שיחה ג

88שיחה ג

א. לא תאכל כל תועבה

על הפסוק¹ "לא תאכל כל תועבה" מפרש רש"י: כל תועבה – כל שתעבתי לך, כגון צרם אוזן בכור כדי לשוחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך, כל מום לא יהיה בו², ובא ולימד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. ולאחר מכן מביא רש"י דוגמא נוספת – "בישל בשר בחלב", כדלהלן בסעיף ד'.

כלומר, המשמעות של "לא תאכל כל תועבה" היא, שאם נעשתה בדבר מסוים פעולה אשר התורה אסרה אותה – "תעבתי לך", הרי אז "לא תאכל" – הדבר אסור באכילה³.

רש"י אינו סובר שהפסוק "לא תאכל כל תועבה" מהווה הקדמה כללית לענין

ג מאכלות אסורות⁴, והמילים "כל תועבה" אמורות לגבי מאכלות אסורות, שהם "נתעבים לנפש הטהורה"⁵,

והסיבה לכך היא⁶, כאמור מספר פעמים⁷, שבכל מקום שהדבר אפשרי, יש לבאר שהתורה מתכוונת לחדש ציווי ודין, ולהימנע ככל האפשר מלומר, שהציווי נאמר רק כדי להוסיף עוד לאו ואזהרה לציווי המפורש⁸.

ולכן מסביר רש"י, שהציווי "לא תאכל כל תועבה" מחדש סוג חדש של איסור אכילה, שאיננו ידוע מהפסוקים הקודמים – "כל שתעבתי לך" אסור באכילה, כפי שמדייק רש"י בהמשך דבריו – "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל".

88ב. מדוע מובאת הדוגמא "צרם אוזן בכור"

אך יש להבין את משמעות הדוגמא שמביא רש"י מהענין של "צרם אוזן בכור...":

כיון שה"דבר שתעבתי לך" בעניננו, הוא התועבה של "כל מום לא יהיה בו", שאיננו אמור רק לגבי בכור, אלא לגבי כל "זבח שלמים" – מדוע מביא רש"י דוגמא דוקא מ"צרם אוזן בכור", ובמיוחד כאשר דוגמא זו איננה נפוצה⁹? – רש"י היה יכול לומר באופן כללי¹⁰: כגון מטיל מום בקדשים¹¹.

שאלה זו אף קשה יותר: המקור לדברי רש"י הוא בספרי על פסוק זה¹⁰, אך שם מובאות שתי דעות: "רבי אליעזר אומר מנין לצורם אוזן של בכור ואכל ונהנה, שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תאכל כל תועבה, אחרים אומרים: בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר".

מסבירים המפרשים¹², שלפי דעת "אחרים" אין המעשה של "צורם אוזן של בכור" נכלל באיסור "לא תאכל כל תועבה" – כיון שבכור בעל מום מותר באכילה ללא פדיון, ולפיכך אין הוא דבר מתועב. דוקא פסולי המוקדשים, הזקוקים לפדיון כדי להתיר את אכילתם, נחשבים ל"תועבה", ולפיכך הם אסורים באכילה.

ואין מובן: מדוע מביא רש"י את הדוגמא "צרם אוזן בכור", ועל ידי כך הוא מכריע – בפשוטו של מקרא¹³ – כדעת רבי אליעזר¹⁴, ואינו מציין את הדוגמא הכללית והפשוטה של "פסולי המוקדשים", או מדוע אינו מסתפק בדוגמא השניה בלבד – "בישל בשר בחלב"¹⁵?

89ג. מדוע מרחיב רש"י

בלשונו?

כן יש להבין מדוע מאריך רש"י בלשונו לגבי דוגמא זו, והרי, לכאורה, יכול היה לומר בקצרה¹⁶ "כגון צרם אוזן בכור, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא יאכל".

מדוע מוסיף רש"י בדבריו:

א) "כדי לשוחטו במדינה"¹⁷ – מדוע חשוב לציין שבעת צרימת אוזן הבכור התכוון האדם "כדי לשוחטו במדינה"? אף אילו לא כיוון "לשוחטו במדינה", בכל זאת זהו "דבר שתעבתי לך" – "כל מום לא יהיה בו"¹⁸.

