שיחה א

1שיחה א

א. "ולא יהיה קצף"

מן הפסוק¹ "והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל...", מצטט רש"י את המילים "ולא יהיה קצף", ומפרש: "אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם זו, יהיה קצף".

יש להבין²: כבר מספר פעמים³ הביא רש"י את הכלל "מכלל לאו אתה שומע הן", ומכיון שנאמר בפסוק, שכאשר יקיימו ציווי זה – "לא יהיה קצף", הרי מובן מאליו שאם לא יקיימו את הציווי, הרי אז "יהיה קצף". ומה מחדש כאן רש"י בפירושו⁴?

אף אם נאמר⁵ שכוונת רש"י היא לא רק להדגיש את עצם הענין של "ואם לאו .. יהיה קצף", אלא ברצונו להדגיש שזוהי כל כוונת הפסוק, להשמיע את העונש – "ואם לאו .. יהיה קצף" – שהרי ב"הן", ש"אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף", אין כלל חידוש⁶ – גם אז עדיין אין מובן:

מדוע מאריך רש"י בלשונו – "אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם זו יהיה קצף"? רש"י צריך היה לציין בקצרה: ולא יהיה קצף – הא אם לא תעשו כן, יהיה קצף. בדומה לדברי רש"י לפני כן, בפרשת שמיני⁷, על הפסוק "ראשיכם אל תפרעו... ולא תמותו", האומר "הא אם תעשו כן תמותו".

יש המתרצים⁸, שרש"י אינו מתכוון לחדש כאן את עצם הענין של "ואם לאו .. יהיה קצף", אלא בכוונתו להסביר כלפי מי מתכוון הפסוק בשלילה "ולא יהיה קצף"; במבט ראשון ניתן לחשוב שמילים אלו מוסבות לתחלת הפסוק "והלוים יחנו...", שאם הם ינהגו כך "לא יהיה קצף", "ואם לאו (אם הלויים לא יחנו) יהיה קצף". אך רש"י שולל פירוש זה, ומסביר "ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם זו", שהמילים "ולא יהיה קצף" מהוות המשך לפסוק הקודם⁹ "והזר הקרב יומת", שאם "יכנסו זרים בעבודתם זו" יהיה "קצף על עדת בני ישראל"

אך גם לפי ביאור זה עדיין אין מובן:

א) כדלעיל, מהי כוונת רש"י 1בהאריכו בתחלת דבריו "אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף" – מה מחדשות מילים אלו?! רש"י צריך היה להתחיל ב"לאו", "הא אם יכנסו... יהיה קצף"?

ב) אף אם ברצונו לציין בכל זאת את ה"הן" – מדוע מבטא זאת רש"י בלשון "אם תעשו כמצותי" באופן סתמי, בלי לפרט על איזו מצוה מדובר? לכאורה, הוא צריך היה להתבטא ב"הן" כפי שהוא מסיים ב"לאו": "אם לא יכנסו זרים (וכדומה) לא יהיה קצף, הא אם יכנסו, יהיה קצף".

ג) גם לשונו של רש"י "שיכנסו זרים בעבודתם זו" אינה מובנת: בדרך כלל משתמש רש"י בלשון הפסוק, מדוע הוא משנה כאן מלשון הפסוק הקודם "והזר הקרב (לעבודתם זו¹⁰)", ואומר "שיכנסו זרים (בעבודתם זו)"? וכן: מדוע מתבטא רש"י בלשון רבים "שיכנסו זרים"¹¹?

ב. "כמו שמצינו במעשה קרח"

לאחר מכן ממשיך רש"י ואומר: כמו שמצינו במעשה קרח, כי¹² יצא הקצף וגו'.

ואין מובן כלל:

א) מהי כוונת רש"י בהוכחה מ"מעשה קרח"? וכי יש צורך בהוכחה לכך שכאשר הקדוש־ברוך־הוא מזהיר בעונש (קצף) על החטא של קירוב זר לעבודה, אכן יתבצע העונש?!

