שיחה א

24שיחה א

א. הדין של "יום טבוח" למחרת שבועות

בשולחן ערוך בסוף ההלכות אודות חג השבועות, כותב אדמו"ר הזקן¹: במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין, לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה שלא היו יכולין להקריב ביום־טוב עצמו, לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש ואין מחללין יום־טוב בשבילם, כיון שאפשר להקריבן אחר יום־טוב, שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה, ואף על פי שזה הוא לדברי בית שמאי, אבל לדברי בית הלל מותר להקריבן אף ביום־טוב עצמו, מכל מקום כיון שבדבר זה עשו בית הלל כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב, ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום־טוב כמו יום־טוב עצמו להאסר בו בהספד ותענית, אם כן אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום².

ידועה השאלה ששואלים על כך³: היכן המקור שבית הלל נהגו בענין זה כבית שמאי והקריבו לאחר יום־טוב ו"הרבה מישראל נהגו כמותם"?

בגמרא⁴ מובאת ברייתא⁵ "מעשה ומת אלכסא⁶ בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם רבי טרפון מפני שיום־טוב של עצרת היה". ושואלת הגמרא: "יום־טוב סלקא דעתך?" ועונה "אלא אימא מפני שיום טבוח היה" (=אלא היה זה "יום טבוח"). ומכיוון שאין סברא⁷ לומר שרבי טרפון יפסוק מעצמו כדעת בית שמאי⁸ ו"כל ישראל" יצייתו לפסק דינו, מכך מובן, שעוד קודם נהגו "כל ישראל" מעצמם כדברי בית שמאי⁹.

24ועם היות שבמשנה¹⁰ נאמר במפורש: "עצרת שחל להיות בערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת, ובית הלל אומרים אין יום טבוח אחר השבת", ואם עצרת אינה חלה בשבת אין צורך ב"יום טבוח"¹¹ משום שאפשר להקריב ביום־טוב עצמו –

מתרץ איפוא ב"תוספות רי"ד"¹² שאלה זו: "קשה לי, דאם כן רבי טרפון כבית שמאי, דאי בית הלל הא אמרו דאין ליה יום טבוח דמקרבי ביום־טוב (=הייתכן שרבי טרפון פוסק כבית שמאי, בה בשעה שבית הלל אומרים שמקריבים בחג עצמו"). ועונה: בית הלל אין צריך יום טבוח .. מיהו סתמי דמילתא (=הגם שלפי בית הלל אין צורך ביום טבוח לאחר החג, אך מן הסתם) אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראיה ביום ראשון והרבה מקריבין ביום שני והלכך יום שני של עצרת הוא אסור בהספד ותענית מפני שהוא יום טבוח וכו' שעיקר הקרבתן ביום שני"¹³.

ועל פי זה יש המבארים ומסבירים, כי מה שכתב אדמו"ר הזקן בשולחן־ערוך אשר בפועל היה "יום טבוח" באסרו חג של עצרת – הוא בהתאם (ועל־פי¹⁴) דברי התוספות רי"ד הנ"ל.

ב. תירוץ התוספות רי"ד אינו מתיישב בלשון רבינו הזקן

ברם, אין מסתבר כלל שבמה שכתב אדמו"ר הזקן "בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם" הוא מתכוון לסברת הרי"ד (ש"אין כל ישראל יכולין להספיק כו'") – לשון זו של אדמו"ר הזקן אינה יכולה להכיל הסבר זה; אף מהמשך דברי אדמו"ר הזקן "והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב" מוכח שאין הוא מתכוון לנאמר בתוספות רי"ד – כי אז היה אומר "והרבה מישראל שלא הספיקו להקריב ביום־טוב נהגו להקריבן אחר יום־טוב" וכדומה, ולא "נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב", שמשמע שנהגו מלכתחילה כמו בית שמאי.

ועוד ועיקר: מכך שאדמו"ר הזקן מזכיר רק "עולת ראיה" – "שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה" (לא כמו התוספות רי"ד בו מוזכר גם "שלמי חגיגה") והוא מאריך בטעם הדבר לפי 25בית שמאי (דבר השייך רק בעולת ראיה¹⁵) "שלא היו יכולין להקריב ביום־טוב עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש"¹⁶ ואין מחללין יום־טוב בשבילם כו'" –

מוכח כי מה ש"בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם" הוא לא מפני ש"אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב" (שזה שייך גם בשלמי חגיגה), אלא הדבר נובע מטעמם של בית שמאי, השייך רק בעולת ראיה.

