שיחה ב

79שיחה ב

א. "יכול אתה אבל אינך רשאי"

"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך... ותרומת ידך"¹.

מתעכב רש"י על המילים "לא תוכל" (ולאחר שמפרש "בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר, כדלקמן סעיף ה' – הוא מעתיק שוב את המילים "לא תוכל") ומפרש: רבי יהושע בן קרחה אומר² יכול אתה אבל אינך רשאי [ובהמשך מביא דוגמא לכך: "כיוצא בו "ואת³ היבוסי .. לא יכלו .. להורישם" יכולים היו אלא שאינן רשאין...", כפי שיוסבר לקמן בסעיף ב'].

צריך להבין:

ענין זה – שהביטוי "לא תוכל" יכול להתפרש "אינך רשאי" – מצינו כבר קודם בחומש: בספר שמות⁴ נאמר "לא יוכל העם לעלות... (על הר סיני) כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר...", וכפי שרש"י מפרש על כך "איני צריך להעיד בהם שהרי מותרין§ ועומדין (=קיבלו התראה על כך) .. ולא

ב לכך מפרש רש"י על הפסוק⁵ "לא תוכל לראות את פני - "איני נותן לך רשות"⁶.

[זאת נוסף לעובדה, שלשון זו מופיעה לא אחת גם בפסוקים הבאים, וביניהם אף כמה וכמה מצוות לא־תעשה שנאמרו בלשון זו – כמו בהמשך פרשתנו⁷: "לא תוכל לזבוח את הפסח..."; בפרשת שופטים⁸: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי..."; בפרשת תצא⁹: "לא יוכל לבכר..." "לא תוכל להתעלם", "לא יוכל לשלחה...", "לא יוכל בעלה הראשון..."].

תמוה אם כן בעניננו¹⁰: במה שונה הפסוק שלנו מכל המקומות, שדוקא כאן זקוק רש"י להביא את מאמרו של ר' יהושע בן קרחה "יכול אתה אבל אינך רשאי" – כאילו שפירוש זה "אינך רשאי", יש בו משום חידוש¹¹?

79ויתירה מזו¹⁰: את הראיה לכך שהלשון "לא תוכל" יכולה להתפרש "אינך רשאי" לא מביא רש"י מכל אותם מקומות בחומש¹², אלא מזדקק דוקא לפסוק המופיע בנביא¹³!

התמיהה גדולה יותר: כמעט אותו ענין המופיע ברש"י כאן, מופיע גם בפירושו של רש"י בפרשת וילך¹⁴ על המילים "לא אוכל עוד לצאת ולבוא": "יכול שתשש כוחו... מהו "לא אוכל"? איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע" – ואם כן, היה רש"י כאן יכול להביא דוגמא מפסוק זה המופיע בחומש, בו רש"י עצמו מדייק ומוכיח את הפירוש "יכול אתה אבל אינך רשאי" – ולא להביא דוגמא דוקא מנביא!

גם צריך להבין:

א) דרכו של רש"י היא לומר מיד את פירוש המילה או הפסוק, מבלי להציג את השאלה או הקושיא הקיימת בהם – ואם כן, היה עליו לומר בקיצור גם בנידון דידן: "לא תוכל, אינך רשאי". ואף שזו לשונו של ר' יהושע בן קרחה – הרי אין ענינו של רש"י על התורה להעתיק את מאמרי רבותינו ז"ל בדיוק לשונם, כמדובר כמה פעמים¹⁵.

ב) הדיוק הידוע: מדוע מביא רש"י את המאמר בשם אומרו – ר' יהושע בן קרחה¹⁶ – שלא כמו ברוב רובם של פירושי רש"י, בהם אינו מזכיר את שם בעל המאמר?

וכמדובר כמה פעמים¹⁷, רש"י עושה זאת רק כאשר איזכור שם בעל המאמר מעניק תוספת הבנה בפירושו.