ב) "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל" – מדוע צריך רש"י להוסיף את המילה "ישחט"¹⁹?

ג) מסוף דברי רש"י "על אותו המום" מובן, שרש"י מתכוון להדגיש, שדוקא "על אותו המום" לא ישחט, אך אם "נולד בו מום אחר – ישחוט עליו"²⁰.

ואין מובן:

(א) מהו ההכרח בפשוטו של מקרא לכך שהמום האחר מסיר את איסור האכילה שחל על הבכור משום "לא תאכל כל תועבה"²¹? האם משום שיש 90לבהמה מום נוסף, מתבטלת ה"תועבה" שנוצרה עקב הטלת מום באיסור?!

(ב) אף אם יימצא לכך הסבר, עדיין אין מובן: מדוע חשוב לציין בפשוטו של מקרא, אם איסור האכילה נשאר לתמיד, או רק עד ש"נולד בו מום אחר"? והרי פירוש רש"י איננו ספר הלכות, שצריך להבהיר ענין זה להלכה.

ד. השאלות על "בישל בשר בחלב"

בהמשך דבריו מביא רש"י דוגמא נוספת ל"דבר שתעבתי לך" – "בישל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך והזהיר כאן על אכילתו".

ותמוה, כשאלת המפרשים²²: רש"י כבר פירש פעמיים²³, ש"בג' מקומות נכתב בתורה²⁴ (הציווי של "לא תבשל גדי בחלב אמו"), א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול" – מדוע נדרש לאו נפרד על איסור אכילתו, כאשר הוא כבר אסור מן התורה מפני הלאו של "לא תאכל כל תועבה"?

המקור לדברי רש"י "בישל בשר בחלב..." הוא בגמרא²⁵ – "מנין לבשר בחלב שאסור באכילה, שנאמר לא תאכל כל תועבה" – אך שם ישנן שתי דעות – דעה אחת הלומדת זאת מ"לא תאכל כל תועבה", ודעה שניה²⁶ הלומדת זאת מכך שהאיסור "לא תבשל..." מופיע שלש פעמים. כיצד מקבל רש"י את שתי הדעות באופני הלימוד?

יש המפרשים²⁷, שהלאו "לא תאכל כל תועבה" אינו מחייב מלקות, כי זהו לאו שבכללות שאין לוקין עליו. לכן יש צורך בלאו מיוחד של "לא תבשל" לאיסור אכילת בשר בחלב.

אמנם, הסבר זה מתאים²⁸ ללימוד בדרך ההלכה, אך קשה לתרץ כך את כוונת רש"י בפירושו על התורה²⁹ – איננו מוצאים שרש"י מביא בפירושו על התורה את הכלל שאין לוקין על לאו שבכללות.

91ה. "לעבור עליו בשני לאווין"

לכאורה, ניתן היה להסביר, שהדבר הוא בהתאם לדברי רש"י במספר מקומות³⁰, שהתורה מוסיפה לאו כדי "לעבור עליו בשני לאווין" וכדומה – וכך בעניננו, שבאכילת בשר בחלב עוברים על שני לאווין.

לפי זה ניתן היה להסביר גם את ההבדל בלשון רש"י: לגבי הדוגמא הראשונה אומר רש"י "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל", ואילו לגבי "בישל בשר בחלב" הוא משנה ואומר "והזהיר כאן על אכילתו", ולא "ולמד כאן שאסור באכילה", וכדומה,

כי בענין "צרם אוזן בכור" איסור האכילה נלמד מכאן – "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל", ואילו לגבי בשר בחלב, איסור אכילתו כבר ידוע לפני כן, מן הנאמר שלש פעמים "לא תבשל", וכאן מופיעים הדברים רק לצורך אזהרה – "והזהיר כאן על אכילתו".

