שיחה א

7שיחה א

א. "ביום הזה באו מדבר סיני"

על הפסוק "בחודש השלישי... ביום הזה באו מדבר סיני... ויחן שם ישראל נגד ההר"¹ אומרים חז"ל², שבמלים "ביום הזה" הכוונה היא לראש חודש סיון, החודש השלישי, שביום זה הגיעו בני ישראל להר³ סיני.

עצם הגעתם של בני ישראל להר סיני, אף לפני קבלת התורה, היא מעלה נפלאה ביותר, כנאמר בהגדה "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". כי⁴ עצם השהות "נגד ההר" גרמה לבני ישראל להתעלות מיוחדת, כדברי חז"ל⁵ על הפסוק "ויחן שם ישראל" – "כאיש אחד בלב אחד"⁶: על ידי חנייתם של בני ישראל "נגד ההר" הם התאחדו באחדות מושלמת, "כאיש אחד בלב אחד".

ואם כך, אנו מוצאים דבר פלא, לכאורה, לגבי ראש חודש סיון:

בגמרא⁷ מפורט בהרחבה כיצד הכין משה רבינו את ישראל לקבלת התורה⁸ במשך הימים מזמן הגיעם להר סיני ועד ליום מתן תורה: ב' סיון – "אמר להו ואתם⁹ תהיו לי ממלכת כהנים"¹⁰, ג' סיון – מצות הגבלה, ד' סיון – ציווי הפרישה, ה' סיון¹¹ – "בנה מזבח 7והקריב עליו קרבן" ועד לאמירת נעשה ונשמע על ידי כל ישראל. ואילו לגבי ראש חודש סיון, יום הגעתם להר סיני, נאמר בגמרא¹² "לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא" (=לא אמר להם מאומה מפני חולשת הדרך): כיון שבני ישראל נחלשו מטורח¹³ הדרך, התחיל משה¹⁴ בהכנות לקבלת התורה רק ביום שלמחרת (ב' סיון).

דבר זה אינו מובן כלל: ידועים דברי חז"ל¹⁵, שבצאת ישראל ממצרים היתה להם תשוקה עצומה לקבלת התורה, עד כדי כך שספרו את הימים שנותרו עד מתן תורה. ומובן, שככל שהתקרב יום מתן תורה, כך גדלה תשוקתם. ובודאי שבהגיעם להר סיני, מקום קבלת התורה, הרי התעורר אצל בני ישראל רגש עצום של תשוקה וצפיה לקבלת התורה¹⁶.

ואנו רואים בטבעם של בני אדם, שכאשר אדם חושק ביותר לדבר־מה, אין הוא מרגיש כלל את עייפותו, כך שהיא תעכב את השגת חפצו. ובמיוחד כאשר הוא קרוב ביותר להשגת מטרתו – הרי בודאי אין הוא חש אז בעייפות גופו.

ותמוה, שבהיותם "נגד ההר", לאחר כל השבועות והימים של צפיה לקבלת התורה¹⁶, יתעכב משה רבינו¹⁴ בהכנת ישראל לקבלת התורה משום "חולשא דאורחא"?! ויותר מכך, כפי שמדייקים חז"ל – "לא אמר להו ולא מידי", הוא לא אמר להם אפילו מלה אחת¹⁷ בכל עניני ההכנה לקבלת התורה! ואף מצד ישראל: כיצד ייתכן שהסכימו "לנוח" ולא דרשו ממשה לשמוע משהו, לפחות, אודות קבלת התורה!

ובמיוחד, שלא היתה כאן "טירחא דאורחא" שגרמה להם חולשה גדולה, כי (א) מרפידים ועד הר סיני אין מרחק רב¹⁸. (ב) עצם הליכתם לא היתה 8כרוכה בטרחה רבה, שהרי ענן הכבוד הלך לפניהם ו"כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה משפילו"¹⁹, כך שהליכתם היתה בדרך מישור. (ג) ראש חודש סיון חל אז ביום ראשון בשבוע (או ביום שני²⁰), בסמוך למנוחה גמורה²¹ של השבת²².

ואם כך, תמוה ביותר: מדוע נחלשו ישראל כל כך, עד כדי כך שלא היו מסוגלים לשמוע אפילו מלה אחת – "ולא מידי" – אודות קבלת התורה?