ב. השאלות על הדוגמא שרש"י מביא לפירושו

בהמשך מביא לכך רש"י דוגמא, בה הוא מאריך לבאר: "כיוצא בו 'ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם', יכולים היו אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה, ולא יבוסים היו אלא חתיים היו אלא על שם העיר ששמה יבוס, כך מפורש ב'פרקי דרבי אליעזר'¹⁸. והוא 80שנאמר¹⁹: "כי אם הסירך העוורים והפסחים" - צלמים (=פסלים) שכתבו עליהם את השבועה".

המקור לדוגמא זו היא מאמרו של ר' יהושע בן קרחה (ב'ספרי'²⁰), אך שם נאמר בקיצור²¹ "כיוצא בו אתה אומר 'ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם' יכולים היו אבל אינם רשאים".

הטעם מדוע רש"י אינו מסתפק בלשון קצרה זו, מובן: רש"י מוכרח לבאר לבן חמש למקרא מדוע היו "אינם רשאים" לכבוש את ירושלים, ולכן מוסיף ומבאר שאברהם כרת ברית שלא יכבשו את עיר היבוסי²².

אך צריך להבין:

ג) מדוע מפרש רש"י שהשבועה היתה "כשלקח (אברהם) מהם מערת המכפלה" – דבר שכלל לא מוזכר בחומש (אלא רק בתורה שבעל־פה, במדרש "פרקי דרבי אליעזר") – בה בשעה שמצינו בפירוש בחומש²³ כריתת ברית בין אברהם ובין אבימלך; היה איפוא לרש"י, דוקא מצד פשוטו של מקרא, לפרש כי זו היתה השבועה שלא לכבוש את עיר היבוסי, משום שיבוסים אלו היו מזרעו של אבימלך²⁴?

התמיהה גדולה יותר: רש"י בנביאים²⁵ אכן אומר "לא היו רשאין מחמת השבועה שנשבע אברהם לאבימלך"²⁶!

ד) מה נוגעת לפשוטו של מקרא ההוספה של רש"י (על לשון ה'ספרי') בסיום פירושו "והוא שנאמר כי אם הסירך .. צלמים שכתבו עליהם את השבועה"? הרי אין ענינו של רש"י בפירושו על החומש – לפרש פסוקים בנביא?

ה) "כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר" – גם כאן קשה, בדומה למובא לעיל 81בשאלה ב', לשם מה נחוץ המראה־מקום היכן מופיע ענין זה בדברי חכמינו ז"ל? אפילו אם רש"י חייב להדגיש שהענין נלקח מחז"ל (משום שבמקרא עצמו לא מוזכרת שבועה כזו) – היה יכול רש"י לומר, כדרכו בכמה מקומות, "ורבותינו אמרו" וכיוצא בזה. רש"י אינו רגיל לציין את מקור פירושו בדיוק (וכפי שרואים בפירוש זה עצמו של רש"י כאן: רש"י אינו אומר שמאמרו של ר' יהושע בן קרחה לקוח מן הספרי²⁷).

ג. הסיבות השונות לשימוש התורה בביטוי "לא תוכל"

ויש לומר הביאור בכל זה:

בדרך הפשט מסתבר לומר, כי במקום בו התורה גוזרת איסור בלשון "לא תוכל" – על אף שאז הפירוש "לא תוכל" הוא "אינך רשאי" – עם זאת, אין זה שולל את הפירוש הפשוט של "לא תוכל", שאין יכולת לעשות זאת.

כלומר: אין הכוונה כי בעצם העובדה שהתורה אסרה על האדם לעשות דבר מסויים, בזאת ניטלה ממנו האפשרות לעשותו²⁸ – כי מבחינה זו אין הבדל בין איסורים אלו לשאר איסורי התורה; ומכך שרק במקומות ספורים אוסרת התורה בלשון "לא תוכל" וכדומה, מובן, שאי־האפשריות לעשות את האיסור (היא לא בגלל הציווי, אלא), מצד סיבה אחרת.

