99

וכך הוא גם בנמשל לגבי עם ישראל: קיימת החביבות לישראל משום היותם "עם חכם ונבון"³⁷. אך האהבה האמיתית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל אינה תלויה במעלותיהם וכדומה, אלא בעצם מהותם – הם "נער ישראל".

ובעבודה הרוחנית מופיעה דרגה זו בגלוי אצל היהודי כאשר הוא מחשיב עצמו כקטן³⁸, בענוה ובהתלבטות – "ממעטין עצמכם"³⁹ – ועל ידי כך נעשים ישראל "בעלים", כביכול, על התורה.

ולכן דוקא המשפט קשור לישראל ביתר עצמה וביתר עומק משאר עניני תורה ומצוות, כי בחידוש שבמשפט מתבטאת ה"מעלה העצמית" של ישראל, בעצם היותם מאוחדים עם מהותו של הקדוש־ברוך־הוא, אלקי ומלך⁴⁰ המשפט.

מכך מובן גם מדוע מובא המשל דוקא ממלך, כי בנמשל מקבלים ישראל לא דבר רגיל שהוא חביב, אלא דבר אשר רק ביכולתו של מלך לתת – הם מקבלים את ה"בעלות" על המשפט, הניתנת מאלקי ומלך המשפט.

ו. "שופטים ושוטרים" – "נעשה ונשמע"

המשמעות שצויינה לעיל לגבי "משפט" שקיימת באופן כללי בכל התורה והמצוות, קיימת גם בקיומה של כל מצוה בפני עצמה, על ידי כל אחד ואחת. וההסבר לכך הוא:

ההבדל בין "שופטים" לבין "שוטרים" דומה להבדל בין "נעשה" לבין "נשמע": מהותם של "השופטים" היא "נשמע" – הבנת⁴¹ התורה והמצוות. וה"שוטרים" מביאים לידי "נעשה" – עשיה בפועל, כולל מעשה מלשון כפיה⁴², שזוהי המשמעות של קבלת עול.

עשויים לחשוב ש"נשמע" אינה מטרה כשלעצמה, אלא היא מעין הכנה למצוה – על כך נלמדת ההוראה מהמדרש שהובא לעיל, שהקדוש־ברוך־הוא מצווה שיהיו שופטים – "נשמע" – כעבודה בפני עצמה.

זהו אחד ההסברים לסדר בין המושגים "נעשה ונשמע", נעשה קודם לנשמע – לא רק לצורך ה"נעשה", כדי שקבלת העול תהיה במלוא התוקף והשלמות, ללא התערבות של הסברים שכליים של "נשמע", אלא גם לצורך "נשמע":

כאשר "נשמע" בא לפני "נעשה",