שיחה א

15שיחה א

א. "בחמישי בנה מזבח..."

בסוגיא העוסקת במתן תורה¹ אומרת הגמרא: "בשני (בסיון) עלה משה וירד, בשלישי עלה וירד .. ברביעי עלה וירד, בחמישי בנה מזבח (כדכתיב²: ויבן מזבח תחת ההר. רש"י) והקריב עליו קרבן".

יש להבין: לאחר "ויבן מזבח..." מספרת התורה³ כיצד הכניס משה את ישראל לברית – ישראל קבלו על עצמם את "ספר הברית" באמירת "נעשה ונשמע", ומשה לקח מדם הקרבנות, "ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית...".

ואין מובן: מדוע מציינים חז"ל רק את הענין ש"בנה מזבח והקריב עליו קרבן" ואינם מציינים את ההמשך – שמשה הכניס את ישראל לברית⁴?

ואדרבה: כשרוצים חז"ל להדגיש את טרדתו של משה רבינו⁵ בחמישי בסיון, אשר בגללה לא עלה משה רבינו להר, כבימים הקודמים – הם היו צריכים לציין בראש ובראשונה, לכאורה, את כניסת בני ישראל לברית, כי זהו הענין החשוב ביותר בהכנות לקבלת התורה, וניתן להבין שהוא דוחה את עליית משה להר – בנוסף לכך שהוא דורש זמן רב⁶.

ואילו הענין של "בנה מזבח והקריב עליו קרבן" אינו אורך זמן רב, ובודאי איננו חידוש מיוחד הקשור דוקא למתן תורה, שהרי אנו מוצאים בניית מזבח והקרבת קרבנות כבר אצל אדם הראשון, נח, האבות וכו' – ומדוע חשוב ענין זה עד כדי דחיית עלייתו של משה להר?

כן אין מובן: מפשטות הנאמר בגמרא⁷ "והקריב עליו קרבן" מובן, שמשה רבינו הקריב בעצמו קרבן על המזבח שבנה, ואילו בפסוק⁸ נאמר 15עולות...", שההקרבה נעשתה על ידי "נערי בני ישראל"⁹, ולא על ידי משה בעצמו, כבניית המזבח, שעל כך אומרת התורה "ויבן מזבח".

מכך מובן חידוש מיוחד וגדול, שבמילים "והקריב עליו קרבן" אין הגמרא¹⁰ מתכוונת לקרבנות המוזכרים במפורש בפסוק, אלא כוונתה לומר שמשה בעצמו הקריב קרבן אחר, שעליו אין מסופר בתורה¹¹.

ולפי זה מובן גם מדוע אומרת הגמרא "קרבן" בלשון יחיד, ואינה אומרת "קרבנות" בלשון רבים, כנאמר בפסוק "עולות .. זבחים שלמים .. פרים".

מכך יוצא, שלא זו בלבד שהגמרא אינה מביאה את המשך הסיפור המופיע בפסוק, על היום החמישי, אלא יותר מכך: הגמרא עוסקת בענין חדש, שאיננו מופיע בפסוק!

מכך מובן, שחידושו של היום החמישי בסיון, בקשר להכנות למתן תורה, ובמיוחד בקשר להכנות של משה, מתבטא בעיקר בענין של "בנה מזבח...".

ב. בניית המזבח על ידי משה בעצמו

זה גם ההסבר לכך שמשה עסק בעצמו בבניית המזבח. שהרי, לכאורה:

ניתן להבין מדוע משה בעצמו "הקריב עליו קרבן", ולא הסתפק בקרבנות שהביאו "נערי בני ישראל". כי כידוע¹², המחשבה והכוונה בעת ההקרבה היא חשובה ביותר בקרבנות, ומשום כך יש הידור מיוחד בקרבן שמשה מקריב בעצמו לעומת הקרבנות שהקריבו "נערי בני ישראל".

אך בניית המזבח, ובמיוחד לא במשכן ובמקדש, ולא כחלק מהם – אינו, לכאורה, יותר מאשר הכנה למצוה, היכולה להיעשות על ידי אחרים – ובמיוחד על ידי משרתי משה, זקני ישראל, וכדומה. ומדוע, אפוא, צריך היה משה רבינו להתעסק בעצמו בבניית המזבח?