ויש לומר, כי הטעם מדוע אין אדמו"ר הזקן נוקט כהסברתו של התוספות רי"ד אודות איסור הספד ותענית במוצאי חג השבועות, הוא: קשה לומר כי מפני האנשים הללו ש"אין .. יכולין להספיק ולהקריב כו' ביום ראשון" – יהיה ליום השני את הגדר של יום טבוח באיסור הספד ותענית¹⁷, ועבור כל ישראל¹⁸.

גם עצם הטעם, ש"אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראיה ביום ראשון" דורש ביאור: מדוע נניח ש"אין יכולין להספיק"? הרי מצינו בקרבן פסח, אף הוא קרבן שכל אחד היה מחוייב בו – וכל ישראל כן הספיקו להקריבו ביום אחד. ויתירה מזו: בעוד את קרבן פסח ניתן היה להקריב רק¹⁹ לאחר חצות²⁰ היום בערב פסח, הרי עולות ראיה ושלמי חגיגה ניתן היה להקריב כל היום, תיכף לאחר 26שהקריבו תמיד של שחר²¹ [ואף על פי שקרבן פסח לא הביא כל יחיד, אלא היו נמנים עליו בחבורות²² – הרי הדין²³ הוא כי גם עולות ראיה ושלמי חגיגה²⁴ ניתן להביא בשותפות].

חוזרת איפוא הקושיא למקומה: מהו המקור וההסבר לדברי אדמו"ר הזקן²⁵ "כיון שבדבר זה עשו בית הלל²⁶ כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב"²⁷ (מצד הטעם של בית שמאי "לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש").

ג. דיוקים בלשון אדמו"ר הזקן

גם בגוף דברי אדמו"ר הזקן צריך להבין:

א) לאחר שאומר "כיון שבדבר זה עשו בית הלל כדבריהם" (של בית שמאי) – מה פשר ההוספה "והרבה מישראל נהגו כמותם"? הרי אם לא רק בית שמאי אלא גם בית הלל הקריבו ביום שלאחר היום־טוב – פשוט שכל ישראל נהגו כך! גם: מהו הלשון "הרבה" ולא "כל ישראל"?

ב) מאריכות דברי אדמו"ר הזקן בתחילת הסעיף "לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה שלא היו יכולין להקריב ביום־טוב עצמו, לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש ואין מחללין יום־טוב בשבילם, כיון שאפשר להקריבן אחר יום־טוב שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה" 27– משמע, כי העובדה ש"בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם (של בית שמאי) והרבה מישראל נהגו כמותם" נובעת מהטעם של בית שמאי המובא לפני כן, וכנ"ל. יש אם כן להבין – מהו ההסבר בכך, בשעה שלדברי בית הלל מותר להקריבן ביום־טוב.

ד. סדר הסעיפים של אדמו"ר הזקן אינו תואם את סדר הזמנים

הדבר יובן בהקדם הביאור בסדר הסעיפים בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן בסוף ההלכות הנ"ל: תחילה בא סעיף י"ח: "אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות כו'", לאחר מכן סעיף י"ט: "במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין", ולאחרי זה סעיף כ: "ונוהגין במדינות אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מראש חודש עד ח' בו ועד בכלל כו'".

ולכאורה, ניתן להבין מדוע אדמו"ר הזקן סידר את הדינים אודות איסור תענית וכו' בסיום הלכות חג השבועות – משום שהסברא נותנת להקדים²⁸ את הדינים והמנהגים החיוביים אותם צריך לעשות בחג השבועות, ולאחריהם – את הענינים והדינים הקשורים עם איסורים וכיוצא בזה. ברם השאלה היא בנוגע לסדר בשלושה סעיפים אלה עצמם²⁹: מצד סדר הזמנים היה הרי מתאים, שאדמו"ר הזקן יתחיל בסעיף האחרון "ונוהגין במדינות אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מראש חודש עד ח' בו כו'", ולאחר מכן – הדינים אודות איסור תענית (חלום) בחג השבועות ובמוצאי חג השבועות³⁰ [ובפרט שהדין שאין אומרים תחנון נאמר כאן ברמ"א (והדין שאין מתענין במגן־אברהם³¹); לעומת זאת האיסור להתענות תענית חלום בחג השבועות לא מובא ברמ"א, אלא בחק יעקב (בשם המהרי"ל)³²].

28ה. הסיפור ב"תלמיד אחד" של בית הלל במסכת ביצה

הביאור בכל זה:

יש לומר, שהמקור לדברי אדמו"ר הזקן ש"בית הלל עשו כדבריהם" של בית שמאי – הוא במסכת ביצה³³:

"מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה [=ולהקריבה] ביום־טוב, חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקיבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה .. ואותו היום גברה ידם של בית שמאי... והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן... שהיה יודע שהלכה כבית הלל ושלח... ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום".