ודבר זה יתכן בכמה אופנים, ולדוגמא²⁹:

א) זהו ענין שלאחר שהתורה אסרה לעשותו – אין מעשה האדם יכול לגרום שהוא יחול בפועל. וכמו בדיני ירושה "לא יכול לבכר את בן האהובה..."³⁰ – אפילו אם האב רוצה לבכר את "בן האהובה" הוא לא נעשה בכך בכור³¹; או כאשר התורה אוסרת לגרש אשה "לא יוכל לשלחה..."³² – הרי אפילו אם הוא משלח אותה עליו להחזירה³³.

ב) זהו דבר שאינו תלוי ברצונו – כמו שנאמר למשה על ראיית פני ה': "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי"⁵; או בדיני מלך: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי..."³⁴ – שטעם לכך הוא כפי שהתורה ממשיכה³⁵: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו... לשמור את כל 82דברי התורה הזאת..." – שכל זה לא יתכן אצל "איש נכרי אשר לא אחיך הוא"; ובדומה לכך הנאמר לגבי משה³⁶ "לא אוכל עוד לצאת ולבא" – כי מכיוון ש"ניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע"³⁷, הרי אין בידיו של משה "לצאת ולבוא", כבר ניתנה ה"רשות" ליהושע, והרי ניטלה ממשה האפשרות "לצאת ולבא".

ג) כאשר היה כבר ציווי קודם שלא לעשות דבר מסויים – מתאים לאחר מכן להשתמש בלשון "לא תוכל", שאי אפשר לעשות דבר זה. וכמו: לגבי האיסור לעלות להר סיני במתן־תורה "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל..."³⁸ (כלשון רש"י, שבני ישראל היו כבר "מותרין§ ועומדין" על כך); לגבי האיסור להקריב את הפסח מחוץ למקדש "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך..."³⁹ – כי (נוסף לזה שהקרבת הפסח אינה תלויה רק ברצונו, אלא גם בכהן המקריב, בדומה לסוג השני לעיל, הרי) האיסור להקריב קרבן בחוץ נאמר כבר קודם⁴⁰ – "שמה תביאו... עולותיכם וזבחיכם... השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום..."; לגבי מצות השבת אבידה "לא תוכל להתעלם"⁴¹ – שהרי נאמר כבר בתחילת הענין⁴² "לא תראה... והתעלמת..., ולאחר מכן מסיימת התורה "לא תוכל להתעלם".

ד. בפסוקנו מתחייב הפירוש "לא תוכל" – "אינך רשאי"

על פי זה יובן החידוש בפסוקנו – "לא תוכל לאכול בשעריך...", אודות האיסור לאכול קדשים מחוץ לירושלים:

בנידון דידן, הרי עוד לא נאמר ש"בשעריך" אסור לאכול "מעשר... ובכורות בקרך... וכל נדריך... ותרומת ידך" (ורק נאמר הלאו "פן תעלה עולותיך בכל מקום..."). נמצא, שאיסור האכילה נאמר מלכתחילה בלשון "לא תוכל" – ולכן רש"י מתעכב על כך ומחדש: "יכול אתה, אבל אינך רשאי" – שגם במקרה כזה מתאים הלשון "לא תוכל" (מכיוון שאיסור התורה עצמו שולל את האפשרות לעשות את הדבר).

אך אין זה ביאור מספיק – כי:

א) לפי זה, אין הראיה דומה לנידון: הרי בדוגמא שרש"י מביא "ואת היבוסי .. לא יכלו... להורישם, יכולים היו אלא שאינן רשאין", האיסור לא התחדש במילים "לא יכלו" שבפסוק זה, אלא נבע מחמת השבועה שהיתה קודם!