ולפי האמור לעיל מובן הדבר:

בניית מזבח זה היתה חשובה במיוחד כהכנה למתן תורה, כפי שיוסבר להלן, ולכן צריך היה משה רבינו בעצמו לעשות זאת, כשם שכל הענינים הקשורים לקבלת התורה התבצעו דוקא על ידי משה רבינו.

וזהו גם ההסבר לכך שהגמרא מוסיפה ואומרת "והקריב עליו קרבן" – 16שמשה רבינו עצמו הקריב קרבן על המזבח – בנוסף לכך שלהקרבה על ידי משה יש באופן כללי חשיבות מיוחדת, כדלעיל, הרי בעניננו יש קשר גם לענין של "בנה מזבח", כי שלמותו של המזבח היא על ידי הקרבת קרבנות עליו,

שזוהי משמעות הענין של "קיץ המזבח"¹³, שאין משאירים את המזבח "בטל" מקרבנות, כי שלמותו של המזבח היא בהקרבת קרבנות עליו,

ולכן, כדי שהפעולה של "בנה מזבח" תהיה מושלמת, יש צורך ב"הקריב עליו קרבן" – על ידי משה רבינו בעצמו.

ג. "עולת תמיד העשויה בהר סיני"

ענין זה שהמזבח שבנה משה חשוב במיוחד כהכנה למתן תורה, קיים גם לגבי הקרבנות שהוקרבו על המזבח:

על הפסוק¹⁴ "עולת תמיד העשויה בהר סיני" מביאה הגמרא¹⁵ את דרשת רבי עקיבא "קרבה ושוב לא פסקה" – שאת קרבן התמיד הקריבו כבר "בהר סיני", כי "עולה¹⁶ שהקריבו ישראל במדבר (על המזבח שבנה משה) עולת תמיד הואי", ומאז – "שוב לא פסקה". וכפי שמובאת בתוספות¹⁷ דרשת הספרי¹⁸ "שנעשית בהר סיני קודם לתורה, והיינו בחמישי שבנה מזבח".

ולכאורה, אין מובן^*: ידוע¹⁹ כי את המצוות ש"לפני הדיבור"²⁰ אין אנו מקיימים עקב הציווי שלפני מתן תורה, אלא "מפני¹⁹ שהקדוש־ברוך־הוא ציוה אותנו על ידי משה רבינו (בסיני²¹)" – וכיצד ייתכן, שהתורה שבכתב עצמה תייחס את קרבן התמיד שאנו מקריבים לדורות לעולת התמיד העשויה בהר סיני – "שנעשית בהר סיני קודם 17ויש לומר, ומסתבר הדבר שלמרות שהיה זה "קודם לתורה", בכל זאת, כיון שמדובר ביום החמישי בסיון, שהוא הכנה קרובה למתן תורה, כבר נחשב הדבר כעולת תמיד שלאחר מתן תורה²³. עד כדי כך, שנאמר על עולת התמיד לדורות, שהיא המשך של אותה עולה "העשויה בהר סיני"²⁴.

וזו עצמה הסיבה לכך שהתורה מדגישה "העשויה בהר סיני" – בכך מדגישה התורה עצמה, שהעולה שהקריבו בחמישי בסיון היתה בעלת חשיבות של "הר סיני", מתן תורה.

ד. העולה נחשבת כקרבן שלאחר מתן תורה

העובדה, שעולת התמיד של היום החמישי בסיון נחשבת כקרבן של "הר סיני", הקשור למתן תורה, משפיעה גם לגבי ההלכה למעשה:

לגבי ה"עולה שהקריבו ישראל במדבר" יש מחלוקת²⁵ אם "טעונה הפשט וניתוח" אם לאו, ונאמר בגמרא²⁶, שהדבר תלוי במחלוקת בין רבי ישמעאל לבין רבי עקיבא: לפי רבי ישמעאל, ש"כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד" הרי עדיין לא נאמרו אז הדינים – "פרטות" – של הפשט וניתוח. ואילו לפי רבי עקיבא, ש"כללות ופרטות נאמרו בסיני", הרי "טעונה הפשט וניתוח", כי גם "פרטות", כולל הדינים של הפשט וניתוח, כבר נאמרו בסיני.

