שיחה ב

104שיחה ב

א. מדוע לא מציין הרמב"ם את מספר המצוות

שמדברי סופרים?

לאחר שהרמב"ם מונה במפורט את כל המצוות בהקדמה לספרו 'יד החזקה', הוא ממשיך: "אלה הם תרי"ג מצוות שנאמרו לו למשה בסיני הן וכללותיהן ופרטותיהן כו', ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה וקבעו אותם נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל, כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ותענית תשעה באב ועירובין וידים כו', כל אלו המצוות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם שנאמר¹ לא תסור מן הדבר וכו'".

וצריך ביאור: כל מה שהרמב"ם כותב הינו בתכלית הדיוק, וכאשר הוא מביא בחיבורו כמה ענינים הוא מסכם² ומפרט אותם – כפי שמצינו זאת לכל לראש בנוגע לכללות חיבורו: אין הוא מסתפק בדבריו בהקדמה³ "וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל ענין וענין, ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו ענין וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות כדי שיהיו סדורים על

ב פה", אלא הוא מונה וסופר אותם (לאחר מניית המצוות) "וראיתי לחלק חיבור זה לארבעה עשר ספרים". והוא מבאר את תוכנו של כל ספר ושמו וכמה הלכות מכיל כל ספר (כמו בספר המדע: "הלכותיו חמש וזה סידורן הלכות .. תשובה")⁴.

ובדומה לכך בנוגע למנין המצוות: כשם שהוא מדייק לציין את המספר הכללי של כל מצוות התורה (כמו בסוף ההקדמה – לפני מנין המצוות) "ומנין מצוות התורה הנוהגות לדורות שש מאות ושלוש עשרה מצוות, מהם מצוות עשה מאתיים ארבעים ושמונה סימן להם כו', ומהם מצוות לא־תעשה שלוש מאות וששים וחמש כו'", והוא חוזר וכופל זאת בכמה מקומות – כך הוא מונה⁵ בראש כל "הלכה" את המספר הכללי של המצוות שבה וגם מספר מפורט של מצוות עשה ולא־ 104תעשה שבהלכה זו. ולדוגמא – הלכות יסודי התורה: "יש בכללן עשר מצוות, שש מצוות עשה, וארבעה מצוות לא תעשה (וממשיך) וזהו פרטן כו'"; והוא חוזר ומסכם בסיום כל אחד מארבעה־עשר ספריו – את המספר הכללי והפרטי של המצוות שבו (ולדוגמא בסוף ספר המדע: "נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה חמש ושבעים, שש עשרה מהם מצוות עשה, ותשע וחמישים מצוות לא תעשה").

ועל פי כל זה נדרש ביאור – מדוע לא מציין כאן הרמב"ם – וגם לא מצינו שהרמב"ם יציין זאת במקום כלשהו בספרו – את המספר של המצוות שהם מדברי סופרים⁶?

ב. דחיית התירוץ שמדובר ב"אלפים רבים" של מצוות

בספר המצוות⁷ אומר הרמב"ם (בשאלתו על דעת "בעל הלכות גדולות" המונה מצוות מסויימות דרבנן במנין המצוות): "אם נמנה כל 'עשה' דרבנן וכל 'לא תעשה' דרבנן – יהיה זה עולה לאלפים רבים".

אך לא ניתן לומר שמטעם זה לא מציין הרמב"ם את מספר המצוות דרבנן, כי:

א) אדרבה, מכיוון שהמספר כה גדול, הרי נחוץ יותר לציין את מספרם, שכן הדבר מסייע לדעת ולזכור⁸ את כולן (יתירה מזו: על פי דברי הרמב"ם⁹ לגבי תרי"ג המצוות, מדוע הוא מפרט ומונה אותם בכל הלכה והלכה – כדי "להשמר שלא יעדר ממנו דבר שלא אדבר בו, ובזכרי כל המצוות במספר הייתי בטוח מזה" – הרי טעם זה שייך ונחוץ גם (ואף יותר) לגבי המצוות דרבנן).

ב) ועיקר: השאלה מדוע הרמב"ם אינו מונה אותן, היא אודות המצוות דרבנן בכללותן, בדומה לצורה בה הרמב"ם מונה אותן כאן – "כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ותענית תשעה באב ועירובין וידיים", ולא בנוגע לפרטיהם. ועוד ועיקר – השאלה מתייחסת לסוג מסויים ב"דברי סופרים" עצמן: ביחס למצוות שהם חידשו ותיקנו – ולא בקשר לגזירות ולסייגים שהם הוסיפו והכניסו בתוך המצוות דאורייתא, או מנהגים וכיוצא בזה¹⁰;

וסוג זה של מצוות מדברי סופרים הוא הרי במספר מוגבל ומועט. ובכמה מקומות¹¹ אכן נמנות שבע מצוות 105דרבנן – ותו לא¹².