ב. חולשה רוחנית עקב צעידה רוחנית בדרך

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

במושג "חולשא דאורחא" אין מתכוונים חז"ל לחולשת הגוף עקב ההליכה הגשמית בדרך, אלא בעיקר לחולשה הרוחנית עקב ההליכה הרוחנית ב"דרך" אשר הלכו בה אז בני ישראל.

בדיוק כשם שיש הליכה גשמית בדרך ממקום גשמי אחד למשנהו, כך יש הליכה רוחנית ב"דרך" רוחנית²³ – האדם פוסע ממצב (מקום²⁴) אחד ברוחניות לאחר – בעליה או בירידה, או מענין אחד לענין אחר. הליכה כזאת אפשרית במדות (שבלב – אהבה, יראה כו'), בכוחות השכל (שבמוח – הבנתו וכדומה), או באופנים ובדרגות בעבודת ה'.

כל זאת היא "הליכה בדרך" ברוחניות.

ובעניננו: המסעות שנסעו בהם בני ישראל ממצרים ועד להר סיני, לא היו רק הליכה גשמית, אלא גם ובעיקר הליכה רוחנית, שינוי במצבם הרוחני של ישראל והתעלות בעבודת ה' – להתקרב ולהיות ראויים יותר לקבלת 9התורה. כנאמר בספרים²⁵ שבהיותם במצרים היו בני ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ובכל יום היתה ספירה ועליה בשערים, עד שלאחר מ"ט עליות התעלו לגמרי – להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בזמן מתן תורה.

כל ה"מסעות" הללו – העליות בעבודת ה' – נעשו באופן מסודר של התעלות מדרגה לדרגה, אך העליה במסע זה מרפידים להר סיני היתה באופן של שינוי עיקרי²⁶ – הם עברו "מרחק" רב ברוחניות, והתעלו באין־ערוך מעל לעליות בימים הקודמים, ומובן, שזה היה כרוך ב"טירחא" ויגיעה רבה בעבודת ה'.

ג. חניה זו – באחדות גמורה

את היחודיות של מסע זה מבטאים חז"ל במאמרם הנ"ל, על הפסוק "ויחן שם ישראל" – "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת"²⁷: ב"שאר כל החניות" היו תרעומות ומחלוקת, ודוקא בחניה נגד ההר התאחדו בני ישראל באחדות גמורה "כאיש אחד בלב אחד".

ויש לומר: המשמעות של "שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת" אינה ח"ו כפשוטה, שהיתה בהם מחלוקת בענינים גשמיים וכדומה, אלא הכוונה היא למחלוקת לשם שמים²⁸.

כי עקב התכונות שהטביע הקדוש־ברוך־הוא בבני אדם הרי "אין דיעותיהן שוות"²⁹. ויותר מכך – בתורה עצמה יש דעות חלוקות, ויותר מכך: לא³⁰ ניתנו דברי תורה חתוכין, אלא כל דבר... מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא", ואלו ואלו דברי אלקים חיים³¹. ולפי זה מובן שלפי הטבע דקדושה וסדר הדברים ברוחניות היו "שאר כל החניות" במחלוקת לשם שמים.

אך בעומדם "נגד ההר" התרחש אצל בני ישראל חידוש מהותי, להיפך מן הטבע, שהתבטלו אצלם כל חילוקי הדעות והם התאחדו "כאיש אחד (ויותר מכך) בלב אחד": לא רק כאיש אחד באחדות הנראית בעיני בשר לגבי פעולותיהם וכדומה, שכל ישראל הסכימו להחלטה אחת לגבי העשיה בפועל³², אלא גם "בלב אחד" – אחדות מוחלטת, גם בלב, ברגש האדם.

10ומובן, שטרחה כה עצומה, השתדלות ביגיעה רוחנית להגיע לאחדות זו, שהיא "מרחק רב ביותר" ברוחניות, לבטל כל אפשרות של מחלוקת, כולל מחלוקת לשם שמים, ואפילו בלב בלבד, גרמה לבני ישראל עייפות רבה, ולכן "לא אמר להו ולא מידי".

