שיחה א

95שיחה א

א. "שופטים ושוטרים" –

"דומה למלך..."

על הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך" נאמר במדרש רבה¹: "אמר רבי לוי, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם, והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו, אמר המלך נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקדוש־ברוך־הוא, מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל שנאמר² כי נער ישראל ואוהבהו, מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין שנאמר³ כי אני ה' אוהב משפט, אמר הקדוש־ברוך־הוא: נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב, הוי שופטים ושוטרים".

אין מובן:

א) תפקידו של משל הוא להוסיף הסבר לדברים שבנמשל, ומה מוסיף המשל בעניננו – "למלך שהיו לו בנים הרבה... והיה לו פרדס אחד..." – על הנמשל?

ובכלל, נתינת הדבר החביב ביותר למי שאהוב ביותר הוא ענין פשוט שלא דרוש משל כדי לבארו!

ב) מדוע מובא המשל דוקא "דומה למלך", והרי דבר פשוט הוא ביותר והתנהגות זו קיימת אצל כל אדם?

ג) כיצד מתאים לומר "מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין"? אמנם, ה"דין" הכרחי לצורך קיום העולם⁴, ולכן אין הקדוש־ברוך־הוא מוותר על התנהגות הסותרת ל"דין"⁵, אך כיצד ייתכן לומר⁶ ש"מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין"⁷?

ד) מן המשל "היה אוהב את הקטן יותר מכולם" מובן, שחביבותם של ישראל – "עם שאני אוהב" – שבזכותה נותן להם הקדוש־ברוך־הוא את ה"משפט", דומה דוקא לחביבות של בן 95קטן. ומשום כך מובא בנמשל דוקא הפסוק "כי נער ישראל ואוהבהו", ואין מובאים פסוקים המופיעים לפני כן בתורה: "מאהבת ה' אתכם"⁸, "כי אהבך ה' אלוקיך"⁹, וכדומה – כי בענין זה של נתינת הדין והמשפט חשובה דוקא החביבות משום שישראל הם "נער", בן קטן.

ולכאורה, נראה ההיפך: ה"משפט" – שופטים ושוטרים תתן לך – קשור דוקא לגדולה באופן כללי, ובמיוחד גדולה בשכל, כדברי הרמב"ם¹⁰ "אין מעמידין בסנהדרין .. אלא אנשים חכמים ונבונים¹¹ מופלגין בחכמת התורה בעלי דעה¹¹ מרובה .. שנאמר¹² והתיצבו שם עמך, בדומין לך (למשה) בחכמה וכו'".

ב. משפט שהוא כפרדס

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בפשטות יוצא, שדוקא הקשר של "משפט" לישראל אינו חזק כל כך כמו ענינים אחרים של תורה ומצוות. אמנם, "מגיד¹³ דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו – אלו הדינין¹⁴ – לישראל (דוקא)", אך בכל זאת, גם "אומות העולם¹⁵ נצטוו על הדינין שהיא אחת משבע מצוות שנצטוו בני נח", והנאמר בתורה¹⁶ "ומשפטים בל ידעום" הוא רק לגבי¹⁴ "דקדוקי הדין".

ועל כך אומר רבי לוי, שהענין הוא להיפך: ה"משפט" חביב ביותר אצל הקדוש־ברוך־הוא, אף יותר מ"כל מה שבראתי", ומשום כך הוא ניתן דוקא ל"עם שאני אוהב". ולכן יוצא, שה"משפט" שייך לישראל יותר מענינים אחרים של תורה ומצוות.

אך הסיבה לכך אינה מובנת, מדוע ה"משפט" חביב כל כך, עד שהוא קשור לישראל יותר משאר עניני תורה ומצוות? והרי, לכאורה, הדבר נראה להיפך, כאמור לעיל.