ב) ועיקר מהי בכלל ההוכחה מ"מעשה קרח", שלכאורה אין לו כל קשר לתוכנו של פסוק זה: ב"מעשה קרח" אין קשר בין "יצא הקצף מלפני ה'¹³ לעוון של "יכנסו זרים בעבודתם זו", אלא הענין קשור למגיפה שפרצה בישראל משום שהתלוננו – "ממחרת" למעשה קרח – "אתם¹³ המתם את עם ה'"¹⁴.

יותר מכך: אפילו החטא שבגינו קבלו את עונשם "חמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת"¹⁵ אינו דומה ל"יכנסו זרים בעבודתם זו" בפסוקים שלפנינו: הפסוקים שלנו עוסקים בעבודת הלויים – הורדת המשכן 2והקמתו¹⁶ ושמירת המשכן¹⁷ – ואילו שם מדובר על זר, כולל לוי, המבצע את עבודת הכהונה¹⁸.

ודחוק ביותר לומר שרש"י מתכוון רק להביא דוגמא לענין של "קצף", עונש – אף כאשר מדובר על חטא אחר.

יש המפרשים¹⁹, שדברי רש"י אלו באים כהמשך לפירוש רש"י הקודם על "והזר הקרב יומת"¹⁶ – אשר על כך מפרש רש"י: יומת – בידי שמים. ולכאורה, מנין לומד רש"י בפשוטו של מקרא שהמשמעות של "יומת" היא "בידי שמים" ולא בידי אדם²⁰? ואדרבה: על הפסוק "וגם בעליו יומת", בפרשת משפטים²¹, מפרש רש"י "בידי שמים, יכול בידי אדם תלמוד לומר...". ורואים מכך, שללא ההוכחה ממקום אחר צריך היה לבאר "יומת" – מיתה בידי אדם.

על כך מביא רש"י כאן שהדבר נלמד מן הפסוק "ולא יהיה קצף" שמשמעותו עונש בידי שמים – "כמו שמצינו במעשה קרח", שבמעשה קרח היה עונשם של מקריבי הקטורת²² בידי שמים. ולכן מוכח שהכוונה של "והזר הקרב יומת" היא "בידי שמים".

אך לכאורה, הסבר זה דחוק ביותר כי בפירוש רש"י זה, אין שום רמז לפירושו הקודם "יומת – בידי שמים". ומפשטות לשון רש"י כאן מובן, שההוכחה מ"מעשה קרח" היא על עצם הענין שאם "יכנסו זרים בעבודתם זו, יהיה קצף²³.

ג. "קצף" – על בני ישראל או על הלויים

כדי להסביר זאת צריך להקדים ולהעיר לגבי סדר הפסוקים: בין הפסוק "והזר הקרב יומת" לבין "ולא יהיה 3קצף" מפרידה התורה על ידי הפסוק "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם", ובתחלת פסוק זה "והלויים יחנו סביב למשכן העדות",

ואין מובנת המשמעות של "ולא יהיה קצף":

אם במילים "ולא יהיה קצף" הכוונה היא לעונש של "והזר הקרב יומת", ומדובר כאן על בני ישראל ולא על הלויים, הרי קשה: א) מדוע נכנסים הענינים הללו, אודות מקום החניה של בני ישראל, בין הפסוקים העוסקים בענין זה – בעונשו של הזר הקרב לעבודתם זו. ב) לשם מה יש צורך בשני הפסוקים: מה מוסיפות המילים "ולא יהיה קצף" לאחר "והזר הקרב יומת"?