ב) למרות שלא מופיע בתורה לפני כן לאו מפורש על אכילת מעשר וכו' 83בחוץ, עם זאת, הרי האיסור על כך ידוע מציווי קודם שנאמר בלשון עשה⁴³, "והבאתם שמה .. ואכלתם שם גו' – כך שה"לא תוכל" כאן, אינו שונה לכאורה משאר המקומות בהם התורה אומרת "לא תוכל" בקשר לאיסור שנאמר כבר קודם.

ג) מכיוון שלפי פירוש זה הביטוי "לא תוכל" מתאים, בסופו של דבר, לגבי כל לאו – מדוע משתמשת התורה בלשון "לא תוכל" דוקא לגבי לאו זה⁴⁴?

ה. רש"י מבהיר את הקושי בפירושו הקודם

הדבר יובן בהקדם הביאור בדיבור הראשון של רש"י בפסוק זה: "לא תוכל, בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר".

את הלשון "ליתן לא תעשה..." אומר רש"י בעוד שלוש מקומות בפרשתנו בסמיכות לפסוקנו: א) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה – ליתן לא תעשה על הדבר"⁴⁵. ב) "השמר לך פן תעזוב את הלוי... – ליתן לא תעשה על הדבר"⁴⁶. ג) את כל הדבר אשר אנכי מצוה... תשמרו לעשות – ליתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה"⁴⁷.

אך דוקא בפסוק שלנו מאריך רש"י בלשונו – "בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר"⁴⁸.

ויש לומר הביאור בזה – בפשטות: בשאר שלושת המקומות, הפסוק לא בא רק להוסיף לא תעשה – שכן ישנם פרטים נוספים המתחדשים באותם פסוקים: א) "השמר... פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה – אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא..." (פירוש רש"י). ב) "השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך – אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל" (פירוש רש"י). ג) "את כל הדבר... תשמרו לעשות לא תוסף 83אמנם בפסוק שלנו "לא תוכל לאכול בשעריך..." – "בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר" – הפסוק בא אך ורק כדי להוסיף לא תעשה⁴⁹.

אך זה עצמו דורש ביאור: לשם מה נחוצה ההדגשה שכל כוונת הפסוק היא רק "ליתן לא תעשה"?

– ולכן מסתבר לומר, שכאן הכרחי ה"לא תעשה" כשלעצמו (כי בניגוד לשאר המקומות, בהם הדבר נועד רק על מנת להוסיף בחומרת הדבר, בעונש וכו', הרי –) בענינינו יש הדגשה מיוחדת דוקא בלאו המפורש, ולכן ישנו על כך פסוק מיוחד.

ו. "לא תוכל" – אין כל מצוה לאכול קדשים מחוץ לירושלים

ויש לומר הביאור בזה:

כאן הרי מדובר אודות מעשר וקדשים... שאכילתם הינה מצוה. לכן, בלימוד בדרך הפשט היה ניתן לפרש, כי הציווי להביאם ולאוכלם בירושלים, היא מצוה נוספת על מצות אכילת מעשר וקדשים... באופן כללי. זאת אומרת, היה ניתן לומר שאלו הן שתי מצוות שאינן תלויות זו בזו: (א) אכילת מעשר וקדשים... (ב) אכילתם בירושלים, "במקום אשר יבחר ה'"⁵⁰;

ולכן, אם מישהו אנוס ואינו יכול לאכול את המעשר או את הקדשים בירושלים, היה עולה על הדעת לומר⁵¹, שהוא (יכול, ואדרבה – ) חייב לאכלם במקומו "בשעריך", כדי לקיים על כל פנים את מצות אכילת מעשר וקדשים...

– ועל כך "בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר" – שהאכילה בירושלים אינה מצוה נוספת, כי אם תנאי מעכב: אסור לאכלם במקום אחר.