על כך מקדים רבי לוי את המשל של "מלך שהיו לו בנים הרבה... והיה לו פרדס אחד...", כאשר ההדגשה היא דוקא על "פרדס": ההבדל בין פרדס לבין שדה הוא, שהפרדס מצמיח פירות "שאינם מוכרחים לצורך קיום החיות"¹⁷, ו"אינן אלא להתענג בהן"¹⁸, בעוד אשר בשדה צומחת בעיקר תבואה, שהיא מזון הכרחי "לצורך קיום חיותן"¹⁷.

בכך מבהיר רבי לוי, שאין מדובר 96כאן על "משפט" סתם, שהרי המשפט באופן כללי הכרחי לצורך קיום העולם, כדלעיל, אלא מדובר כאן על סוג מיוחד של משפט, שהוא בדומה לפרדס, שמביא לידי "תענוג"¹⁹, ולכן מודגש בפסוק "אני ה' אוהב משפט", כי דבר הגורם לתענוג מתקשר לתחושה של אהבה וחביבות.

וסוג מיוחד זה של משפט: א) ניתן דוקא לישראל, ב) נתינתו קשורה לכך שישראל חביבים אצל הקב"ה דוקא בדומה לאהבה לבן קטן – "נער ישראל ואוהבהו", כפי שיוסבר להלן.

ג. לשופטים – תפקיד מהותי ועיקרי

ההסבר לכך הוא:

בנושא המשפט יש שני תחומים, וכלשון הפסוק – שופטים ושוטרים: "שופטים – דיינין הפוסקים את הדין, ושוטרים – הרודין את העם אחר מצותם .. עד שיקבל עליו את דין השופט"²⁰.

לכאורה יוצא, ששופטים הם "אמצעי" בלבד המאפשר בירור משפטי התורה, פרסומם וקיומם בחיי היום יום: כיון שעלול להתעורר ספק לגבי הבנת משפט התורה, יש צורך ב"שופטים" – דיינים המבררים את דין התורה.

וכן דרושים "שוטרים" המביאים לידי קיום פסק הדין והמשפט למעשה "עד שיקבל עליו את דין השופט".

לפי זה נראה, שהשוטרים חשובים²¹ מבחינה מסויימת יותר מהשופטים, כי הם מביאים לידי העיקר והתכלית – "שיקבל עליו את הדין".

אך כפי שמבואר בתורה תפקידם של ה"שופטים", אין מטרתם רק לגלות וליידע את העם בהוראות ברורות של דיני ומשפטי התורה, אלא יש להם (גם) תפקיד מהותי יותר כשלעצמם.

וכפי שמתאר הרמב"ם²² את בית הדין הגדול שבירושלים – אשר היה הבסיס והיסוד לכל השופטים, ש"בכל שעריך"²³ – ש"הם עיקר תורה שבעל־פה והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל".

הרמב"ם מציין כאן שלשה פרטים ושלבים²⁴ בתפקידו של בית הדין 97הגדול: א) "הם עיקר תורה שבעל־פה" – כאן אין בכוונה לתורה כהוראה בלבד, אלא לימוד והבנת התורה²⁵. ב) "והם עמודי ההוראה" – התפקיד של בירור ההלכה למעשה שבתורה, הוראה לפועל. ג) "ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" – האחריות לכך שהוראות בית הדין יגיעו לכל ישראל²⁶.

ד. השופטים בישראל – מחדשים בתורה

זהו ההבדל בין תפקידם של ה"שופטים" בעם ישראל, לבין תפקידם אצל בני נח – "להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך"²⁷ – שהוא הבדל מהותי ביותר:

תפקידם של השופטים והדיינים של בני נח הוא רק "לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם"²⁷: הדינים ניתנו להם בשלמותם²⁸, אך כיון שלא כל אחד מסוגל להבין בשכלו את הדין לאמיתו בכחות עצמו, או פנוי לכך וכדומה, יש צורך בדיינים ובשופטים המתמחים בפרטי הדינים ומתאימים לכל ארוע את הדין המתאים לו, וכן משתדלים להביא לקיום דינים אלו בפועל – "להזהיר את העם".

