10
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ומובן, שטרחה כה עצומה, השתדלות ביגיעה רוחנית להגיע לאחדות זו, שהיא "מרחק רב ביותר" ברוחניות, לבטל כל אפשרות של מחלוקת, כולל מחלוקת לשם שמים, ואפילו בלב בלבד, גרמה לבני ישראל עייפות רבה, ולכן "לא אמר להו ולא מידי".
ד. ההכנה העיקרית – להגיע לנקודת האחדות
יש להסביר זאת ביתר עומק:
במושג "חולשא דאורחא" אין הכוונה רק לפגם כלשהו, שעקב חולשתם לא יכלו בני ישראל לעסוק בהכנות לקבלת התורה, אלא בעניננו, הרי זה להיפך: כאן "חולשא דאורחא" היא מעלה במצבם של ישראל, ואפשר לומר, שהיא נעלית אף יותר מההכנות המאוחרות יותר בימים הבאים.
כדי להבין זאת יש להקדים: אין לשער את המרחק הערכי הרב שבין משה רבינו לבין הפשוט שבפשוטים שבישראל, ואילו כאן נאמר "ויחן שם ישראל", שכל ישראל – ממשה רבינו ועד לפשוט שבפשוטים – התאחדו באחדות מושלמת – בלב אחד, ובודאי לא באופן של מצות אנשים מלומדה ח"ו33, אלא אחדות אמיתית.
ומכך מובן, שאצל ישראל יש נקודה בלב שבה כולם שווים – "כאיש אחד בלב אחד" – הגדול שבגדולים עם הפשוט שבפשוטים. וזהו החידוש של "ויחן שם ישראל נגד ההר": בעומדם "נגד ההר" למען "קבל תורה מסיני"34, הרי התגלתה אצלם הנקודה שבלב המשווה את כולם כאחד, וזוהי35 ההכנה העיקרית לקבלת התורה.
ה. החידוש במתן תורה – נתינת הקדוש־ברוך־ הוא
ההסבר לכך הוא:
כבר הוסבר מספר פעמים החידוש של מתן תורה,
שהרי, לכאורה: לימוד התורה כבר היה גם בדורות הקודמים, שלפני מתן תורה, ולדוגמא – ישיבת שם ועבר, והאבות שלמדו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכן בניהם אחריהם (לפני מתן תורה) עד כדי כך שלא פסקה
הערות
- 33. להעיר ממכילתא יתרו יט, ח: לא ענו כו' אלא הושוו כולם לב אחד.
- 34. אשר בשעת מ"ת, שאז "וידבר אלקים את כל הדברים .. לאמור" (אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – ראה לקמן סעיף ה) קבלו זה כל בנ"י ועד שפרחה נשמתם על כל דיבור כו' (שבת פח, ב. – בשבת שם "יצתה", אבל בתניא (רפל"ד. פל"ו) ובכ"מ הובא "פרחה". וראה שמו"ר פכ"ט, ד. שהש"ר פ"ה, טז (ג)).
- 35. ולהעיר ממחז"ל שע"י השלום והאחדות ד"ויחן שם ישראל" נעשו ישראל מוכנים לתורה (ראה ויק"ר פ"ט, ט. דא"ז פרק השלום. וראה גם תנחומא (באבער) יתרו ט). התורה כולה מפי הגבורה ונתנה וכו'.
שמות רבה כ״ט:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא פָּתַח בּוֹ (תהלים נ, ז): שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה [כמו שכתוב בעשרת הדברות, עד]: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֱלוֹהַּ אֲנִי עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, אֲבָל לֹא יִחַדְתִּי שְׁמִי אֶלָּא עֲלֵיכֶם, אֵינִי נִקְרָא אֱלֹהֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֶלָּא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁנֵי דְבָרִים שָׁאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּרְאוּ כְבוֹדוֹ וְיִשְׁמְעוּ קוֹלוֹ, וְהָיוּ רוֹאִין אֶת כְּבוֹדוֹ וְשׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה, כא); וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, וּכְתִיב (דברים ה, כא): וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וְלֹא הָיָה בָהֶם כֹּחַ לַעֲמֹד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְסִינַי וְנִגְלָה לָהֶם, פָּרְחָה נִשְׁמָתָם עַל שֶׁדִּבֵּר עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ו): נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ. אֲבָל הַתּוֹרָה בִּקְּשָׁה עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִֹּׂיא בִתּוֹ וְהוֹרֵג אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שְׂמֵחִים וּבָנֶיךָ מֵתִים, מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ח): תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, אָמַר רַבִּי לֵוִי, וְכִי לֹא הָיָה גָּלוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁאִם הוּא מַרְאֶה כְּבוֹדוֹ לְיִשְׂרָאֵל וּמַשְׁמִיעָן קוֹלוֹ שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד, אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִין אִלּוּ הֶרְאָנוּ אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְהִשְׁמִיעָנוּ אֶת קוֹלוֹ, לֹא הָיִינוּ עוֹשִׂים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.