ד. ההכנה העיקרית – להגיע לנקודת האחדות

יש להסביר זאת ביתר עומק:

במושג "חולשא דאורחא" אין הכוונה רק לפגם כלשהו, שעקב חולשתם לא יכלו בני ישראל לעסוק בהכנות לקבלת התורה, אלא בעניננו, הרי זה להיפך: כאן "חולשא דאורחא" היא מעלה במצבם של ישראל, ואפשר לומר, שהיא נעלית אף יותר מההכנות המאוחרות יותר בימים הבאים.

כדי להבין זאת יש להקדים: אין לשער את המרחק הערכי הרב שבין משה רבינו לבין הפשוט שבפשוטים שבישראל, ואילו כאן נאמר "ויחן שם ישראל", שכל ישראל – ממשה רבינו ועד לפשוט שבפשוטים – התאחדו באחדות מושלמת – בלב אחד, ובודאי לא באופן של מצות אנשים מלומדה ח"ו³³, אלא אחדות אמיתית.

ומכך מובן, שאצל ישראל יש נקודה בלב שבה כולם שווים – "כאיש אחד בלב אחד" – הגדול שבגדולים עם הפשוט שבפשוטים. וזהו החידוש של "ויחן שם ישראל נגד ההר": בעומדם "נגד ההר" למען "קבל תורה מסיני"³⁴, הרי התגלתה אצלם הנקודה שבלב המשווה את כולם כאחד, וזוהי³⁵ ההכנה העיקרית לקבלת התורה.

ה. החידוש במתן תורה – נתינת הקדוש־ברוך־ הוא

ההסבר לכך הוא:

כבר הוסבר מספר פעמים החידוש של מתן תורה,

שהרי, לכאורה: לימוד התורה כבר היה גם בדורות הקודמים, שלפני מתן תורה, ולדוגמא – ישיבת שם ועבר, והאבות שלמדו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכן בניהם אחריהם (לפני מתן תורה) עד כדי כך שלא פסקה 11ישיבה³⁶ מאבותינו במצרים³⁷. ומהו החידוש במתן תורה?

והוסבר, שהחידוש הוא, שאז היה מתן תורה, "נתן לנו את תורתו". לפני מתן תורה "לקחו" את התורה, באמצעות ובהתאם לכוחות השכל וההתבטלות העצמית של כל אחד. ואילו במתן תורה הקדוש־ברוך־הוא נתן את התורה בהתאם לכוח הנתינה שלו. במתן תורה נאמר³⁸ "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", לאמר את "וידבר אלקים"³⁹, וגם לאחר מכן למד משה רבינו בהר את כל

לא היה זה דבר חד־פעמי, אלא בנתינת התורה "הכניס" הקדוש־ברוך־הוא את עצמו, כביכול, בתורה (כפירוש הידוע על מאמר חז"ל⁴⁰ "אנא נפשי כתבית יהבית"), כך שכאשר יהודי לומד תורה בכל זמן שהוא, צריכה להיות הכנה של האמירה והברכה "נתן לנו את תורתו", "אותי⁴¹ אתם לוקחים".

וזהו החידוש של אתה נגלית שבמתן תורה – לא זו בלבד שהיתה התעלות לעומת המצב שלפני מתן תורה, אלא שהתרחש כאן חידוש אשר הוא אינו יחסי ולא בערך כלל למצב הקודם:

לפני מתן תורה, כאשר לימוד התורה היה מצד כוחות השכל וכו' שלהם, מובן, שלקחו מן התורה רק לפי כוחו של הלומד להשיג מחכמתו של הקדוש־ברוך־הוא. ואילו לאחר מתן תורה, לימוד התורה הוא באופן שמתאחדים עם נותן התורה עצמו, אשר הכניס את עצמו בתורתו.

ו. הר סיני – גילוי פנימיות הלב

והדבר קשור ל"ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד":

12ההבדלים בלימוד התורה בין יהודי אחד למשנהו, ועד להבדל הגדול ביותר שבין משה רבינו לבין הפשוט שבפשוטים, הם לגבי ההשגה השכלית של התורה, שלפי כוחות הנפש יש ליהודי אחד הבנה והשגה נעלית יותר בתורה, מאשר ליהודי אחר, ועד להבדל שהוא באין־ערוך כלל.