ג. מצוות דרבנן נכללות במצות התורה לשמוע בקול חכמים

לכאורה היה ניתן לבאר זאת על פי דברי הרמב"ם עצמו:

הרמב"ם אומר כי "כל מה שציוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר ציוה .. לעשותו והוא אמרו "על פי התורה אשר יורוך... והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתיקנו אותו או גזרו, ואמר¹ לא תסור¹³", וכאריכות דבריו בענין זה בתחילת הלכות ממרים.

הרמב"ן¹⁴ משיג על כך ומקשה כמה וכמה קושיות על דברי הרמב"ם, וביניהן: אם על כל מצוה שמדברי סופרים קיים 'לאו' ו'עשה' מהתורה, היה צריך להחמיר בכל הענינים מדרבנן, להיותם חיובים מן התורה – ומדוע ישנם כמה הבדלים בהלכה בין מצוה דאורייתא ומצוה מדברי סופרים?

אחד מהתירוצים בזה במפרשים¹⁵: לדעת הרמב"ם, באי־קיום מצוה דרבנן או בעבירה על איסור מדברי סופרים – לא עוברים על מצות "על פי התורה אשר יורוך" או על הלאו של "לא תסור", כי אם, רק במקרה בו האדם לא מקבל את המצוה או את האיסור דרבנן, כלומר, כאשר אין הוא מודה בדברי חכמים.

זאת אומרת: המצוה "על פי התורה אשר יורוך" והלאו "לא תסור" אינו על עצם עשיית או אי־עשיית מה שתיקנו חכמים, אלא¹⁶ המצוה היא "לשמוע 106מכל בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל"¹⁷ – חיוב לציית לדברי חכמים.

וכפי שמסביר הרמב"ם¹⁸ את נוסח הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" הנאמר גם על קיום מצוות דרבנן: "והיכן ציוונו בתורה? שכתוב בה¹ 'אשר יאמרו לך תעשה', נמצא ענין הדברים והצען (=פירושן) כך הוא, "אשר קדשנו במצוותיו" שציוה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים".

מהאמור עולה¹⁹, כי המצוות דרבנן אינן נחלקות ונמנות כמצוות נבדלות, אלא כולן נכללות במצוה אחת – "לשמוע...", ו"לא תסור".

יתירה מזו אומרים המפרשים²⁰: כשם שאיסורי דרבנן (לכמה דיעות^*) הינם רק "איסורי גברא"²¹ אך לא "איסורי חפצא", כך גם הדבר לגבי מצוות דרבנן: הם לא ב"חפצא", אלא רק חיוב על ה"גברא".

ועל פי זה יש לומר, שלכן לא מציין הרמב"ם את מספר המצוות דרבנן, שבע מצוות וכיוצא בזה, כדי להדגיש ענין זה עצמו: במצוות דרבנן אין מבדילים כל אחת כמצוה נוספת בפני עצמה, ולא חל שם "מצוה"²² על כל מצוה מדברי סופרים לחוד, מכיוון שכל המצוות נכללות במצוה אחת – לציית לרבנן ו"לא תסור" מדבריהם.

וכמו, להבדיל, בנוגע לציות להוראות הרופא (שזהו ציווי השולחן־ערוך), שחייבים לקיימם משום הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"²³ – שלא מחשיבים בתור (קיום) "מצוה" בפני־עצמה כל מעשה, פעולה וזהירות שדורש הרופא.

ודוגמה חזקה יותר – הדבר דומה לקיום הפרטים של מצות כיבוד אב ואם²⁴. וכיוצא בזה.