וכך מתבאר המשך הדברים בפירוש רש"י: תחילה הינו מפרש את הכוונה הכללית בפסוק "(בא הכתוב) ליתן לא תעשה על הדבר", ולאחר מכן הוא מפרש את המילים "לא תוכל" – "יכול אתה אבל אינך רשאי", כי לאחר שיודעים אשר "בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר" – מובן כבר מדוע אומרת התורה איסור זה בלשון "לא תוכל".

והביאור בזה:

במילים "יכול אתה" אין כוונת רש"י רק ליכולת הגשמית לאכול מחוץ לירושלים – כי מהו החידוש בכך?! – 84אלא ל"יכולת־המצוה"⁵² לאכול "בשעריך", אפשרות העלולה לנבוע מאותה סברא כאילו קיימת מצוה לאכול בכל מקום מעשר וקדשים... כנ"ל; ועל זה מחדש הפסוק: "לא תוכל .. אינך רשאי" – האזהרה שוללת את ה"יכולת" מנקודת המבט של המצוה שבכך. כלומר: בלאו זה מחדש הפסוק, כי מחוץ לירושלים אין כל מצוה של אכילת מעשר וקדשים...

ועל פי זה מובן גם, מדוע רש"י מביא את הדוגמא דוקא מהנביאים ("ואת היבוסי...") – משום שדוקא הדוגמא שם תואמת את החידוש בפסוק שלנו:

כיבוש ה"יבוסי יושבי ירושלים" הוא לכאורה ציווי⁵³ – "והורשתם את כל יושבי הארץ... וישבתם בה... והתנחלתם את הארץ..." – ובמילא העובדה ש"יכולים היו" נבעה לא רק מצד הגבורה הגשמית של בני ישראל⁵⁴, אלא מצד ציווי השם – וזאת באה התורה להבהיר, כי מצד השבועה "לא יכלו להורישם", "שאינן רשאין", כלומר, העובדה ש"לא יכלו – אינן רשאין" באה מצד השבועה, שמחמתה הציווי על כיבוש הארץ מלכתחילה לא חל בנוגע ליבוסי [בדומה לענינינו אשר "לא תוכל לאכול בשעריך", מגלה כי "בשעריך" לא קיימת מצות⁵⁵ אכילת מעשר...].

ז. חשש מחילול השם

אך לכאורה לגמרי לא מובן: כיצד יתכן לומר שמצד השבועה לבני חת 85לא יחול ציווי השם לכבוש את כל ארץ ישראל – אדרבה, ציווי השם לאחר מתן־תורה אמור לבטל⁵⁶ את ההתחייבות שמצד השבועה לפני זה!

והביאור בזה:

למרות שמצד הדין לא היה לשבועה כל תוקף (עקב ציווי השם לכבוש את ארץ ישראל)⁵⁷ – אף על פי כן, מכיוון שלפי דעת היבוסיים כן היה לשבועה תוקף, הרי אם בני ישראל לא יתחשבו בשבועה זו, ייווצר מכך חילול השם. ולכן "לא יכלו .. להורישם .. שאינן רשאין" – כי מצד הענין של חילול השם נהגו בני ישראל כאילו יש לשבועה זו תוקף.

[ובדומה למה שמצינו לגבי הגבעונים, אשר "ויכרות להם ברית לחיותם וישבעו..."⁵⁸, ולכן "לא נוכל לנגוע בהם"⁵⁹ – כי עם היות אשר "לא חיילה שבועה עילוייהו כלל"⁶⁰ (=לא חלה עליהם השבועה כלל), שכן הגבעונים רימו את בני ישראל, עם זאת, "לא קטלינהו (=לא הרגום) משום קדושת השם"⁶⁰].