ולכאורה, תמוה²⁷: העולה הזו הוקרבה, לפי שתי הדעות, בחמישי בסיון, לפני מתן תורה – ומהי החשיבות אם "פרטות נאמרו בסיני" לגבי אופן ההקרבה של עולה זו, שלפני מתן תורה?

הכרחי, אפוא, לומר, שהעולה 18שהוקרבה בחמישי בסיון כבר נחשבה כעולה של "הר סיני", שקשורה למתן תורה²⁸. ולכן, לפי דעת רבי עקיבא, "כללות ופרטות נאמרו בסיני", הרי ביחד עם הציווי²⁹ וההוראה המיוחדת על הקרבת עולת תמיד בחמישי בסיון, נאמרו גם "פרטותיה", כולל ההלכות של הפשט וניתוח³⁰, כי גם הציוויים של החמישי בסיון נכללים בקביעה של "כללות ופרטות נאמרו בסיני".

ה. ערב שבת ויום טוב

ואם כך הדברים, יש להסביר אותם על ידי שנקדים ונבאר:

לגבי ערב שבת וערב יום טוב (שביום שלפני שבת ויום טוב מתחילות ההכנות לשבת ויום טוב) – אנו רואים, שאין זה רק מצד ה"גברא"

– כדי שהאדם יוכל לשמור שבת ויום טוב כראוי, דרושה הכנה מצדו, כך שהוא יהי מוכן לקבל שבת ויום טוב, כדברי חז"ל³¹ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח..." –

אלא גם מצד ה"חפצא", מצד שבת ויום טוב עצמם. שבערב שבת ובערב יום טוב כבר קיימת "מעין" קדושת השבת וקדושת יום טוב.

ובקדושה זו עצמה, של ערב שבת ויום טוב, יש דרגות שונות. לדוגמא:

בזמן הסמוך ביותר לשבת חלה ההוספה "מחול על הקודש", כדברי חז"ל³², שהשבת היא כ"זאב" אשר "טורף מלפניו ומלאחריו". וכפי שדובר כבר בהרחבה³³, הכוונה היא, שתוספת שבת אינה הלכה לגבי הגברא בלבד, שעליו להוסיף מחול על הקודש, ולקבל על עצמו תוספת שבת³⁴ – אלא זוהי הוספה בשבת עצמה, הנובעת מהשבת: השבת "טורפת" מלפניה ומאחריה, כי קדושת השבת מתפשטת בזמן הקרוב ביותר אליה³⁵.

19ועוד לפני כן – בערב שבת (ויום טוב) לאחר חצות, שאסור לומר בו תחנון – שקדושה זו אינה לצורך הכנת הגברא, אלא מפני שקדושת שבת ויום טוב כבר מאירה בזמן זה, באופן השולל אמירת תחנון.

וכך גם לגבי כל היום של ערב שבת ויום טוב, הנקרא על פי תורה בשם "ערב שבת", מפני שביום זה כבר מתחילים לחול עניני שבת ויום טוב³⁶.

ובלשון תורת החסידות: ביום זה יש כבר "מעין" הארה של ה"גילויים" של שבת ויום טוב.

ו. חמישי בסיון – ערב מתן תורה

מכך מובן לגבי כל "יום טוב", גם כפי שהיה בפעם הראשונה – שהרי לכל יום טוב יש "מועד", זמן מסויים בשנה, משלו³⁷ – שהמשמעויות של יום טוב זה כבר התחילו ב"ערב" שלפניו.

כפי שאנו מוצאים בחג הפסח, שזמן הקרבת הפסח – "ואמרתם³⁸ זבח פסח הוא לה' אשר פסח..." – הוא בי"ד בניסן, למרות ש"ופסח ה'"³⁹ היה רק בליל ט"ו בניסן, שאז מתחיל חג הפסח⁴⁰.

וכך גם לגבי מתן תורה⁴¹, בששי בסיון⁴², שכבר בחמישי בסיון, בערב מתן תורה, התחילו להתקיים הענינים של מתן תורה^*.

20וזהו ההסבר לכך שהקרבנות של החמישי בסיון יכולים להיות כקרבנות שלאחר מתן תורה, כי כבר היה אז "גילוי" והשפעה של מתן תורה.