ד. הפירוש אינו מתאים כהסבר לדברי הרמב"ם כאן

אך לא ניתן לתרץ כך, כי:

[נוסף על זה שלא מסתבר לומר, כי הרמב"ם ישנה מדרכו וסדרו בכל הספר 107כולו (שהוא סופר ומונה את פרטי הדברים והענינים, ומציין גם את סכומם הכולל) – רק בכדי לרמז על הענין הנ"ל (ובפרט שזהו ענין עיקרי שהיה עליו לומר בפירוש²⁵ במקום כלשהו בספרו) – הרי]

א) עצם ההנחה שבמצוות ואיסורים דרבנן (לדעת הרמב"ם) המצוה היא לא על המעשה עצמו אלא על שמיעת דברי חכמים, צריכה עיון גדול – וכמוכח גם מכך שלא כולם מפרשים כך בדעת הרמב"ם²⁶ –

ואין זה דומה כלל להוראות הרופא הנ"ל, שסוף־סוף הם כשלעצמם אינם דברי תורה²⁷, לעומת זאת תקנות ומצוות דרבנן הינם (בכללות כל אחת מהן) חלק מהלכות ודברי תורה; ומכיוון שהם חלק (ועיקר²⁸) מהתורה שבעל־פה, מובן שגם קיומן – כמו למשל קיום מצות מקרא מגילה – נחשב גם הוא מעשה של מצוה²⁹ על פי תורה (מדאורייתא), ולא רק כקיום של הציווי (הכללי) לשמוע דברי חכמים.

ב) על כל פנים, לא ניתן לומר שכוונת הרמב"ם כאן היא להדגיש ענין זה במצוות דרבנן, שהרי, הרמב"ם ממשיך ומבהיר מדוע מצוות אלו "אינם תוספת על מצוות התורה"

[וזה לשונו: "אם הוסיפו בית דין... דרך תקנה או דרך הוראה... אין זו תוספת, שהרי לא אמרו שהקדוש־ברוך־הוא ציוה לעשות עירוב או לקרות מגילה כו', ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה, אלא כך אנו אומרים, שהנביאים עם בית דין תיקנום וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי כו'"³⁰],

ואילו מקבלים את התירוץ האמור, הרי אין כאן קושיא מלכתחילה: הרמב"ם עצמו הרי מדגיש, באי ציון מספר המצוות מדרבנן, שמצוות אלו אינן נחשבות כמצוות בפני עצמן, אלא כולן מצוה כללית אחת מהתורה, לציית לחכמים ולא לסור מדבריהם – ואם כן מובן בפשטות שלא יעלה על הדעת שהדבר מהווה הוספה במספר המצוות³¹, ובמילא אין צורך לתרץ 108כיצד "אינם תוספת על מצוות התורה", ואין זה בסתירה לנאמר "לא³² תוסף עליו"³³.

ועל כרחך צריך לומר, כי מזה גופא שהרמב"ם זקוק להבהיר כאן תיכף מדוע "אינם תוספת על מצוות התורה" – מוכח כי, אדרבה: תוכן דבריו כאן אודות המצוות דרבנן משמעם, שהם (לא קיום של אחת ממצוות התורה – שמיעת דברי חכמים, אלא להיפך:) מצוות נוספות (בדומה למצוות התורה), שכל מצוה מחוייבים לקיימה – חיוב על פי תורה.

וכמוכח גם מדיוק לשונו "אלה הם תרי"ג מצוות .. ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה .. ויש לכל מצוה ומצוה מאלו פירושין ודקדוקין .. כל אלו המצוות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם...", זאת אומרת: אין אלה רק פרטים הכלולים במצות התורה "לא תסור", אלא ממש במצוות³⁴ נוספות ומיוחדות, זהות בסוגן וגדרן לתרי"ג מצוות התורה שנמנו קודם, אלא שהם "נתחדשו אחר מתן תורה כו'". ולכן נדרש מיד להבהיר, כיצד בכל זאת "אינם תוספת על מצוות התורה".

וחוזרת הקושיא למקומה: מדוע לא מציין הרמב"ם את מספרם של אותם "מצוות אחרות שנתחדשו"³⁵?

ה. למצוות דרבנן – אכן אין

מספר קבוע!

ויש לומר הביאור בזה:

בכך שהרמב"ם מדייק וחוזר ומונה כאן את מספר המצוות דאורייתא –

[הן בתחילת דבריו "אלה הם תרי"ג מצוות כו'", והן בהמשך דבריו כאשר 108הוא מסביר, כנ"ל, כיצד מצוות דרבנן "אינם תוספת על מצוות התורה, ועל מה הזהירה תורה 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו'? שלא יהא נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקדוש־ברוך־הוא צוהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלושה עשרה מצוות"],

ואינו מציין מספר במצוות שמדברי סופרים – בזה גופא בא לידי ביטוי ההבדל בין המצוות של התורה והמצוות מדרבנן:

המצוות דאורייתא הינן במנין ומספר מסויים וקבוע – ונצטוו "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", ובלשון הרמב"ם³⁶ "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר³⁷ את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".

