יום ב' דחג השבועות, ה'תש"ל
369
בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)
וידבר
אלקים את כל הדברים האלה לאמר 2437 , ומדייק בזה אדמו"ר הזקן בלקו"ת פ' במדבר 2438 , מהו הענין שנתינת התורה לישראל היתה ברעש וקולות וברקים (שהיו הכנה לעשרת הדברות) 2439 , וכדאיתא במדרש שהרעיש את כל העולם כולו 2440 , ומד' רוחות הקול יוצא 2441 , דלכאורה, הרי עשרת הדברות הם דברים פשוטים. ואע"פ שבעשה"ד נכלל כל התושב"כ ותושבע"פ (כדאיתא בירושלמי 2442 ), כולל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש 2443 , הרי זה רק בהעלם, אבל בגלוי נאמרו בעשה"ד דברים פשוטים. והרי הקולות וברקים שהיו ג"כ בגילוי, הם הכנה להדברים האלה (עשה"ד) שבגלוי, שהם דברים פשוטים. וא"כ צריך להבין מהו ענין הרעש וקולות וברקים כו'.
ב) ויובן
בהקדים מ"ש 2444 קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, דלכאורה אינו מובן מה שאומר תחילה קרוב הוי' לכל קוראיו, ואח"כ אומר לכל אשר יקראוהו באמת , והיינו, שאין זה לכל קוראיו, אלא רק לכל אשר יקראוהו באמת דוקא. ומובן מזה שיש כאן ב' הענינים, היינו, שישנו הענין דקרוב הוי' לכל קוראיו, וישנו גם המעלה המיוחדת דכל אשר יקראוהו באמת.
ג) והענין
בזה 2445 , דהנה, ענין האמת הו"ע התורה, דאין אמת אלא תורה 2446 , שהתורה היא תורת אמת, כי, אמת הוא דבר שאינו נפסק, אלא הוא בקיום כל הזמן, ויתירה מזה, שהוא בסוף כמו שהוא
370
בהתחלה ממש, בלי שום שינוי כלל, וכדאיתא בירושלמי 2447 בפי' חותמו של הקב"ה אמת, שהאותיות א'מ'ת' הם ראש האותיות אמצעיתן וסופן, ומאותיות אלו מצטרפת תיבת אמת, היינו, שענין האמת הוא בשוה בתחלתו בסופו ובאמצעיתו, ללא שינויים. וזהו שהתורה נקראת תורת אמת, לפי שאין בה שינויים.
וטעם
הדבר הוא, לפי שהתורה היא בחי' עצם, וכל עצם בלתי משתנה. דהנה, ענין האור, בהכרח שיהי' בו שינוי, דכיון שיש לו מקור, שהוא המאור, הרי בהכרח דככל שהוא קרוב יותר אל המאור ה"ה בתוקף יותר, דכן הוא הן באור גשמי הקרוב למקורו בגשמיות, והן באור רוחני שהוא קרוב למקורו ברוחניות, ועד שבהיותו בהמאור עצמו ה"ה בתוקף הכי גדול, כמבואר בתניא 2448 . וכן הוא בדרגא הכי נעלית שבענין האור, שהוא אור הקו, שיש שינוי בין תחלתו לסופו, ומזה מובן שיש שינוי גם באמצעיתו, וכן יש שינויים בכל דרגא ודרגא שבו, וכמבואר בע"ח 2449 שכל ענין המשכת הקו הוא לעשות מעלה ומטה, והרי הפירוש דמעלה ומטה הוא שמחולקין במעלתן ומדריגתן כו'. וענין זה (שבאור יש חילוק בין תחלתו לסופו) הוא לא רק באור פנימי, אלא גם באור מקיף, דאף שאור מקיף נמשך בכל מקום, וא"כ לכאורה הוא למעלה משינויים, הנה באמת גם באור מקיף יש שינויים, וכמ"ש בע"ח 2450 שבכל עיגול יש הפרש בין חצי העיגול העליון ובין חצי העיגול התחתון כו'. ונוסף על השינוי בהפעולה 2451 , יש שינוי גם בהאור עצמו, ואדרבה, בגלל השינוי בהאור, יש שינוי גם בהפעולה. וכל זה הוא לפי שכללות ענין האור הוא באופן שיש לו מקור, שהוא המאור (כנ"ל), ועד שאפילו בחי' האור שענינו הוא גילוי המאור, שהאור הוא מעין המאור, יש בו שינויים. משא"כ העצם אינו משתנה, והיינו, שבכל מקום שהוא ישנו העיקר מה שהוא עצמי, וגם כאשר אין האור והגילוי כ"כ, אין זה שינוי ומיעוט כלל, שהרי העצם הוא העיקר, וזה אינו מתמעט כו', והיינו, שהמיעוט וריבוי הוא בהאור שבו, אבל אין זה נוגע לעיקרו שהוא העצם.
ויובן
זה ע"פ משל מההפרש בין בחי' חכמה ורצון, שחכמה הוא אור מעצם הנפש, משא"כ בחי' הרצון הוא בחי' העצם. ועם היות שבשניהם יש שינויים, דכשם שבשכל יש שכל רוחני שמופשט מחומריות
371
וגשמיות, ויש שכל נמוך יותר, ועד שכל שבמעשה, כמו"כ יש כמה אופנים ברצון, יש רצון לדבר רוחני, ויש רצון השייך לעשי' בפועל, וכמו"כ ישנם חילוקים במקום עמידת הרצון באדם, שישנו הרצון כפי שהוא בראש, שמאיר בגילוי, וישנו הרצון כפי שהוא ברגל, שאינו מאיר בגילוי, ורק נראה ע"י תנועות הרגלים כו', וא"כ לכאורה משתווה הרצון אל השכל שבשניהם יש שינויים, מ"מ, יש הפרש גדול ביניהם, דבחכמה ושכל, החילוק והשינוי בין שכל רוחני לשכל מעשי הוא בהשכל עצמו, שזה שכל גס, וזה שכל דק ופשוט, משא"כ ברצון, החילוק הוא רק בנוגע לגילוי הרצון, אבל בעצם ענין הרצון, אין התחלקות כלל, דעיקר ענינו של הרצון הוא התוקף, והתוקף שבהרצון הוא בשוה בכל הפרטים שבהם בא הרצון, והחילוק הוא רק בהגילוי שבו, ועיקר ענינו של הרצון אינו ענין הגילוי, אלא התוקף, ובזה אין שינוי. וכל זה הוא לפי שענין הרצון הוא מרוצת עצם הנפש, והיינו, שעצם הנפש הוא בתנועה של מרוצה, ולכן אין חילוק בין רצון לדבר זה או לזולתו, משא"כ חכמה ושכל, שענינו הוא להשכיל כו', ה"ז גילוי מהנפש, ולכן ה"ה משתנה ומתחלק לפי אופן הגילוי כו', כנ"ל.
וכמו"כ
הוא בתורה שנקראת תורת אמת, שאין בה שינויים, להיותה בחי' העצם. דהנה, אע"פ שיש חילוקים בתורה, כידוע שיש תורת האצילות ותורת הבריאה 2452 , וכמבואר בלקו"ת 2453 שישנה התורה כמו שהיא בגעה"ע ובגעה"ת, ועד להתורה כמו שהיא למטה, הנה חילוק זה הוא רק בהגילויים שבתורה, אבל עצם ענין התורה, שאורייתא וקוב"ה כולא חד 2454 , אין בו שינויים, והוא בכל המדריגות בשוה, גם כמו שהתורה ירדה למטה, למצרים ירדתם כו' 2455 (ועד שנתלבשה בטענות של שקר 2456 , שראובן טוען כך ושמעון טוען כך, שטענה אחת בודאי אינה אמת). ואדרבה, דוקא ע"י ירידת התורה למטה ניתוסף גילוי אור בתורה שלמעלה, כדאיתא במעין החכמה 2457 שדוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה, שענין זה הוא דוקא ע"י לימוד התורה כמו שהיא למטה.
372
ד) והענין
הוא, דהנה, תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא, ואורייתא בקוב"ה, וכולהו דרגין על דרגין סתים וגליא 2458 . וידוע שיש בזה ב' פירושים, פי' הא' הוא, שסתים שבישראל מתחבר עם גליא שבתורה, והיינו, שהראש ופנימיות דנש"י קשור בסוף מדריגת התורה, שזהו"ע האותיות שבתורה, וכידוע שישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה 2459 , והיינו, שס"ר נש"י מושרשים בס"ר אותיות התורה 2460 , וכמ"ש 2461 וזאת לפנים בישראל, דבחי' זאת, שזהו"ע אותיות התורה, הוא לפנים בישראל, הפנימיות דישראל. וכן הוא בהתקשרות דתורה בקוב"ה, שסתים דתורה מתחבר עם גליא דקוב"ה. אמנם, כל זה הוא בנוגע להגילוי שבתורה, שיש בזה חילוקים, שבסתים שבתורה האלקות הוא בגילוי יותר. אבל מצד בחי' העצם שבתורה, הנה כמו שהיא למעלה כך היא גם למטה מטה, ואדרבה, דוקא בירידתה למטה נעשה החיבור בקוב"ה, כנ"ל. וזהו פי' הב' בתלת קשרין כו', שגם ע"י גליא שבתורה נעשית ההתקשרות דישראל עם סתים דקוב"ה, שזהו מצד בחי' העצם שבתורה שלמעלה מסדר השתלשלות. דהנה, מצד בחי' התורה כמו שהיא בסדר השתלשלות, הרי הסדר בהשתלשלות הוא שרק חיצוניות שבעליון נמשך ונעשה פנימיות להתחתון, שזהו מה שסתים דאורייתא מתקשר בגליא דקוב"ה, וגליא דאורייתא נעשה פנימיות לישראל. משא"כ מצד בחי' התורה כמו שהיא למעלה מסדר השתלשלות, שהוא בחי' אמת שבתורה, שלמעלה מכל השינויים, הנה גם ע"י הגליא שבתורה מתקשרים ישראל עם סתים דקוב"ה, ואדרבה, יש מעלה יתירה בגליא דתורה (ע"ד המעלה בהתורה שלמטה, שדוקא על ידה נעשה החיבור דתורה שלמעלה בקוב"ה, כנ"ל).
ויובן
ממה שמצינו שיש יתרון מעלה בקריאת אותיות התורה על העיון בתורה, דעם היות ששניהם תורה, ושניהם ניתנו במ"ת, מ"מ, יש יתרון מעלה בקריאת אותיות התורה על העיון בתורה. והענין בזה, דהנה, בודאי יש מעלה גדולה בהעיון בתורה, שדוקא ע"י היגיעה והעיון ה"ה יודע את חכמתו של הקב"ה ומבינה על בורי', שזהו דוקא כאשר הלימוד אינו בשטחיות, אלא באופן שמעיין ומתייגע בהלימוד, ודוקא עי"ז
373
מתייחד עם חכמתו של הקב"ה, כי היחוד הוא דוקא כשמשיג בהבנה והסברה כו', כמבואר בתניא 2462 . ועוד מעלה בהעיון שבתורה, שדוקא עי"ז ה"ה בא אל אמיתית נקודת רצון העליון שבכל מצוה, שיודע מה הוא ואיך הוא רצה"ע, וכמ"ש באגה"ק 2463 שע"י הלימוד בתושב"כ בלבד אי אפשר לדעת מה הוא רצה"ע, ואף שליכא מידי דלא רמיזא באורייתא 2464 , הרי זה רק ברמז, אבל עדיין אי אפשר לדעת איך הוא רצה"ע, כי אם ע"י העיון בתושבע"פ דוקא. ונוסף לכך שדוקא ע"י העיון בתורה יודע את רצה"ע, הרי זה נוגע גם לעשיית המצוות (שיש בזה עילוי גדול), שבכדי לדעת איך לקיים את המצוה, צריך לברר ההלכה לאמיתתה, שזה בא ע"י עיון ויגיעה עצומה ביותר, שאז דוקא יודע בפרטיות איך לקיים את המצוה כפי אמיתית הרצה"ע. ונוסף לזה, הנה ע"י היגיעה והעיון בתורה בא לענין הביטול, וכמבואר בהמשך תרס"ו 2465 בענין יעשה למחכה לו 2466 , למאן דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לה 2467 , שהעיון בתורה הוא באופן שמדייק מאד בכל דבר מפני היראה אולי לא יבוא אל אמיתת רצה"ע, ובפרט כאשר צריך לפסוק פס"ד הלכה למעשה, שאז נופלת עליו יראה גדולה ועצומה כו', ומזה מובן שדוקא ע"י העיון בתורה ה"ה בא לתכלית הביטול כו'. אמנם, לאחרי כל המעלות הנ"ל שישנם בהעיון בתורה, אין זה דומה למעלת הקריאה באותיות התורה, כי, כל המעלות שבעיון התורה (עד למעלה הכי נעלית דדחקין במלין דחוכמתא שהו"ע הביטול כו') הם מצד השגת השכל שלו, אבל בקריאת אותיות התורה ה"ה קורא ממש אותן הדברים שיצאו מפי הקב"ה. ויתירה מזה, שבאמת הנה גם עכשיו מדבר הקב"ה אותיות ודיבורים אלו ע"י הקריאה בתורה למטה, כמ"ש 2468 ואשים דברי בפיך, דברי ממש, שעז"נ 2469 הלא כה דברי כאש, וכתיב 2470 תען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא 2471 , וכל הקורא ושונה בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו 2472 , והיינו, שע"י קריאת אותיות התורה, הן בתושב"כ והן בתושבע"פ, מתחדשים אותיות התורה ע"י הקב"ה, וזהו שאומרים נותן התורה, לשון הוה 2473 , ומה להלן באימה וביראה וברתת
374
ובזיע אף כאן כו' 2474 , שמעלה זו ישנה בקריאת האותיות שבתורה דוקא (ולא בהעיון שבתורה), שע"י קריאה זו יוצאים גם עתה הדברים האלה מפי הקב"ה כמו במ"ת ממש.
וזהו
גם משנת"ל שע"י גליא שבתורה מתקשרים ישראל עם סתים דקוב"ה, כי, גליא שבתורה הו"ע האותיות שבתורה, שע"י הקריאה בהם נמשך גילוי עצמות א"ס ב"ה. וזהו גם מה שהתורה נקראת אמת, שעל ידה נמשך העצם שהוא בסוף כמו שהוא בהתחלה ממש, שגם ענין זה שייך לאותיות דוקא, כמרומז באותיות דתיבת אמת, שהם ראש האותיות אמצעיתן וסופן (כנ"ל).
ה) וכללות
הענין בזה, שהתורה היא ממוצע שאינו כמו שאר הממוצעים שבסדר השתלשלות, שהממוצע מפסיק כו', ונמשך רק חיצוניות האור, אלא התורה היא בחי' ממוצע המחבר, שעל ידה נמשך בחי' העצמות. וכאמור לעיל שע"י אותיות התורה (בחי' הגליא שבתורה) לוקחים בחי' סתים דקוב"ה. ואע"פ שבסתים דאורייתא מאיר אלקות בגלוי יותר מאשר בגליא שבתורה, הרי ידוע 2475 מאמר הבעש"ט בשם הרס"ג, העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, דענין מקצת העצם (במקצתו) היינו כמו שהוא מתעלם כו', ומ"מ, עי"ז אתה תופס בכולו, שיש בזה כל העצם. וכל זה הוא מצד העצם דתורה, שזהו למעלה מבחי' התורה כפי שהיא חכמתו של הקב"ה, שהחכמה היא ראשית ההשתלשלות, שמצד דרגא זו יש שינויים, ורק מצד העצם דתורה כפי שהיא למעלה מכל סדר ההשתלשלות, ה"ה למעלה משינויים, שזהו בחי' האמת, שהוא בסוף כמו בהתחלה כו'.
אמנם
כיון שישנם ב' הענינים בתורה, עכצ"ל שיש שייכות ביניהם, והיינו, שגם בחי' החכמה נעשית חד ממש עם הקב"ה, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא 2476 בשם מורו, שמדריגת החכמה היא מה שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, והיינו, שבבחי' החכמה ישנו ענין הביטול וההתאחדות עם אוא"ס ממש. וכמו שהוא בנפש האדם, שהנפש נקראת נפש המשכלת, ע"ש החכמה, שזה מורה על גודל היחוד של בחי' החכמה עם עצם הנפש 2477 . וזהו בדוגמת הענין
375
דפנימיות אבא פנימיות עתיק 2478 . ולכן, גם בבחי' החכמה ישנו בחי' האמת של התורה 2479 .
וזהו
מ"ש קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, דכל קוראיו קאי גם על אלו השייכים רק לקריאת האותיות (בחי' הגליא) שבתורה (אם מצד הפנאי שלו או מצד סיבה אחרת כו'), ומ"מ יש אצלם הענין דאשר יקראוהו באמת, שעי"ז קרוב הוי', לפי שהתורה היא בחי' האמת כו' 2480 .
ו) והנה
כשם שבתורה נמשך כל העצם בגליא שבתורה דוקא, כמו"כ הוא בעולם (שהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא 2481 ), שדוקא בענינים תחתונים נמשך בחי' עצומ"ה, שזהו מה שהתהוות היש היא דוקא ע"י מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה 2482 , וזהו מה שהיש הנברא נעשה יש האמיתי 2483 . וענין זה נמשך ע"י התורה שנקראת תורת אמת, שנמשך בכל מקום כמו שהוא ואינו משתנה כו', כנ"ל בארוכה.
ז) וזהו
מ"ש במ"ת וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. דהנה, מה ששמעו בגלוי הרי זה רק אותיות דיבור העליון, ורק דברים פשוטים ששייכים דוקא בעוה"ז הגשמי, כמו כבד את אביך ואת אמך 2484 , ששייך דוקא בעולם למטה, שאב ואם יש לכם19, ועד שגם הציווי אנכי הוי' אלקיך 2485 , שהו"ע מצות האמונה, שייך דוקא למטה בנשמות בגופים, שהרי למעלה הרי זה באופן של ראי' ממש, ולא שייך בזה ענין האמונה, ורק למטה שייך ענין האמונה. ואעפ"כ, בזה דוקא נמשך העצמות, שזהו מ"ש כאן וידבר אלקים, שפירושו אינו ענין של גבורה וצמצום, אלא תגבורת העצמות 2486 , שנמשך למטה באותיות הדיבור ובדברים פשוטים
376
דוקא. וזהו מה שמ"ת הרעיש את כל העולם, שהי' נרגש שאין עוד 2487 , אף בחללו של עולם 2488 , שזה הי' מצד בחי' תגבורת העצמות שנמשך ע"י וידבר אלקים וגו' בכל פרטי הענינים שבעשה"ד (תר"ך אותיות, שהם 2489 כללות כל התורה כולה44). וכל זה נעשה עי"ז שפנים בפנים דבר הוי' עמכם 2490 , והיינו, שהפנימיות דקוב"ה נעשה הפנימיות דישראל 2491 , שזוהי ההתקשרות דישראל עם סתים דקוב"ה, ונעשה הענין דאנכי הוי' אלקיך, כחך וחיותך 2492 , ובאופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד 2493 . וענין זה נמשך ממ"ת בכל השנה כולה. ועי"ז זוכים לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר 2494 , בקרוב ממש.
______ l ______
הערות
- 2437. יתרו כ, א.
- 2438. טו, ג.
- 2439. ראה יתרו יט, טז. שם, יט-יח.
- 2440. ספרי וילקוט שמעוני ברכה לג, ב.
- 2441. ראה תקו"ז תיקון כב (סד, ב). שמו"ר פ"ה, ט. תניא פל"ו (מו, א).
- 2442. ראה ירושלמי שקלים פ"ו ה"א. וראה תורה שלימה חלק טז במילואים ע' רג ואילך. וש"נ.
- 2443. ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. לקו"ש חי"ט ע' 252 הערות 20-21. וש"נ.
- 2444. תהלים קמה, יח.
- 2445. בכל הבא לקמן – ראה המשך תער"ב ח"ב פשס"א ואילך. וראה גם ד"ה קרוב ה' דיום ב' דחג השבועות וד"ה שלח לך – תשח"י (סה"מ תשי"ח ע' רלא ואילך; ע' רלח ואילך). ד"ה ונחה דאחש"פ תשל"א.
- 2446. ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח. איכ"ר פתיחתא ב. תקו"ז תכ"א (נ, א). וראה גם ברכות ה, ריש ע"ב.
- 2447. סנהדרין פ"א ה"א.
- 2448. פל"ג.
- 2449. שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב.
- 2450. שם ענף ד. שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"ג.
- 2451. ראה גם המשך תער"ב ח"א פמ"א.
- 2452. ראה לקו"ת עקב יז, ב. דרושים לסוכות פא, ד. אוה"ת תשא ריש ע' א'תתקע. סה"מ תרכ"ז ע' קסו. תרל"ד ע' רעח. תרפ"ט ע' רכ ואילך.
- 2453. ראה לקו"ת תזריע כב, סע"ב ואילך.
- 2454. הובא בשם הזהר בתניא פ"ד ור"פ כג. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז תיקון ו בתחילתו. לקו"ת נצבים מו, א. ועוד.
- 2455. שבת פח, ב ואילך.
- 2456. ראה תניא פ"ה. סה"מ תרצ"ב ע' קמח. וש"נ.
- 2457. ראה זהר ח"ג רכב, ב (ברע"מ). לקו"ת שלח מז, ג. שם נא, א. ובכ"מ.
- 2458. זהר ח"ג עג, א. וראה גם לקמן ד"ה כי המצוה הזאת דש"פ נצו"י שנה זו (תו"מ חס"א).
- 2459. זהר חדש רות פח, ד. מגלה עמוקות אופן קפו.
- 2460. ראה לקו"ת בהר מא, ב. מג, ד. אוה"ת נ"ך ח"ג ע' א'שב. סה"מ תרפ"ט ע' פא. וש"נ.
- 2461. רות ד, ז.
- 2462. פ"ה.
- 2463. סכ"ט.
- 2464. ראה זח"ג רכא, א. וראה תענית ט, א.
- 2465. ע' תקלד ואילך. וראה שם ע' תקטו ואילך.
- 2466. ישעי' סד, ג.
- 2467. זח"א קל, ב.
- 2468. ישעי' נא, טז.
- 2469. ירמי' כג, כט.
- 2470. תהלים קיט, קעב. ראה תו"א יתרו סז, ב. ועוד.
- 2471. ע"ד סוכה לח, ב.
- 2472. ראה תדבא"ר פי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד.
- 2473. לקו"ת תזריע כג, א. ועוד.
- 2474. ברכות כב, א. וראה תו"א יתרו שם.
- 2475. כתר שם טוב (קה"ת, תשס"ד) סימן קיא א . הוספות סימן רכז. וש"נ. המשך תער"ב ח"א פר"ד. פער"ב.
- 2476. פרק לה בהגהה.
- 2477. ראה המשך תער"ב שם פר"ג.
- 2478. ראה פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו. רמ"ז לזח"ג רס, ב. לקו"ת נצבים מט, ד. וש"נ. סה"מ ה'ש"ת ע' 49 ואילך ובהערת כ"ק אדמו"ר שליט"א שם.
- 2479. ראה גם המשך תער"ב ח"ב פשנ"ח.
- 2480. חסר קצת ( המו"ל ).
- 2481. זח"ב קסא, סע"א ואילך.
- 2482. אגה"ק סימן כ (קל, ריש ע"ב).
- 2483. ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ד"ה ולקחתם לכם תרס"א (סה"מ תרס"א ע' קצט). ד"ה באתי לגני תשי"א פ"ד (תו"מ סה"מ באתי לגני ח"א ע' ט ואילך). ועוד.
- 2484. יתרו כ, יב.
- 2485. יתרו כ, ב. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע א. חינוך מצוה כה. סהמ"צ להצ"צ מד, ב ואילך.
- 2486. ראה המשך תער"ב שם ע' א'פא. סה"מ עטר"ת ע' תקסט.
- 2487. ואתחנן ד, לט.
- 2488. דברים רבה פ"ב, כח. ילקוט שמעוני יתרו רמז רסט. יהושע רמז י.
- 2489. ראה של"ה שטז, סע"א. וראה לקו"ש חכ"ט ע' 110. וש"נ.
- 2490. ואתחנן ה, ד.
- 2491. ראה לקו"ת במדבר יח, ב. מסעי צג, ד. אוה"ת ואתחנן ע' קצג. ד"ה פנים בפנים עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' תקפ), תרצ"ז (סה"מ תרצ"ז ע' 273 ואילך).
- 2492. ראה לקו"ת שלח מ, ג. בלק עג, ריש ע"ג.
- 2493. ראה זח"ג עג, א.
- 2494. ישעי' מ, ה.
שמות רבה ה׳:ט׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. מַהוּ יַרְעֵם, כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְּקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים, כֵּיצַד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמַחֲזִיר בְּכָל הָעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל בָּא עֲלֵיהֶם מִן הַדָּרוֹם וְהָיוּ רָצִים לַדָּרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל, וּמִדָּרוֹם נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן וְהָיוּ רָצִים לַצָּפוֹן, וּמִצָּפוֹן נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח וְהָיוּ רָצִים לַמִּזְרָח, וּמִמִּזְרָח נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב וְהָיוּ רָצִים לַמַּעֲרָב, וּמִן הַמַּעֲרָב נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶן וְהָיָה נֶהְפַּךְ בָּאָרֶץ, וְהָיוּ מַבִּיטִין לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, לו): מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה (איוב כח, יב): וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, מִן הַמִּזְרָח אוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ב): ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵֹּׂעִיר לָמוֹ. וּכְתִיב (חבקוק ג, ג): אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא. וְאוֹמֵר (שמות כ, טו): וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא הַקּוֹלֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וְנֶחְלַק לְשִׁבְעִים קוֹלוֹת לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת, וְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה שׁוֹמַעַת קוֹל בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה וְנַפְשׁוֹתֵיהֶן יוֹצְאוֹת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ שׁוֹמְעִין וְלֹא הָיוּ נִזּוֹקִין. כֵּיצַד הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא דוּ פַּרְצוּפִין הָיָה יוֹצֵא, וְהוֹרֵג לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁלֹא קִבְּלוּהָ, וְנוֹתֵן חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר לָהֶם בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה (דברים ה, כג): כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וגו', אַתָּה הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וְחָיִיתָ, אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׁוֹמְעִים וּמֵתִים. בּוֹא וּרְאֵה הֵיאַךְ הַקּוֹל יוֹצֵא, אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ, הַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן, וְהַיּוֹנְקִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹּחָן, וְאַף משֶׁה לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, יט): משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, בְּקוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַף נָשִׁים מְעֻבָּרוֹת לְפִי כֹּחָן, הֱוֵי אוֹמֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְמֹד מִן הַמָּן שֶׁלֹא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ד): הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וגו'. וְהַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, לא): וְטַעֲמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. וְיוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ח): וְהָיָה טַעֲמוֹ כְּטַעַם וגו'. וְהַחוֹלִים כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, יט): וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ סֹלֶת וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךָ. וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים טָעֲמוּ אוֹתוֹ מַר וְגַד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ז): וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כֹּחַ בּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקּוֹל נֶחְלַק לְקוֹלוֹת הַרְבֵּה שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, טו): וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, הֱוֵי (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. דָּבָר אַחֵר, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁלשָׁה קוֹלוֹת הוֹלְכוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת כְּלוּם, וְאֵלּוּ הֵן, הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף. הַיּוֹם מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאי זֶה הַכּוֹכָב שֶׁהוּא שָׁף בָּרָקִיעַ אֵינוֹ אֶלָּא כַּמַּסָּר סְפָרִים אֲחֵרִים: כַּמַּסְמֵר הַזֶּה שֶׁהוּא נָתוּן בָּעֵץ. הַגְּשָׁמִים מִנַּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מב, ח): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כֵּיצַד, יֵשׁ אִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו יוֹרְדִים עֶשְׂרִים אַמָּה, וְיֵשׁ שְׁלשִׁים, וְיֵשׁ חֲמִשִּׁים, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן יוֹרְדִין אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְהַגְּשָׁמִים לְמַעְלָה אִם אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה הֵן מֵתִים, אִם שׁוֹתִין שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, טוֹרֵף אוֹתָן שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים, אֶלָּא זֶה תְּהוֹם הָעֶלְיוֹן קוֹרֵא לַתַּחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ עֲלֵה וַאֲנִי יוֹרֵד, וְתַחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ רֵד וַאֲנִי אֶעֱלֶה, עַד שֶׁהָעֶלְיוֹן יוֹרֵד וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים וְהַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְקוֹרְאִין זֶה לָזֶה, וּבְנֵי אָדָם בֵּינְתַּיִם וְאֵינָן [יודעין] שׁוֹמְעִין, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף וּבְנֵי אָדָם יוֹשְׁבִין אֶצְלוֹ וְאֵינָן שׁוֹמְעִין. הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן (שמות ד, יט): לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, נֶחְלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דוּ פַּרְצוּפִין, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ, לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
תלמוד ירושלמי פאה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת. זוֹרְעָהּ שְׁנֵי מִינִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה גוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים עֲשָׂאָן גוֹרֶן אַחַת עוֹשֶׂה גוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת. שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת. מַעֲשֶׂה כְּשֶׁזָּרַע רִבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאֲלוּ. אָמַר נָחוּם הַלִּיבֶּלָּר מְקוּבָּל אֲנִי מֶרִבִּי מִיַישָׁא שֶׁקִּיבֵּל מֵאַבָּא שֶׁקִּיבֵּל מִן הַזּוּגּוֹת שֶׁקִּיבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינִי חִיטִּים אִם עֲשָׂאָן גּוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת.
הלכה: קָצַר חֵצִי אַיגִּדוֹ וְחֵצִי שְׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן גּוֹרֶן אֶחָד וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת אֵינוֹ מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הַשְּׁמוּתִית לֹא בַתְּחִילָּה וְלֹא בְסוֹף. קָצַר חֵצִי הָאַגִּדוֹ וְחֵצִי הַשְּׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן גּוֹרֶן אַחַת מַפְרִישׁ עַל הָאַגִּדוֹ שֶׁבְּסוֹף עַל הַשְּׁמוּתִית שֶׁבְּסוֹף. מִן הָאַגִּדוֹ שֶׁבַּתְּחִילָּה עַל הַשְּׁמוּתִית שֶׁבַּתְּחִילָּה. מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ בְּשֶׁכִּילָּה אֶת שָׂדֵהוּ. אֲבָל אִם לֹא כִילָּה אֶת שָׂדֵהוּ אֲפִילוּ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ אֵינוֹ מַפְרִיש. קָצַר חֲצִי אַגִּדוֹ וְכָל הַשְּׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן גּוֹרֶן אַחַת וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ וְכָל הַשְּׁמוּתִית שֶׁשָּׁם נִפְטְרָה.
אָמַר רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אִם בָּאָת הֲלָכָה תַּחַת יָדֵיךְ וְאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מַה טִיבָהּ אַל תַּפְלִיגֶנָּה לְדָבָר אַחֵר שֶׁהֲרֵי כַּמָּה הֲלָכוֹת נֶאֱמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי וְכוּלְהֹן מְשׁוּקָּעוֹת בַּמִּשְׁנָה. אָמַר רִבִּי אָבִין וְיֵאוּת הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּים אִילוּלֵי שֶׁבָּא נָחוּם וּפִירֵשׁ לָנוּ יוֹדְעִין הָיִינוּ.
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי לְעָזָר אֶכְתָּוב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי. וְכִי רוּבָּהּ שֶׁל תּוֹרָה נִכְתְּבָה אֶלָּא מְרוּבִּין הֵן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַכְּתָב מִן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַפֶּה. וְכֵינִי. אֶלָּא כֵינִי חֲבִיבִין הֵן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַפֶּה מִן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַכְּתָב.
רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי אוֹמֵר אֶכְתָּוב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי אֵילּוּ הַתּוֹכָחוֹת. אֲפִילוּ כֵן [לֹא כְּמוֹ] זָר נֶחְשָׁבוּ.
אָמַר רִבִּי אָבִין אִילוּלֵי כָתַבְתִּי לְךָ רוּבֵּי תוֹרָתִי לֹא כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ. מַה בֵּינָן לָאוּמּוֹת. אֵילּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶן וְאֵילּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶן. אֵילּוּ מוֹצִיאִין דִּפְתֶּרֵיהֶן וְאֵילּוּ מוֹצִיאִין דִּפְתֶּרֵיהֶן.
רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן נֶאֱמְרוּ דְּבָרִים בְּפֶה וְנֶאֱמְרוּ דְּבָרִים בִּכְתָב וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה מֵהֶן חָבִיב. אֶלָּא מִן מַה דִּכְתִיב כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל הָדָא אָמְרָה אוֹתָן שֶׁבְּפֶה חֲבִיבִין.
רִבִי יוֹחָנָן וְרִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן חַד אָמַר אִם שִׁימַּרְתָּה מַה שֶׁבְּפֶה וְשִׁימַּרְתָּ מַה שֶׁבִּכְתָב אֲנִי כוֹרֵת אִתְּךָ בְרִית וְאִם לָאו אֵינִי כוֹרֵת אִתְּךָ בְרִית. וְחָרָנָה אָמַר אִם שִׁימַּרְתָּ מַה שֶׁבְּפֶה וְקִיַימְתָּ מַה שֶׁבִּכְתָב אַתָּה מְקַבֵּל שָׂכָר וְאִם לָאו אֵין אַתָּה מְקַבֵּל שָׂכָר.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עֲלֵיהֶם וַעֲלֵיהֶם כָּל כְּכָל דְּבָרים הַדְּבָרִים מִקְרָא מִשְׁנָה תַּלְמוּד וַאֲגָדָה. אֲפִילוּ מַה שֶׁתַּלְמִיד וָותִיק עָתִיד לְהוֹרוֹת לִפְנֵי רַבּוֹ כְּבָר נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. מַה טַעַם יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא. מֵשִׁיבוֹ חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים.
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אֵין לְמֵידִין לֹא מִן הַהֲלָכוֹת וְלֹא מִן הַהַגָּדוֹת וְלֹא מִן הַתּוֹסָפוֹת אֶלָּא מִן הַתַּלְמוּד. תַּנִּי רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָָׁאוּל הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּין הִיא שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִין. אָמַר רִבִּי זְעִירָא כָּךְ הָיְתָה הֲלָכָה בְיָדָם וּשְׁכָחוּהָ הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּין הִיא שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִים. וְהָתַנֵּינָן הַמַּחֲלִיק בְּצָלִין לַחִין לַשּׁוּק וּמְקַיֵים יְבֵישִׁין לַגּוֹרֶן אִית לָךְ מֵימַר שׁוּק וְגוֹרֶן כָּךְ הָיְתָה הֲלָכָה בְיָדָן וּשְׁכָחוּהָ.
רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אֵין לְמֵידִין מִן הָהוֹרָיָיה. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאֵין לְמֵידִין מִן הַמַּעֲשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ רִבִי מָנָא הָדָא דְּתֵימַר בְּהַהוּא דְּלָא סְבַר בְּרַם בְּהַהוּא דִּסְבַר עֲבַד. אֲמַר לֵיהּ בֵּין סְבַר בֵּין לָא סְבַר בְּהוּא דִפְלִיגָא. בְּרַם בְּהוּא דְלָא פְלִיג בֵּין סְבַר בֵּין לָא סְבַר.
תלמוד ירושלמי ראש השנה ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
משנה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו׳. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְכַוְונִין לִיבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
הלכה: רִבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶֶּן לֵוִי אָמַר. עֲמָלֵק כּוֹשְׁפָן הָיָה. מֶה הָיָה עוֹשֶׂה. הָיָה מַעֲמִיד בְּנֵי אָדָם בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. לוֹמַר. לֹא בִמְהֵרָה אָדָם נוֹפֵל בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. עִירְבֵּב אֶת הַמַּזָּלוֹת. הָדָא הוּא דִכְתִיב שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָה וגו׳. וּכְתִיב נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. מֵרוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ. שְׁמוּאֵל אָמַר. וְצָבָא תִּינָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע. כְפִשְׁעָהּ שֶׁלְתוֹרָה. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. אֵימָתַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ הַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הַזֹּאת גוֹזֶרֶת וּמַצְלַחַת. מַה טַעַם. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה. וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ. וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
סוכה ל״ח ב - הטקסט מספריא
הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מִמִּנְהֲגָא דְהַלֵּילָא. הוּא אוֹמֵר: ״הַלְלוּיָהּ״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת ״הַלְלוּיָהּ״.
הוּא אוֹמֵר: ״הַלָּלוּ עַבְדֵי ה׳״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. הוּא אוֹמֵר: ״הוֹדוּ לַה׳״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הוֹדוּ לַה׳״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: מִצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה קָטָן מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנִין אַחֲרָיו מַה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״, מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל — כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ — מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרָשַׁיָּא אָמְרוּ: שָׁמַע וְלֹא עָנָה — יָצָא.
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה — דִּכְתִיב: ״אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר קָרָא (יֹאשִׁיָּהוּ)״. וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן? וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״. אֶלָּא, מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
וְדִילְמָא בָּתַר דִּקְרָאנְהוּ שָׁפָן קְרָא יֹאשִׁיָּהוּ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע לִפְנֵי ה׳ בְּשׇׁמְעֲךָ (אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה)״ — ״בְּשׇׁמְעֲךָ״ וְלָא ״בְּקׇרְאֲךָ״.
אָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וַהֲדַר ״בְּשֵׁם ה׳״, אֶלָּא ״בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳״, בַּהֲדָדֵי. (אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא:
Many significant halakhot can be learned from the custom of hallel based on the manner in which it was recited. In reciting hallel there are allusions to several halakhic matters and customs that the Sages instituted due to circumstances extant at the time. Although due to increased literacy and familiarity with the hallel liturgy the reasons no longer apply, these customs remain in practice. The prayer leader recites: “Halleluya” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source that there is a mitzva to respond: Halleluya.
Likewise, the prayer leader recites: “Give praise, servants of the Lord” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if an adult male was reciting hallel on his behalf, he answers: Halleluya. He recites: “Thank the Lord, for He is good” (Psalms 118:1), and they respond: “Thank the Lord, for He is good.” From here is the source that there is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters. It was also stated that Rav Ḥanan bar Rava said: There is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters.
Rava continued to cite the significant halakhot learned from hallel. The prayer leader recites: “Lord, please save us” (Psalms 118:25), and the congregation recites: “Lord, please save us,” in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if a minor was reciting a portion that is not from the beginning of a chapter on one’s behalf, he recites after him precisely what he says.
The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, as the congregation fulfills its obligation even though it does not repeat the entire verse.
Apropos this halakha, the Gemara relates that the Sages raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: If one heard a passage recited and did not recite it himself, what is the halakha? Did he fulfill his obligation or not? He said to them that the Sages, and the schoolteachers, and the heads of the nation, and the homiletic interpreters said: One who heard a passage recited and did not recite it himself fulfilled his obligation.
It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.
The Gemara asks: And perhaps after Shaphan read them Josiah read them again? Rav Aḥa bar Ya’akov said: It should not enter your mind to say so, as it is written: “Because your heart was tender and you humbled yourself before the Lord when you heard what I spoke in this place” (II Kings 22:19). The Gemara infers: “When you heard” is written in the verse, and not: When you read. In other words, immediately upon hearing Shaphan read the text, King Josiah sent for Huldah the prophetess, which shows that he humbled his heart. Clearly, the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it.
Apropos hallel, the Gemara cites additional halakhot. Rava said: Let a person not recite: “Blessed is one who comes,” and then, after pausing, recite: “In the name of the Lord.” Rather, let him recite without pause: “Blessed is one who comes in the name of the Lord.” Rav Safra said to Rava:
ספר המצוות, מצוות עשה א׳ - הטקסט מספריא
היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו אנכי ה' אלהיך. ובסוף גמרא מכות (דף כ"ג:) אמרו תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, מאי קראה תורה צוה לנו משה, ר"ל מנין תור"ה. והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא תרי"א הוי, והיה המענה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצות, והוא צווי באמונת האלהות כמו שבארנו. (בפרשת וישמע יתרו, מדע הלכות יסודי התורה פ"א):
דברים רבה ב׳:כ״ח - הטקסט מספריא
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (דברים ד, לט): וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, אָמַר רַבִּי מֵאִיר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ וְלִבְּךָ יוֹדְעִים מַעֲשִׂים שֶׁעָשִׂיתָ, וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עָלֶיךָ שֶׁלֹא כְּנֶגֶד מַעֲשֶׂיךָ הֵבֵאתִי עָלֶיךָ. דָּבָר אַחֵר (דברים ד, לט): כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, רַבָּנָן אָמְרֵי יִתְרוֹ נָתַן מַמָּשׁ בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח, יא): עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. נַעֲמָן הוֹדָה בְּמִקְצָת, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, טו): הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל. רָחָב שָׂמַתְהוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ב, יא): כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. משֶׁה שָׂמוֹ אַף בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. מַהוּ אֵין עוֹד, אֲפִלּוּ בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי לא, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, אַתָּה הֲעֵדוֹתָ עָלַי אֵין עוֹד, וְאַף אֲנִי מֵעִיד עָלֶיךָ (דברים לד, י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה. מַה כְּתִיב (דברים כב, ז): לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זוֹ הִיא אֲרִיכוּת יָמִים, אָדָם הוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְגוֹאֵל הַדָּם רוֹדֵף אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ, וְהַכֹּל מֵתִים שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חַיֶּיךָ יָפֶה הֵן מְדַבְּרִין, לֵךְ וְתַפְרִישׁ לָהֶן עָרֵי מִקְלָט, שֶׁנֶּאֱמַר אָז יַבְדִּיל משֶׁה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

