהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת.
וְגַם הַפְּרָטִים שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ וְלֹא יִהְיוּ לְעוֹלָם בִּמְצִיאוּת, כְּגוֹן טָעוּת וּשְׁגָגוֹת, שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי כוּ׳ וּכְהַאי גַּוְנָא, דְּלֹא שַׁיָּיךְ בְּמֵזִיד לִהְיוֹת קְלִיפָּה שׁוֹרָה עַל זֶה, וְיוּכַל לִהְיוֹת דִּכְהַאי גַּוְנָא אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת בְּהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת [הגהה מאדמו״ר בעל צמח צדק זכרונו לברכה נשמתו עדן: נִרְאֶה לִי, מַה שֶּׁכָּתַב ״וְיוּכַל לִהְיוֹת״, אַלְמָא – דְּלָא בְּרִירָא לֵיהּ, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁגָגוֹת בָּאוֹת מִנּוֹגַהּ, אִם כֵּן, יֵשׁ לוֹמַר, דְּיֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ בְּהֵיכָלוֹת דְּנוֹגַהּ]. מִכָּל מָקוֹם, עַל כָּל פָּנִים יֶשְׁנוֹ בִּמְצִיאוּת, לְהַבְדִּיל, בְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה בִּפְרָט זֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם בְּסִינַי, [כַּמַּאֲמָר: ״מַה] שֶׁכָּל תַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ כוּ׳״, וְכָל פְּרָטֵי הָאִבַּעְיוֹת דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וּ״כְרָכַתּוּ כוּ׳״ פֶּרֶק ד׳ דְּחוּלִּין.
כִּי הִתְפַּשְּׁטוּת חָכְמָה עִילָּאָה הִיא בִּבְחִינַת ״אֵין־סוֹף״ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, וְכָל פְּרַט הֲלָכָה, הוּא שַׁעַר נִמְשָׁךְ מֵחָכְמָה עִילָּאָה, דְּ״יָסַד בְּרַתָּא״, וּמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּמִמֶּנָּה נִמְשָׁךְ וּמִתְלַבֵּשׁ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה.
וְנוֹדָע, כִּי יְנִיקַת הַקְּלִיפּוֹת מֵאֲחוֹרַיִים דְּי׳ סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה, וּבִפְרָט מִלְּבוּשִׁים דְּי׳ סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, וּבִפְרָט דִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה הַמְעוֹרָבִים בַּקְּלִיפּוֹת, כַּנּוֹדָע, שֶׁיְּנִיקָתָם מִבְּחִינַת הַלְּבוּשִׁים.
וְעַל־יְדֵי עֵסֶק הַהֲלָכוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מִתְפָּרְשִׁים וּמִתְפָּרְדִים מֵהַקְּדוּשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים וְרַעְיָא מְהֵימְנָא: ״לְאַפְרָשָׁא [כוּ׳]״. וְהַיְינוּ – כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ: ״עַל שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה״ כוּ׳, שֶׁהוּא עַל־יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר־אֵין־סוֹף בְּחָכְמָה עִילָּאָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶן, וּ״בְחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ״ – בְּאוֹר־אֵין־סוֹף שֶׁבָּהּ.
וְהַמְשָׁכָה זוֹ נַעֲשַׂה עַל־יְדֵי דְּיוֹקָן הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, הָעוֹסֵק גַּם כֵּן בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ לְמַעְלָה בְּשָׁרְשׁוֹ, בְּנוּקְבָא דִ״זְעֵיר אַנְפִּין״ דִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה.
וּבָזֶה יוּבַן חִיּוּב כָּל נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לְהַשְׁלִים כָּל הַתַּרְיַ״ג בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁהֵן פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת, וּצְרִיכוֹת לָבֹא בְּגִלְגּוּל לְהַשְׁלִים הַתּוֹרָה בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד, כְּדֵי לְבָרֵר כָּל הַבֵּירוּרִין הַנּוֹגְעוֹת לָהֶם מִכָּל הָרַפַּ״ח, שֶׁהִיא קוֹמַת אָדָם שְׁלֵמָה, תַּרְיַ״ג בְּחִינוֹת כְּלָלִיּוֹת וּפְרָטִיּוֹת.
אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, כְּשֶׁיּוּשְׁלַם הַבֵּירוּר, יִהְיֶה עֵסֶק הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת ״עֲשֵׂה טוֹב״ לְבַד – לְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה מַעְלָה מַּעְלָה עַד אֵין סוֹף, וְגַם בְּשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה בְּשָׁרְשָׁן לְמַעְלָה, שֶׁהֵן גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּלְהַמְתִּיקָן בַּחֲסָדִים בְּרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְכָלְלָן יַחַד.
וְעַל כֵּן, הַתּוֹרָה כוּלָּהּ נִצְחִית בִּכְלָלָהּ וּבִפְרָטָהּ, שֶׁגַּם פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דְּשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, הֵן הֵן עֲנָפִים מֵהַכְּלָלוֹת, וְיֵשׁ לְכוּלָּם שֹׁרֶשׁ לְמַעְלָה בְּה׳ גְּבוּרוֹת דִּקְדוּשָּׁה, כְּמוֹ הַשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה עַצְמָן, שֶׁהֵן לְמַעְלָה בְּחִינַת הַדָּם הַמְחַיֶּה הָאֵבָרִים דְּכֵלִים דִּ״זְעֵיר אַנְפִּין״:
תניא, ליקוטי אמרים י״ט - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.
פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים.
וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.
כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.
וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת.
וְגַם כָּאן, הַכַּוָּונָה, שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִקְדוּשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה, שֶׁנִּקְרָא ״קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָא ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְאָמְרִין: ״הַב הַב״ וְ״הַלְעִיטֵנִי״, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה; וְלָכֵן נִקְרָאִים ״מֵתִים״, כִּי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם; כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.
וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה׳ אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה׳, כְּדִכְתִיב: ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״.
וְהִנֵּה, אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ – גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ, לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד; דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבַד נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, כְּגוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה׳, אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה׳.
וְזֶה – נִקְרָא ״דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה, הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה חַס־וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, אֲפִילוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג לקו"ש חל"ג ע' 129
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 23 עמודים.
- אגרות קודש כרך כא ח'סו ב"ב קטו, ב · הוריות ו, ב
- לקוטי שיחות כרך לז הוספות - מכתבים ספירת העומר מאותו ספר ב"ב קטו, ב · הוריות ו, ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תש"ל ב"ב קטו, ב · הוריות ו, ב
- לקוטי שיחות כרך לט דברים (תש"נ) דברים (תש"נ) מאותו ספר ב"ב קטו, ריש ע"ב
- לקוטי שיחות כרך יט דברים שיחה א מאותו ספר ב"ב קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך ל חיי שרה שיחה א מאותו ספר הוריות ו, א
- לקוטי שיחות כרך ה חיי שרה שיחה א מאותו ספר הוריות ו, א
- לקוטי שיחות כרך ח בלק שיחה א מאותו ספר הוריות ו, א
- לקוטי שיחות כרך יט נצבים שיחה ב מאותו ספר הוריות ו, א
- לקוטי שיחות כרך כ י"ט כסלו שיחה א מאותו ספר הוריות ו, א
- לקוטי שיחות כרך כ ויחי שיחה ב מאותו ספר הוריות ו, ב
- לקוטי שיחות כרך כ הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ב מאותו ספר הוריות ו, ב
- לקוטי שיחות כרך כב צו שיחה ב מאותו ספר הוריות ו, א
- לקוטי שיחות כרך כב הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ה מאותו ספר הוריות ו, א
- לקוטי שיחות כרך כג נשא שיחה א מאותו ספר הוריות ו, ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז הוריות ו, א
- תורת מנחם יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ט הוריות ו, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ חוקת, ז' תמוז, ה'תשכ"ג הוריות ו, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ג הוריות ו, א
- מאמרים מלוקטים חלק ב י"ט כסלו ה'תשל"ט הוריות ו, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ח הוריות ו, א
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג הוריות ו, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג הוריות ו, א