ואם המילים "ולא יהיה קצף" אמורות רק כלפי הלויים (ועל ידי כך מתורצות שתי הקושיות שלעיל), שאם הלויים לא יחנו סביב למשכן, אף כאשר לא נגרם "והזר הקרב", אז יהיה "קצף"

– כאשר במילה "קצף" אין הכוונה לעונש מות, אלא לעונש קל יותר: הלויים הם "לגיון של מלך"²⁴, "והיו לי הלוים"²⁵ "נתונים נתונים המה לי"²⁶ – והם קרובים לקדוש־ברוך־הוא. אך אם הם לא יחנו "סביב למשכן העדות" הרי אז ייגרם ההיפך מכך – יהיה עליהם "קצף" –

אז קשה עוד יותר: הרי התורה מציינת במפורש "ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל", ומובן שמדובר כאן על חטא מצד בני ישראל – ולא הלויים²⁷!

ד. "קצף" – בכח או בפועל

לפיכך אומר רש"י "אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם זו, יהיה קצף" – בכך מיישב רש"י את הסתירה בין הפסוקים, אשר הובאה לעיל:

המילים "ולא יהיה קצף" מופיעות בקשר ל"והלוים יחנו סביב למשכן", משום שכך נמנע ה"קצף" על "עדת בני ישראל":

"אם תעשו כמצותי" – אם מקיימים את המצוות הנאמרות בפרשה, שתוכנן הכללי הוא "והלוים יחנו סביב למשכן העדות", כדלהלן – אז "ולא יהיה קצף".

"ואם לאו", אם לא יפעלו "כמצותי", ייגרם מצב של "יכנסו זרים בעבודתם זו", ואז "יהיה קצף על עדת בני ישראל".

ההסבר לכך הוא:

4העיקר בפרשה הוא "ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות... והם ישרתהו..."²⁸. ציוויים ואזהרות על ה"הבדלה" וה"גבולות"²⁹ שהציב הקדוש־ברוך־הוא בין הלויים לבין עם ישראל בכלל³⁰. ועל ידי כך נמנעת כניסת "זרים" למשכן.

ולכן מזהירה כאן התורה "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם" – אין זו אזהרה רק כדי למנוע את "והזר הקרב יומת", למנוע ביצוע עבודות הלויים על ידי זר, אלא זהו ציווי בפני עצמו, שחובה להקפיד ולשמור על ההבדל והגבולות שבתוך בני ישראל³¹.

ולאחר מכן אומרת התורה "והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל": התורה ממשיכה ומדגישה את החומרה של שמירה על המחיצות שנקבעו – "וחנו בני ישראל איש על מחנהו... והלוים יחנו סביב למשכן..." – ועל ידי כך מובטח שלא יהיה "קצף".

ואת זאת מדגיש רש"י בדבריו "אם תעשו כמצותי – קיום המחיצות – לא יהיה קצף", ומכלל לאו אתה שומע הן, שביטול המחיצות גורם "קצף" – אלא שאז ה"קצף" הוא רק "בכח". ולפיכך מסביר רש"י ומדגיש "ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם זו, יהיה קצף", שרק כאשר ביטול המחיצות מביא בפועל לידי "יכנסו זרים..." – אז יהיה קצף" בפועל.

ה. "יכנסו זרים" ולא "והזר הקרב"

לפי זה יובן מדוע משנה רש"י בניסוחו, ובמקום להשתמש בלשון הפסוק "והזר הקרב" הוא אומר "שיכנסו זרים בעבודתם זו" – כי שני פסוקים אלו עוסקים בשני ענינים שונים:

הפסוק הקודם דן בעונש המסויים של זר מסויים אשר עבר על החטא של "קרב לעבודתם זו" העבודה המופיעה בפסוק זה: פירוק המשכן והקמתו.

ולכן נאמר "והזר", בלשון יחיד, שכן גם יחיד אסור בעבודת פירוק המשכן והקמתו.

ואילו המילים "בעבודתם זו" שאומר רש"י כאן, בפסוק "ולא יהיה קצף", עוסקות ב"עבודה" של פסוק זה³² – "וחנו בני ישראל איש על מחנהו... והלוים יחנו סביב למשכן העדות", שאסור לבטל, באופן כללי, את 5המחיצות שבין "מחנה" ישראל לבין "מחנה" הלויים³³.