אך תשובה זו אינה מספקת, כי³¹:

א) בכל זאת רש"י מדגיש כאן "והזהיר כאן על אכילתו", ומכך מובן, שהאזהרה היא "כאן" – ולא, שכאן

ב) ועוד ועיקר: כוונת רש"י בפירושו על "לא תאכל כל תועבה" היא, כדלעיל בסעיף א', להסביר שפסוק זה בא ללמדנו חידוש, דין חדש שאיננו מופיע במקום אחר. ואם כך, כיצד מתאים להביא לכך דוגמא מאיסור שבו אין פסוקנו מחדש כלל, אלא רק מוסיף לאו שני – "לעבור עליו בשני לאווין"?!

ו. "תעבתי לך" – מצד הגברא

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

רש"י מתכוון ליישב תמיהה המתעוררת על המילים "לא תאכל כל תועבה" כשלעצמן: כיון שמדובר כאן על דברים, שהתורה עצמה מתארת אותם כ"תועבה", בלי לפרט מה הם, כלומר, שכבר ידוע שהם תועבה³² – אין מובן, מדוע צריכה התורה להזהיר "לא תאכל כל תועבה": הרי דברים אלו הם "תועבה", ומובן שהם צריכים להיות "נתעבים" ואסור לאוכלם?

לפיכך צריך לומר, שכאן הכוונה היא לסוג מיוחד של "תועבה", אשר לולא הציווי "לא תאכל..." לא היינו יודעים שהדבר אסור באכילה, ורק על ידי האזהרה "לא תאכל כל תועבה" – כל סוג של "תועבה" – אנו לומדים שגם "תועבה" כזו אסורה באכילה.

ואת זאת מחדש רש"י מיד בתחילת פירושו "כל תועבה – כל שתעבתי 92לך", כאשר הדגש הוא על המילה "(תעבתי) לך": התיעוב אינו כלפי הדבר, אלא כלפי הגברא "תעבתי לך".

כלומר: בפסוק זה אין הכוונה למאכלות אסורים, אשר הם מתועבים כשלעצמם, (אמנם, הם אסורים רק לישראל ולא לבני נח, משום שהתורה לא אסרה לבני נח³² גם דברים מתועבים³³).

אלא, מדובר כאן על ענין חדש: יש דברים אשר "תעבתי לך". ה"תיעוב" הוא רק "לך" – כלפי ה"גברא", אך הדבר עצמו אינו מתועב.

וגם על דברים אלו – למרות שאינם דברים מתועבים – מצוה התורה "לא תאכל".

[וכך אפשר להבין את הרצף בפסוקים: לאחר שמצווה התורה על איסור "לא תתגודדו..." משום ש"עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"³⁴, ממשיכה התורה ואומרת "לא תאכל כל תועבה" – "כל שתעבתי לך", שתועבה זו היא רק מצד מעלת ישראל, כ"עם קדוש... לה' אלקיך..."].

ז. "צרם אוזן בכור" – תיעוב מצד הגברא

לכך מביא רש"י את הדוגמא הראשונה – "כגון צרם אוזן בכור", ואינו אומר סתם "מטיל מום בקדשים" –

כי דוקא לגבי בכור מודגש יותר, שה"דבר" עצמו איננו מתועב³⁵, והתיעוב הוא רק מצד הגברא:

בכל הקדשים, אשר המום פוסל בהם את הבהמה להקרבה על המזבח, נשארת בכל זאת הבהמה כ"קדשים" עד שהיא נפדית. עצם המציאות של פסולי המוקדשים (לפני הפדיון) היא דבר אסור – "מתועב" – מצד החפצא עצמו, ורק על ידי הפדיון אפשר לאוכלם.

לעומת זאת, בכור בעל מום מותר באכילה ללא פדיון. ואם כך, הוא כשלעצמו איננו דבר מתועב. ה"תיעוב", החסרון, כאן הוא רק מצד האדם (הגברא), אשר גרם על ידי הטלת המום להפקעת הקדושה מן הבכור, ועתה אין הוא ראוי למזבח³⁶, אך גם עתה בכור בעל מום אינו דבר מתועב.

רק מפני זאת, שהטלת מום בבכור היא "דבר שתעבתי לך" – הוא נאסר באכילה^*.