אך התקשרותו של היהודי על־ידי לימוד התורה, היותו כולא חד עם נותן התורה – זהה אצל הגדול שבגדולים ואצל הקטן שבקטנים. הענין של "אותי⁴² אתם לוקחים" קיים אצל איש פשוט הלומד "מקרא"⁴³, אף כאשר איננו מבין את אשר הוא לומד, שגם אז הכרחית הקדמה של "ונתן לנו את תורתו"⁴⁴, כדלעיל – בדיוק כמו ה"אותי"⁴⁵ שאצל הלמדן הגדול, בעל ההבנה העמוקה בתורה, והמחדש חידושים אמיתיים.

המעלה של "אותי אתם לוקחים" אינה מושגת על־ידי הכוחות העצמיים של הלומד, אלא היא באה מלמעלה, כי "נתן לנו את תורתו".

הדבר קשור ללב של היהודי, כי בפנימיות הלב של היהודי מאירה נקודת היחידה שבנפש⁴⁶, הנעלית לגמרי מהבנה שכלית ומטעם ודעת, ובנקודה זו יש לכל יהודי האמונה בקדוש־ברוך־הוא, למעלה מטעם ודעת⁴⁷.

וזוהי המשמעות של "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד": בהגיעם "נגד ההר" ששם צריך להיות מעמד הר סיני, מתן תורה, התגלתה אצל ישראל פנימיות הלב, ששוה אצל כל ישראל, וגילוי נקודה זו שבלב עשתה אותם לכלי ראוי לאלקות של התורה, ל"וידבר אלקים (עד שיהיה) לאמר".

ז. הכנה כללית והכנה פרטית

אך ההכנה של "ויחן שם ישראל... בלב אחד" היא רק הדרגה הראשונה בהכנה למתן תורה. על־ידי מעלה נפלאה זו של התבטלות ואחדות נעשים כלי לקבלת התורה. אך תכלית התורה היא, שילמדו אותה, בהבנה והשגה שכלית, ובהתאם לכך נדרש סדר מפורט של הכנות למתן תורה.

13תכלית מתן תורה היא, שהאדם יתאחד עם התורה, עד שתיעשה לחיותו ולמציאותו. ולפיכך הוא חייב לקלוט את התורה גם על־ידי לימוד והבנה שכלית. כאשר מבינים ענין בשכל נתפס המושכל בשכל האדם והופך לחלק ממציאותו, כמזון הנעשה לדם ובשר כבשרו, כלשון התניא⁴⁸, נעשה "יחוד נפלא" בין ה"משכיל" לבין ה"מושכל".

יוצא מכך, שעל־ידי הבנת התורה מתאחד היהודי עם "דבר הוי'" הנעלה לגמרי מן העולם⁴⁹.

ואלו היו שני הסוגים של הכנת ישראל לקבלת התורה:

ההכנה הראשונה למתן תורה⁵⁰, כלעיל "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד": התבטלות מוחלטת⁵¹ המביאה לידי כך שכל ישראל יהיו "כאיש אחד בלב אחד" – הכנה כללית של כלל ישראל כאחד.

אך מן השני בסיון "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה⁵². בכך הכוונה היא להכנות הגורמות לכך שמציאות האדם, לא רק מצד ה"יחידה" שבפנימיות הלב, תהיה כלי קיבול מתאים וראוי לקבלת התורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", מצות הגבלה ופרישה וכדומה, שקדשו את ישראל – ובהכנות אלו יש הבדלים בין בני ישראל⁵³, כל אחד בהתאם לדרגתו בעבודת ה', ואף בקבלת התורה היו הבדלים בין ישראל: משה⁵⁴ מחיצה לעצמו וכו', אך אצל כולם⁵⁵ "פרחה נשמתן"⁵⁶, ו"על כל 14דיבור ודיבור"⁵⁷.

ועל כך נאמר בגמ' "לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא": ההליכה הרוחנית, שכל ישראל, ממשה רבינו ועד לפשוט שבפשוטים שבישראל, יתאחדו, כרוכה ב"חולשא" למעליותא, חולשה והתבטלות של ישראל. ולכן – "לא אמר להו ולא מידי": הכנה זו אינה קשורה לאמירה, אלא דוקא לשתיקה והתבטלות – "לא אמר".

ולאחר שמגיעים להתבטלות של כל ישראל "כאיש אחד בלב אחד", דרושה ירידה מהתבטלות עצומה זו והתעסקות בכל ההכנות האחרות, כי דוקא על־ידי כך מושגת תכלית התורה – ה"יחוד נפלא" עם אותי, אותי אתם לוקחים.