ולכן אומר רש"י "שיכנסו זרים" בלשון רבים, כי כאשר ישראל יחיד תוקע אהלו במחנה לויה³⁴, לא נוצר על ידי כך "מחנה" ישראל במקום מחנה לויה, שהרי מחנה נוצר דוקא על ידי רבים³⁵ – ("זרים"³⁶).

ולפיכך משנה רש"י מלשון הפסוק "הקרב", ואומר "יכנסו" – כי בפסוקנו, כאשר מדובר על חניה במחנה לויה, אין מתאים הביטוי "קרב", אלא "יכנסו". ואילו בפסוק הקודם, שבו מדובר על פירוק המשכן והקמתו, הרי להיפך – שם מתאים יותר הביטוי "קרב".

ו. קרח – ביטול מחיצות בכח ובפועל

לפי זה מובנת ההוכחה מ"מעשה קרח":

רש"י מתכוון להוכיח את הענין שהובא לעיל, בסעיף ד', לגבי שני הקצוות: ביטול המחיצות בלבד – כאשר חסר רק הענין של "תעשו כמצותי" – כבר גורם לקצף; אך מצד שני, רק כאשר מגיעים לידי "יכנסו זרים בעבודתם זו" במעשה ממש, אז נגרם הקצף בפועל.

ואת זאת רואים במעשה קרח³⁷: חטאו של קרח היה רצונו לבטל את ההבדלים שבתוך בני ישראל, כטענתו³⁸ "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו על קהל ה'". וחטא זה הביא לידי "קצף" על כל ישראל – "וידבר ה'... הבדלו מתוך העדה... ואכלה אותם כרגע"³⁹.

אך מצד שני, למרות שכבר בכך השפיע קרח על "כל העדה" – "נתפתו כולם"⁴⁰ – הרי ה"קצף" לא היה בפועל, וכטענת משה ואהרן⁴¹: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. רק לאחר שמאתים וחמישים האנשים הקטירו קטורת, כלומר, שביטול המחיצות הביא 6לידי מעשה ממש, ש"יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת לפני ה'"⁴², עד אשר לאחר מעשה קרח ישראל עדיין התלוננו וכו' – הרי אז בא ה"קצף" שכבר התחיל לפני כן⁴³, לידי גילוי בפועל – "יצא הקצף...".

ז. זהירות כלפי כל יהודי

מכך לומדים עד כמה יש להזהר כלפי הזולת:

למרות שקרח הקהיל את כל העדה במחלוקתו נגד משה רבינו⁴⁰, למרות זאת עדיין לא "יצא הקצף מלפני ה'". ויותר מכך: כל עוד ניהל קרח את המחלוקת בטענות ובדיבורים בלבד, ולא היה לכך ביטוי במעשה, לא נענשו אפילו קרח ועדתו⁴⁴.

רק כאשר הגיעו לידי מעשה בפועל, לאחר אזהרה חמורה⁴⁵, והקטירו קטורת, רק אז נגרם קצף – תחלה נענשו הם, ולאחר מכן פרצה המגיפה בבני ישראל.

ומכך נלמדת ההוראה:

אפילו יהודי שמסיבות שונות ומשונות אינו נשמר מדברים בלתי רצויים, הרי כל עוד אין הוא בא לידי מעשה בפועל "לחלוק על הקדוש־ברוך־הוא"⁴⁶, עדיין יהודי זה הוא במצב של נשיאת חן בעיני אלקים, ואין עליו ענין של קצף ח"ו.

ואדרבה: הקדוש־ברוך־הוא מאריך אף ו"הקדוש־ברוך־הוא עוזרו"⁴⁷ באופן של חן ואהבה להשיבו בתשובה, ולהיות "אהוב ונחמד לפני הבורא..."⁴⁸.