לעומת זאת מצוות דרבנן הינן, כלשון הרמב"ם "מצוות שנתחדשו", מצוות אותן חכמים חידשו בכח התורה "כדי לחזק הדת ולתקן העולם (כדברי הרמב"ם בהלכות ממרים³⁸).

כלומר: מצוות אלה הינן – היפך ממספר קבוע. ובמילא, אין הרמב"ם יכול לציין מספר ביחס למצוות דרבנן, שכן מספר קבוע אפשרי רק במצוות דאורייתא, לא במצוות דרבנן.

ו. תיתכן גם הוספת מצוות חדשות מדרבנן בפועל

יתירה מזו: מכיוון שמוטל על חכמים חיוב לעשות סייג לתורה (ובלשון הרמב"ם³⁹) "לפי מה שהשעה צריכה" – יתכן שתגיע "שעה" בה יידרש להוסיף עוד גזירות ותקנות ומנהגים, מצוות דרבנן – ואז יהא מוטל על חכמים חיוב להוסיף וחיוב על בני ישראל לקיים את אותן הוספות – מצד "לא תסור" ו"לשמוע".

ולמרות שלפועל לא יתכן כעת שיתווספו מצוות חדשות מדרבנן, מכיוון שלא קיים עכשיו בית־דין הגדול שהוא בכוחו להוסיף תקנות כו' – הרי שתי תשובות בדבר:

ראשית, אין זה משנה את גדרן של המצוות דרבנן, מכיוון שעל פי הלכה קיימת אפשרות להוסיף על המצוות אם יקום בית דין הגדול, ובפרט לעתיד לבוא, כאשר "ואשיבה שופטיך כבראשונה"⁴⁰ –

הדבר הוא מעין ובדומה לביאור הרמב"ם בספר המצוות שלו⁴¹: מדוע מנה בין המצוות גם את מצות השמדת ז' אומות – אף שאינה נוהגת לדורות, 109ואין דרכו למנות מצוות כאלו במנין המצוות, וזה לשונו⁴²: "הענין שנסתיים בהשגת מטרתו בלי שיהא אותו הדבר תלוי בזמן מסויים אין אומרים בו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשריות אותו הדבר .. כללו של דבר, אתה צריך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצוה ובין הדבר אשר נצטווה עליו, כי יש שתהא נוהגת לדורות אלא שהדבר שנצטווה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות...";

ובדומה לכך בענינינו: למרות שבפועל לא קיימת כיום מציאות של בית־דין כזה שבכוחו לחדש מצוה, עם זאת קיימת עקרונית ההלכה והמצוה שבזה, שבית דין יכול לחדש ולהוסיף מצוות דרבנן בזמן הזה.

והשנית, קרוב לומר כי לדעת הרמב"ם יתכן שיתחדשו בפועל תקנות – שהם בגדר מצוות דרבנן – גם כאשר לא קיים בית דין הגדול. והוא על פי דברי הרמב"ם בהקדמתו לספר היד: "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם (על אף ש"בית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא") הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא – הם כל חכמי ישראל או רובם...". ומזה, שתקנה ומנהג ש"הסכימו עליהם כל ישראל" יש לו בכל הזמנים את התוקף של מצוה דרבנן.

ובפרט לפי דעת הרמב"ם, שיתכן כי אילו "הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם"⁴³ – שיתייסד בית דין של דיינים סמוכים⁴⁴ עם תוקף של בית דין הגדול (והחיוב "לשמוע מכל בית דין הגדול"¹⁷ אינו קשור כלל אם הבית־דין יושב בלשכת הגזית⁴⁵).

ז. הדיוק שקיים במספר שבע דווקא – אינו מההיבט ההלכתי

על אף שבכמה ספרים המצוות דרבנן נמנו במספר קבוע – שבע מצוות דרבנן⁴⁶ 110– והמספר שבע הוא בדיוק ובדוקא,

וכידוע ששבע מצוות דרבנן ביחד עם תרי"ג מצוות התורה הם במספר המדוייק תר"ך, כתר תורה⁴⁷ [ומטעם זה מצינו כי "עשרת⁴⁸ הדברות (ש)כוללים כל התורה כולה (יש בהם) תר"ך אותיות, תרי"ג אותיות בכל אות נרשם⁴⁹ מצוה אחת מתרי"ג מצוות, וז' אותיות היתרות הם⁵⁰ ז' מצוות דרבנן כמו שכתבו הקדמונים"] –

הרי אין זה כלל בסתירה למבואר לעיל, כי: בספרים הללו לו מתייחסים למצב כפי שהוא בפועל (כולל גם לעתיד לבוא?), שמלמעלה נקבע שיהיו בפועל לא יותר מאשר שבע מצוות דרבנן (והבית־דין שבכוחו לחדש ולהוסיף – לא יוסיף ויחדש עוד מצוות⁵¹ בפועל⁵²) וביחד עם מצוות דאורייתא הם תר"ך מצוות – כתר.