לעומת זאת, תפקידם של השופטים של בני ישראל הוא בראש ובראשונה – "עיקר תורה שבעל־פה".

התורה שבכתב נמסרה להם כדי שילמדו ויפרשו ויבארו אותה – תורה שבעל־פה: בכחם לא רק להבהיר וללבן דין בתורה, אלא אף לחדש בתורה²⁹, לפי כללי התורה, כמובן.

ועל כל זאת נאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"³⁰.

98וזוהי משמעות המדרש "מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין", ושהקב"ה מסר את המשפט ואת הדין דוקא לישראל: אין מדובר כאן על התפקיד של יישום הדין והמשפט באופן כללי, כפי שקיים גם אצל בני נח, אלא על החידוש שב"משפט" – ההבנה והחכמה³¹ שבתורה שבעל־פה, שהיא אינה לצורך העולם, כדי לדעת את המעשה אשר יעשו, אלא מעל לכך, ואהוב יותר אצל הקדוש־ברוך־הוא "מכל מה שבראתי"³², וענין זה נמסר לעם ישראל, כאמור לעיל.

ה. אהבה לבן קטן – מעצם מהותו

לפי זה יובן מדוע קשורה נתינה זו לחביבותם של ישראל דוקא כ"נער ישראל"³³:

בבירור ההלכות שבתורה יש צורך בעיקר³⁴ בגדלות בחכמה, כאמור לעיל, אך "מסירת" התורה על ידי הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, לשופטים של ישראל, באופן שהם מהווים את "עיקר תורה שבעל פה" – אינה דוקא משום מעלתם וגדולתם בחכמה, אלא משום שישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד³⁵, שישראל מאוחדים, כביכול, עם נותן התורה.

והמשל המתאים לכך הוא החביבות דוקא לבן קטן. אהבת האב לבנו הקטן אינה תלויה במעלותיו של הבן, שהרי הוא עדיין קטן, אלא רק משום כך שהאב והבן הם עצם אחד³⁶.

99וכך הוא גם בנמשל לגבי עם ישראל: קיימת החביבות לישראל משום היותם "עם חכם ונבון"³⁷. אך האהבה האמיתית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל אינה תלויה במעלותיהם וכדומה, אלא בעצם מהותם – הם "נער ישראל".

ובעבודה הרוחנית מופיעה דרגה זו בגלוי אצל היהודי כאשר הוא מחשיב עצמו כקטן³⁸, בענוה ובהתלבטות – "ממעטין עצמכם"³⁹ – ועל ידי כך נעשים ישראל "בעלים", כביכול, על התורה.

ולכן דוקא המשפט קשור לישראל ביתר עצמה וביתר עומק משאר עניני תורה ומצוות, כי בחידוש שבמשפט מתבטאת ה"מעלה העצמית" של ישראל, בעצם היותם מאוחדים עם מהותו של הקדוש־ברוך־הוא, אלקי ומלך⁴⁰ המשפט.

מכך מובן גם מדוע מובא המשל דוקא ממלך, כי בנמשל מקבלים ישראל לא דבר רגיל שהוא חביב, אלא דבר אשר רק ביכולתו של מלך לתת – הם מקבלים את ה"בעלות" על המשפט, הניתנת מאלקי ומלך המשפט.

ו. "שופטים ושוטרים" – "נעשה ונשמע"

המשמעות שצויינה לעיל לגבי "משפט" שקיימת באופן כללי בכל התורה והמצוות, קיימת גם בקיומה של כל מצוה בפני עצמה, על ידי כל אחד ואחת. וההסבר לכך הוא:

ההבדל בין "שופטים" לבין "שוטרים" דומה להבדל בין "נעשה" לבין "נשמע": מהותם של "השופטים" היא "נשמע" – הבנת⁴¹ התורה והמצוות. וה"שוטרים" מביאים לידי "נעשה" – עשיה בפועל, כולל מעשה מלשון כפיה⁴², שזוהי המשמעות של קבלת עול.

עשויים לחשוב ש"נשמע" אינה מטרה כשלעצמה, אלא היא מעין הכנה למצוה – על כך נלמדת ההוראה מהמדרש שהובא לעיל, שהקדוש־ברוך־הוא מצווה שיהיו שופטים – "נשמע" – כעבודה בפני עצמה.

זהו אחד ההסברים לסדר בין המושגים "נעשה ונשמע", נעשה קודם לנשמע – לא רק לצורך ה"נעשה", כדי שקבלת העול תהיה במלוא התוקף והשלמות, ללא התערבות של הסברים שכליים של "נשמע", אלא גם לצורך "נשמע":

כאשר "נשמע" בא לפני "נעשה", 100ייתכן שה"נשמע" מהווה הכנה בלבד ל"נעשה" – "לימוד המביא לידי מעשה".

אך כאשר ה"נשמע" בא לאחר ה"נעשה", לאחר שהעשיה כבר הושלמה, מובן, שה"נשמע" אינו רק הכנה ל"נעשה", אלא מטרה כשלעצמה.

והסיבה לכך היא, משום שהחביבות של הקדוש־ברוך־הוא לישראל מושלמת דוקא כאשר קיימת אצל ישראל הבנה והשגה שכלית בתורה ובמצוות. כי נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים, שכל ה"תחתונים" יהוו "דירה" וכלי לאלקות. כאשר מתקיימת אצל היהודי רק העשיה – "נעשה", קבלת עול – הרי למרות שבכך מתבטאת התבטלותו כלפי רצון ה', בכל זאת אין הדבר משפיע וחודר לכל מציאותו בכל הפרטים, כולל בכחות הפנימיים.

כדי שתושלם התכלית של "דירה בתחתונים"⁴³ אין די בהתבטלותו של היהודי כלפי רצון ה', אלא יש צורך שהוא וכל כחותיו יהוו "כלי" ו"דירה" לקדושה, וזאת דוקא כאשר קיימת אצלו גם הבנה והשגה בכחותיו הפנימיים – "נשמע"⁴⁴.

ז. הרצון והעונג שבמצוות

כשם שיש מעלה בלימוד התורה ובהבנתה⁴⁵ – "נשמע" – לעומת קיום המצוות, כך ישנם שני ענינים אלו בקיום כל מצוה עצמה:

כידוע⁴⁶, יש במצוות שני סוגים של כוונות: א) הכוונה הכללית, הזהה בכל המצוות, כנאמר בחלק מנוסח הברכה המופיע בכל המצוות – "אשר קדשנו במצוותיו וציונו", קיום רצון ה', קבלת עול מצוות. ב) הכוונה הפרטית המיוחדת הקשורה למשמעות המסויימת של מצוה זו – "להניח תפילין", ההבנה, הטעם והדעת שבמצוה. (בדומה לכך שרמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח איברים⁴⁷, ושס"ה מצוות לא תעשה הן כנגד שס"ה גידים, וכל מצוה מזככת ומשפיעה באיבר המסויים אצל האדם⁴⁸).

ההבדל בין שני סוגי כוונות אלו הוא בהתאם לשני הענינים שבמצוות⁴⁹: א) 101רצון ה' שבמצוות – שבו אין הבדלים, ובענין זה שוות כל המצוות. ב) העונג של הקדוש־ברוך־הוא (הפנימיות של הרצון שבמצוות) – ו"עונג העליון" שונה בכל מצוה.

בדומה⁵⁰ להבדל שבין הרצון והעונג בנפש האדם, שבכוח הרצון אין הבדלי דרגה, תקפו של הרצון זהה בכל ה"רצונות", ואילו בהרגשת התענוג יש הבדלים, שבכל דבר יש סוג אחר של תענוג.

ולכן יש מעלה בכוונה היחודית של המצוות על פני הכוונה הכללית⁵⁰, משום שבה קיים העונג של הקדוש־ברוך־הוא, כאמור לעיל, ש"נתאוה הקדוש־ברוך־הוא" דוקא בדירה בתחתונים, הניתנת להשגה באמצעות המשכת האור האלקי גם בפנימיות כל דבר⁵¹.