בכך מובן מדוע רש"י:

93א) מביא דוקא את הדוגמא "צרם אוזן בכור", ואינו מציין דוגמא של מום אחר, כי בכך מדגיש רש"י שלא נוצר כאן על ידי הטלת המום דבר מתועב בבכור, ואפילו לא במשמעות הגשמית כפשוטה. כי צרימת האוזן אינה מום אשר פוגע בדרך כלשהי בבהמה ובתפקודה, ולהיפך: צרימת האוזן נפוצה ונהוגה אפילו אצל בני אדם³⁷.

ב) רש"י מוסיף "כדי לשוחטו במדינה" – בכך שולל רש"י יותר מכך, שאפילו הצער שנגרם לבהמה על ידי צרימת האוזן אינו נחשב כדבר בלתי רצוי, כי הוא עשה זאת "כדי לשוחטו": אם לשם אכילת האדם אין מתחשבים בצער הבהמה בשחיטתה, על־אחת־כמה־וכמה אין להתחשב בצער המועט ביותר, אם על ידי כך מכינים את הבהמה לאכילת אדם.

ח. "שלא ישחט ויאכל על אותו המום"

לפי זה יובנו דברי רש"י בסיום פירושו "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום":

כיון שבהמה זו אינה "מתועבת", אלא "תעבתי לך" – התורה אסרה על האדם לעשות זאת, ומשום כך "לא תאכל" – ולכן האיסור "לא תאכל" חל, לפי הפשט, רק על אדם זה אשר עבר על "תעבתי לך". ואילו לגבי אחרים, אשר לא בצעו פעולה אסורה זו – והרי הדבר כשלעצמו איננו מתועב – אין חל איסור אכילה.

ועל כך מדייק רש"י:

א) "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל" – לא הבכור נאסר באכילה, אלא האיסור חל רק על אדם זה, אשר "צורם אוזן בכור כדי לשוחטו", אשר "(הוא) לא ישחט (כפי שרצה) ויאכל".

ב) "על אותו המום" – כיון שהבכור לא נאסר באכילה ואיננו דבר מתועב, והאיסור לשוחטו חל רק על האדם שצרם את אוזן הבכור, עקב פעולתו האסורה – כדי שתתקיים מחשבתו "צורם אוזן... כדי לשחטו", אשר רק מפני כך "תעבתי לך" – מובן, שאם נוצר בו מום אחר, וקדושת הבכור למזבח נפקעה במילא מבהמה זו, אין מקום לאיסור משום "כל שתעבתי לך", כי אפילו ללא פעולתו האסורה ראויה הבהמה לאכילה.

ט. אזהרה מיוחדת לאדם ש"בישל בשר בחלב"

לפי כל האמור לעיל מובנת בפשטות הדוגמא השניה שמביא רש"י – "בישל בשר בחלב...":

רש"י מדייק בלשונו ואומר "בישל בשר בחלב...", ולא כלשון הגמרא "מנין לבשר בחלב שאסור באכילה" – כי לפי שיטת רש"י בפירושו על התורה, פשוטו של מקרא, כל האיסור של "לא תאכל כל תועבה" מתייחס לאדם אשר עבר וביצע את הפעולה 94האסורה, אף כאשר בדבר עצמו אין תיעוב.

וכך בעניננו: איסור אכילת בשר בחלב, הנלמד מ"לא תאכל כל תועבה" אינו קשור למאכל עצמו, אלא מתייחס לכך שהאדם עבר ובישל בשר בחלב, ומשום הפעולה האסורה שלו במאכל, נאסר מאכל זה עליו באיסור נוסף באכילתו – "לא תאכל כל תועבה"³⁸.

לעומת זאת, יהודים אחרים, אשר לא עברו על האיסור של "בישל בשר בחלב" אינם אסורים משום "לא תאכל כל תועבה", אלא רק משום שנכתב בתורה שלש פעמים "לא תבשל...".

ועל כך מדייק רש"י "בישל בשר בחלב .. והזהיר כאן על אכילתו" – מפסוק זה לומדים אזהרה מיוחדת – "והזהיר כאן" – לאדם ש"בישל בשר בחלב", משום שעשה "דבר שתעבתי לך".

וזה מבטא יותר, כדלעיל, את מעלתם של ישראל, בהיותם "עם קדוש .. לה'", ובהם "בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".