אך מצד הגדר ההלכתי של מצוות דרבנן – יתכן שיתווספו עוד מצוות⁵³ (וגם עליהם יחול הציווי "על פי התורה אשר יורוך", ו"לא תסור").

בסגנון אחר קצת: זה ש"כלפי שמיא גליא" שבפועל יהיו רק שבע מצוות דרבנן, כלל אינו משנה את העובדה שעל פי הלכה יכולות להתווסף עוד מצוות דרבנן. ויתרה מזה: מכיוון ש"רשות לכל אדם נתונה" לבחור לעשות היפך התורה – יתכן שהבית־דין יהא צריך ומחוייב לתקן ולהוסיף מצוות לצורך השעה ויהיו חייבים לקיימן, הן מצוות עשה והן מצוות לא־תעשה.

יש לומר כדוגמא, שהדבר דומה לביאור⁵⁴ הרמב"ם אודות הידיעה שלמעלה: העובדה ש"הקדוש־ברוך־הוא יודע כל מה שיהיה", אינה מכריחה את בחירת האדם, ו"מעשה האדם ביד האדם..."⁵⁵, "רשות לכל אדם נתונה 111אם רצה להטות עצמו לצד טובה ולהיות צדיק הרשות בידו"⁵⁶; ובדומה לכך להיפך. וכפי שהרמב"ם מבאר באריכות⁵⁴.

ח. העדר ההגבלה – קשור עם בחינת ה"כתר"

על פי הביאור האמור, שהרמב"ם אינו מציין את מספר המצוות דרבנן מכיוון שעל פי הלכה אין להם "מנין" והגבלה (והעדר מדידה והגבלה זו – הוא על פי הלכת תורת אמת) –

יש לומר, שהדבר תואם את המבואר בספרי גדולי ישראל, שהמספר המדוייק של שבע מצוות דרבנן משלים את המספר תר"ך – כתר.

שהרי, הדבר דומה לכך שגם בנוגע להלכות שבתורה מצינו שני ענינים אלו: ההלכות שבתורה נקראות⁵⁷ "תגא", "כתרה של תורה"; ואין להם מספר, כפי שנאמר "ועלמות⁵⁸ אין מספר"⁵⁹ "אל תקרי 'עלמות' אלא 'עולמות' – אלו הלכות דלית לון חושבנא"⁶⁰ (=שאין להן חשבון).

והדברים תלויים זה בזה: מכיוון שהלכות התורה קשורות עם "כתר" – לכן הם בלי מספר. בדומה לכתר גשמי שהוא למעלה מן הראש ומקיף את הראש, שזה מורה על כך שהוא נעלה מהאדם – וביחד עם זאת כתר אמתי צריך להיות "הולם" את הראש⁶¹; בדומה לכך "כתר עליון" הוא נעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם כך הוא כתר דעשיה, דיצירה... – ולכן ההלכות, להיותן "כתרה של תורה", הינן בלי חשבון⁶².

ובדומה לכך (בסגנון אחר קצת) הוא בנוגע למצוות מדברי סופרים⁶³, הקשורות עם תורה שבעל־פה "יותר" 112מסתם הלכות: ההלכות מבארות ומפרשות את התורה שבכתב⁶⁴, ואילו המצוות מדברי סופרים הם "מצוות אחרות שנתחדשו"⁶⁵

– אשר להיותן קשורות עם מדריגת הכתר, הרי לשתיהן אין מנין והגבלה.

והגם שבנוגע לקיומן בפועל בעולם, ומנינם מצד בחינת "עולם" שבתורה – קיימת הגבלה במצוות אלו (ז' מצוות דרבנן) – אך כפי שהן נמצאות במדריגת הלכות התורה (ובמילא – בספר הרמב"ם, שהוא – הלכות הלכות) מיתווסף חידוש גדול – בלשון הרמב"ם עצמו כנ"ל (תחילת סעיף ב') – שהריהן "עולה" ו"לאלפים רבים" בפועל⁶⁶, למעלה ממדידה והגבלה – ביחס למספר של שבע⁶⁷.

ועל־ידי לימוד ההלכות בכלל, הנקראות "תגא וכתרה של תורה", הרי – "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא"⁶⁸.