ח. המשפט – מקור התענוגים

אמנם, בכל מצוה קיימת המעלה של "משפט", מצד הכוונה המיוחדת והמשמעות המסויימת של מצוה זו, אך מעלה זו קיימת באופן מיוחד ב"משפט" כפשוטו.

שהרי⁵² העונג האלקי המלובש במצוות (בכל מצוה עונג מסויים אחר), הוא הארה בלבד מהעונג של הקדוש־ברוך־הוא, המאוחד עם מהותו ועצמותו יתברך. והרי הקדוש־ברוך־הוא עצמו אין בו הבדלים והתחלקות וכדומה, אלא הוא "מקור התענוגים", שמשם נמשכת "הארה במצוות לכל בחינה כמדרגתה".

וזהו היחוד ב"משפט" – "שופטים ושוטרים תתן לך" – שאין הכוונה רק לענין המסויים של המשפט, אלא לענין הכללי בקשר לתורה ולמצוות בכלל (כפי שהוסבר לעיל בהרחבה בסעיף ד). ולכן נאמר על כך "אני ה' אוהב משפט" – כי כאן אין מתגלית רק הארה של עונג העליון, כבכל מצוה מסויימת, אלא כאן מתגלה מקור התענוגים, ה"נתאוה" של עצמותו יתברך.

וזוהי הסיבה לכך שהמשפט ניתן לישראל דוקא משום "נער ישראל ואוהבהו" – דוקא משום המעלה של הקטנות וההתבטלות – כי ההתקשרות למקור התענוגים איננה⁵³ באמצעות עבודה של טעם והרגשת העונג, שבה מורגשת ישותו ומציאותו של האדם, אלא להיפך: דוקא על ידי פשטות מתקשרים לפשטות המוחלטת של מעלה⁵⁴.

102ט. "שופר" – מקור התענוגים

פרשת שופטים נקראת תמיד בתחלת חודש אלול:

בדרך כלל שבת פרשת ראה היא עדיין בחודש מנחם אב – שבת מברכים של חודש אלול, ואף אם פרשת ראה נקראת בראש חודש אלול ממש, הרי זה היום הראשון של ראש חודש – ל' מנחם אב, ואילו א' אלול חל תמיד בפרשת שופטים.

ומובן, שהאמור לעיל, לגבי השופטים קשור במיוחד לחודש אלול, שאחד ממנהגי ישראל בחודש זה, הוא תקיעת השופר של חודש אלול⁵⁵, המתחיל בא' באלול⁵⁶:

בענין השופר אנו מוצאים שני ניגודים⁵⁷: "שופר" מלשון "שפרו מעשיכם"⁵⁸, ענין של תענוג, ומצד שני, קול השופר מטיל אימה וחרדה⁵⁹, היפך העונג.

על כך מסביר ה"צמח צדק"⁶⁰, שה"שופר" הוא בבחינת "מקור התענוגים" שמעל לגילוי התענוג, ומשום כך הוא מטיל אימה וחרדה, כי גילוי מקור התענוגים כרוך בהתבטלות, כאמור לעיל.

כפי שידוע⁶¹ משלו של הבעל־שם־טוב על קול השופר, הדומה לקול הפשוט⁶² של בנו יחידו של המלך, אשר "אביו יכירו בטביעת עין דקלא".

103אך מצד שני, "שופר" הוא מלשון תענוג, כיון שזהו מקור התענוגים שממנו נמשכים כל סוגי התענוגים.

וזאת בדומה לדברי המדרש על המשפט – שופטים ושוטרים תתן לך – שעל כך נאמר "אני ה' אוהב משפט", ולכן מתקשר הדבר לישראל כפי שהם במצב של "נער ישראל ואוהבהו", כדלעיל.

ועל ידי ה"משפט" (שלמות הדין בכלל), מושג היעוד שבו מסתיים המדרש, ש"מיד אני גואל אתכם גאולה