ועל פי זה יש לבאר, מדוע רש"י מפרש שהשבועה היא (לא שבועת אברהם לאבימלך, אלא) כריתת הברית "כשלקח מהם מערת המכפלה" – משום שזה מגדיל יותר את חילול השם שבדבר (אילו לא היו נוהגים בני ישראל לפי שבועה זו):

בהתאם לברית שנכרתה עם בני חת, העדר כיבוש ירושלים מהווה תנאי בקנין של מערת המכפלה. נמצא, כי אילו לא היו שומרים שבועה זו, היה (לדעת היבוסים) מתבטל למפרע קנינו של אברהם במערת המכפלה⁶¹, ובמילא היו האבות והאמהות קבורים בקבר לא להם⁶²!

86וכדי לחסוך את חילול השם הזה – שהיבוסיים יאמרו שלבני ישראל לא אכפת שהאבות והאמהות קבורים בקבר לא להם – לכן "לא יכלו .. להורישם".

ח. צעדים שננקטו כדי למנוע חילול השם

אך רש"י אינו יכול להסתפק רק בכך – משום שה"בן חמש למקרא" הרי ישאל: מכיוון שמצד חילול השם היה אסור לבני ישראל לכבוש את עיר היבוסי – אם כן כיצד סוף־סוף כבשו אותה⁶³?

לכן חייב רש"י לסיים: "והוא שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים צלמים שכתבו עליהם את השבועה": דוד המלך הסיר את הצלמים, הפסלים שעליהם נכתבה השבועה, ובאופן זה התבטל זכרון השבועה (וכמובן בפשטות, כי לאחר שעברו בערך שמונה מאות שנה מאז כריתת הברית עם בני חת, היה ניתן לבטל בקלות את זכרון השבועה על־ידי הסרת ה"צלמים שכתבו עליהם את השבועה").

[וזהו הדיוק במה שנאמר "כי אם הסירך העורים והפסחים, צלמים שכתבו עליהם את השבועה": כאן לא היה צורך להסיר את השבועה עצמה – שכן השבועה בטלה גם מבלעדי זאת, תקפה הוסר; היה צריך רק להסיר את הצלמים⁶⁴ שעליהם נכתבה השבועה, כדי לבטל את חילול השם שבדבר⁶⁵].

סוף־סוף בכל זאת עדיין אין זה "חלק": מכיוון שהיו יבוסיים חיים שכן ידעו מהשבועה (ואמרו לדוד "לא תבא הנה כי אם הסירך...") – הרי כלפיהם, מה הועילה הסרת העורים והפסחים?

לכן צריך רש"י לציין לפרקי דרבי אליעזר" – "כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר": בפרקי דרבי אליעזר, לאחר שמסופר אודות שבועת אברהם... נאמר "ואחר כך קנה (דוד) את עיר היבוסי לישראל⁶⁶ בכתב עולם לאחוזת 87עולם .. שש מאות שקלים..."; ומכיוון שדוד קנה את עיר היבוסי בכסף מלא⁶⁷, הרי זה ביטל כל טענה איזו־שתהיה מצד היבוסים על עיר ירושלים⁶⁸.

ט. הזכרת בעל המאמר – מענה לשאלת תלמיד ממולח

על פי כל הנ"ל יש לבאר מדוע מביא כאן רש"י את המאמר בשם אומרו – ר' יהושע בן קרחה:

תלמיד "ממולח" יכול הרי לשאול: מכיוון שליהודי יש מצוה לאכול מעשר וקדשים... – כיצד יוכל הוא להסביר לעצמו שבמצב שהוא אנוס ונבצר ממנו ללכת לירושלים, הרי משום כך "לא תוכל לאכול" אפילו "בשעריך"?

אומר רש"י, כי מאמר זה אמר ר' יהושע בן קרחה: ממאמריו הידועים⁶⁹ של ר' יהושע בן קרחה הוא – "למה קדמה פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות".

וזהו ההסבר בענינינו: לפני שיהודי מקבל עליו עול מצוות, צריכה להיות אצלו תחילה קבלת "עול מלכות שמים", העול של מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוךהוא, שהוא ציוה "לא תוכל לאכול בשעריך... כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו".