109

ואין דרכו למנות מצוות כאלו במנין המצוות, וזה לשונו⁴²: "הענין שנסתיים בהשגת מטרתו בלי שיהא אותו הדבר תלוי בזמן מסויים אין אומרים בו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשריות אותו הדבר .. כללו של דבר, אתה צריך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצוה ובין הדבר אשר נצטווה עליו, כי יש שתהא נוהגת לדורות אלא שהדבר שנצטווה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות...";

ובדומה לכך בענינינו: למרות שבפועל לא קיימת כיום מציאות של בית־דין כזה שבכוחו לחדש מצוה, עם זאת קיימת עקרונית ההלכה והמצוה שבזה, שבית דין יכול לחדש ולהוסיף מצוות דרבנן בזמן הזה.

והשנית, קרוב לומר כי לדעת הרמב"ם יתכן שיתחדשו בפועל תקנות – שהם בגדר מצוות דרבנן – גם כאשר לא קיים בית דין הגדול. והוא על פי דברי הרמב"ם בהקדמתו לספר היד: "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם (על אף ש"בית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא") הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא – הם כל חכמי ישראל או רובם...". ומזה, שתקנה ומנהג ש"הסכימו עליהם כל ישראל" יש לו בכל הזמנים את התוקף של מצוה דרבנן.

ובפרט לפי דעת הרמב"ם, שיתכן כי אילו "הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם"⁴³ – שיתייסד בית דין של דיינים סמוכים⁴⁴ עם תוקף של בית דין הגדול (והחיוב "לשמוע מכל בית דין הגדול"¹⁷ אינו קשור כלל אם הבית־דין יושב בלשכת הגזית⁴⁵).

ז. הדיוק שקיים במספר שבע דווקא – אינו מההיבט ההלכתי

על אף שבכמה ספרים המצוות דרבנן נמנו במספר קבוע – שבע מצוות דרבנן⁴⁶