לפי זה מובן מדוע אומרת הגמרא "בחמישי בנה מזבח...", ואינה מזכירה שמשה הכניס את ישראל בברית וכו':

הפעולות שעשו משה ובני ישראל כדי להיכנס בברית, כאמירת נעשה ונשמע, הזאת הדם וכדומה – מהוות הכנה רק מצד בני ישראל, כדי ליעשות מוכנים לקבלת התורה, אך אין הן "חלק" ממתן תורה עצמו. מתן תורה הוא מלמעלה, כמתנה מצד הנותן.

לעומת זאת, המזבח שבנה משה, והקרבן שהקריב עליו⁴³, כבר היתה לכך השפעה בדומה למתן תורה עצמו. ולכן זהו החידוש המיוחד של חמישי שבסיון, ערב מתן תורה⁴⁴.

ז. "בנה מזבח..." – הפיכת גשמיות לקדושה

אך נדרש הסבר: מדוע השפעה זו של מתן תורה, שכבר היתה בערב מתן תורה, באה לידי ביטוי דוקא ב"בנה מזבח והקריב עליו קרבן", ולא בענין אחר?

מכך מובן, שבפעולה זו מתבטאת נקודה חשובה ביותר של מתן תורה.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: תכלית מתן תורה היא, שעל ידי כך ניתן הכוח להפוך "חפצא" של העולם ל"חפצא דקדושה"⁴⁵.

כניסוח הידוע – לממש את תכלית הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים⁴⁶, לזכך את "גשמיות הגוף והעולם", כך שיוכלו לקבל את "גילוי אור ה' שיאיר לישראל על ידי התורה"⁴⁷.

בכך מבאר אדמו"ר הזקן⁴⁸ מדוע אין יוצאים ידי חובת מצות תלמוד תורה בהרהור לבד, אלא הכרחי דוקא דיבור בתורה – כי תכלית מצות תלמוד תורה היא "להמשיך" ולהשפיע את "אור ה'" על הגוף והנפש הבהמית, דוקא על ידי "עקימת שפתיו" שהיא מעשה.

וענין זה, של זיכוך גשמיות העולם, בא לידי ביטוי בגלוי במזבח ובקרבנות – כאשר לוקחים אבנים גשמיות ועושים מהן מזבח לה', וכן הקרבנות – כאשר לוקחים בהמה גשמית ועל ידי 21הקרבתה על המזבח היא מתעלה מן החול והופכת לקדושה בגלוי⁴⁹.

ולכן התבטא הגילוי של מתן תורה בערב מתן תורה דוקא בענין של "בנה מזבח והקריב עליו קרבן".

ח. ההכנה למתן תורה על ידי ירידה ולא על ידי עליה

בכך יובן מדוע הענין של "בנה מזבח והקריב עליו קרבן" היה סיבה לכך שמשה "לא עלה" להר. שהרי, לכאורה:

משה צריך היה לבנות מזבח – שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל"⁵⁰ – עם כל הפרטים⁵¹ הקשורים לכניסת בני ישראל לברית. אך, בכל זאת, הוא היה יכול למצוא זמן באותו יום לעלות להר לפני כן, ולפחות לזמן קצר⁵²?

כשם שביום הרביעי, מצא משה זמן, לאחר ירידתו מן ההר, (א) למסור לבני ישראל "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים"⁵³ – מצות פרישה והגבלה, שבע מצוות בני נח ומצות שבת וכו' שניתנו במרה⁵⁴, (ב) לכתוב "מבראשית ועד מתן תורה" ו"מצוות שנצטוו במרה"⁵⁵ – וכל זאת⁵⁶ באותו היום!

ההסבר לכך הוא: החידוש והיחודיות של "ערב" מתן תורה ושל ההכנה למתן תורה אינם מתבטאים בפעולה של "עולה" למעלה להר, אלא דוקא להיפך, ב"ירידה" והשפעה על ה"חפצא" של העולם, כדלעיל – בעבודה דוקא ב"תחתונים"⁵⁷ – בניית מזבח מאבנים גשמיות, והקרבת בהמה גשמית על המזבח.

כשם שמתן תורה בכלל היה באופן של "ירד הוי' על הר סיני ונתן את התורה .. על הארץ דוקא" – למרות ש"היה יכול להעלות את ישראל למעלה על השמים ליתן להם התורה בשמים" – כי ה"כוונה בנתינת התורה הוא שיהיה עבודת הבירורים למטה..."⁵⁸.

ט. הפיכת "מדבר" לקדושה

ידוע הכלל⁵⁹ ש"לעולם קוראין 22פרשת במדבר סיני קודם עצרת". הקשר בין "במדבר" לבין "עצרת"⁶⁰ הוא קשר גלוי⁶¹ – כדברי חז"ל⁶², על הפסוק⁶³ "וממדבר מתנה", המונים מספר סיבות לכך שה"מתנה" של התורה קשורה דוקא ל"מדבר".

ויש קשר מיוחד בין פרשת במדבר לבין ערב שבועות:

אחת המשמעויות של "מדבר" המביאה⁶⁴ ל"מתנה" של תורה, היא, כדברי חז"ל⁶⁵ "אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו⁶⁶ תורה ניתנה לו במתנה" – התבטלות.

ענין זה נמצא בגלוי ובהדגשה במתן תורה, בהקדמת נעשה לנשמע, המראה על התבטלות מוחלטת לקדוש־ברוך־הוא⁶⁷ – משים עצמו כמדבר⁶⁸ – והרי אמירת "נעשה ונשמע" היתה, כדלעיל, בחמישי בסיון.

אך לפי המוסבר לעיל, שהחידוש העיקרי של החמישי בסיון בקשר למתן תורה הוא בכך שמשה "בנה מזבח והקריב עליו קרבן" יש לומר, שגם ענין זה קשור ל"מדבר".

ההסבר לכך הוא:

הסיבה לכך שהתורה ניתנה דוקא במדבר היא, כדברי חז"ל – בנוסף לכך שה"תכונות" של מדבר צריכות להיות באדם, ב"גברא", "משים עצמו כמדבר זה..." וכדומה⁶⁹ – גם ב"חפצא" של התורה, שהיא הפקר לכל כמדבר⁷⁰. ועוד בעבודת האדם בדומה למקום המדבר:

תכלית מתן תורה היא, כדלעיל, שהתורה נתנה את הכוח להפוך את ה"חפצא" של העולם ל"חפצא דקדושה", לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שהכוונה היא, כביאור אדמו"ר הזקן⁷¹ – ל"התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך .. עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש".

ולכן ניתנה התורה במדבר⁷², 23שהמדבר – אשר לא ישב אדם (העליון) שם⁷³ – הוא מקום קליפות והסטרא אחרא⁷⁴. וזוהי תכלית התורה, הפיכת ה"מדבר" של העולם הזה לדירה לו יתברך.

וזהו החידוש של חמישי בסיון, שכבר בערב מתן תורה התחילה העבודה של "בירור" המדבר דלעומת זה, על ידי לקיחת האבנים שבו ובניית מזבח⁷⁵ לה'⁷⁶ מהן.

י. ההכנה למתן תורה – הפיכת הגשמיות לדירה לה' יתברך

וזוהי ההוראה הנלמדת מכך לכל אחד ואחד:

כאשר מגיע היום החמישי בסיון בכל שנה ושנה – הרי הימים האלה נזכרים ונעשים⁷⁷. יש לדעת, שההכנה למתן תורה אינה על ידי התנתקות מן העולם, אלא להיפך, על ידי הפיכת גשמיות העולם לדירה לו יתברך.

והכוח לכך נלקח ממשה רבינו, אשר בנה את המזבח והקריב עליו קרבן – בחינת משה רבינו הנמצאת ב"כל נפש ונפש מבית ישראל"⁷⁸ – הנותנת את הכוח, שאף כאשר נמצאים עדיין בחמישי בסיון, לפני מתן תורה,

– בדרגה של מתן תורה בשנה זו, מתן מחדש באופן של "יהיו בעיניך חדשים"⁷⁹, נתינה בדרגה של מעלין בקודש ביחס לשנה שעברה –

כבר יתקיים "בנה מזבח והקריב עליו קרבן", על ידי הגשמת תכלית הבריאה, להפוך את העולם לדירה לו יתברך.