לאחר מכן מביאה הגמרא "שוב מעשה בתלמיד אחד ("לאחר המעשה הזה היה מעשה בתלמיד אחד...". רש"י) מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה, מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: מה זו סמיכה? (=מדוע בדעתך לסמוך ולהקריב), אמר לו: מה זו שתיקה? (=שהיה לך לשתוק), שתקו בנזיפה והלך לו".

ולכאורה: מכיוון ש"קבעו הלכה כמותן" – כבית הלל – שמביאים עולות³⁴ וסומכים עליהן בחג, כיצד יתכן שלאחר מכן היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה...³⁵, כלומר, שלא היה זה מעשה רגיל אלא מקרה יוצא דופן בתלמיד אחד – הרי כך היו צריכים לעשות כל תלמידי בית הלל, ובכלל – עם ישראל כולו (שהרי – קבעו הלכה כבית הלל)?

גוף הסיפור מוכיח איפוא, כי לאחר שקבעו הלכה כבית הלל, רוב עם ישראל³⁶, כולל תלמידי בית הלל – לא נהגו להביא עולתן ביום־טוב³⁷.

28ו. הסכמת בית הלל נובעת מהחיוב המיוחד לציין את החג במאכל ומשתה

אך דבר זה עצמו טעון הסבר: מכיוון שקבעו הלכה כמותן – מדוע אכן לא הביאו הכל עולתן ביום־טוב כדברי בית הלל, ובפרט שההלכה לגבי הבאת עולות ראיה ביום־טוב, אינה רק היתר להקריב עולות ראיה ביום־טוב, כי אם שאז הוא "עיקר מצותן"³⁸.

ולכן מפרש אדמו"ר הזקן, כי הסיפור האמור במסכת ביצה – תואם את המסופר בגמרא במסכת חגיגה, שרבי טרפון לא הרשה להספיד ביום שלאחר חג השבועות להיותו "יום טבוח". זאת אומרת: מה שלא נהגו להקריב עולות ראיה ביום־טוב עצמו, הוא משום שכך נהגו קודם כל בעצרת – בחג השבועות – שאז היה יום טבוח לאחר שבועות [ומזה הסתעף בחג הפסח ובחג הסוכות שלא הקפידו להקריב ביום־טוב הראשון].

ההסבר בזה:

מעיקר הדין אכן סבורים בית הלל שעולות ראיה זמנם ועיקר מצוותן הוא ביום־טוב עצמו, בו ביום, כנלמד³⁹ מן הפסוק⁴⁰: וחגותם אותו חג לה' – כל דלה' (=כל הקשור בהקרבה לה'), וכן מהטעם "שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן"⁴¹. אך בעצרת, ש"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" (=הכל מודים בשבועות שהוא מיועד גם "לכם", כלומר) – "שישמח בו במאכל ומשתה"⁴², נהגו בית הלל כדברי בית שמאי ולא הקריבו אז עולות ראיה.

והטעם: אף על פי שמצד הטעם "שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן", ישנו "צורך קצת"⁴³ בהקרבת עולות ראיה ביום־טוב, ובמילא הרי זה בכלל "שמחת יום־טוב"⁴⁴ – אך מצד גודל הענין של "יום שניתנה בו תורה" שבעצרת, הדורש "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו"⁴⁵ – השתדלו בית הלל שעיקרי הקרבנות ביום זה יהיו רק אלה שבהם בולט לא רק "צורך קצת", אלא "צורך גמור", של שמחה

29ז. בסדר הסעיפים מודגש ש"יום טבוח" מהוה חלק מעיקר החג

על פי הנ"ל מובן מה שאדמו"ר הזקן א) מביא (באריכות) בתחילת הסעיף את הטעם של בית שמאי "שלא היו יכולין להקריב ביום־טוב עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש וכו'" על אף שאין הדבר תואם כלל את שיטת בית הלל. ב) מזכיר רק עולות ראיה, לא כמו התוספות רי"ד (ובדומה לכך ב"לבוש") שם מוזכרים גם "שלמי חגיגה". ג) הוא מוסיף "הרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב –

בכך מדגיש אדמו"ר הזקן, כי למרות שלדעת בית הלל "מותר להקריבן (אף) ביום־טוב", בכל זאת "עשו כדבריהם" (ולא משום שלא הספיקו להקריב עולת ראיה ושלמי חגיגה ביום עצמו, או מצד חומרא שהחמירו על עצמם כדעת בית שמאי כמו שמוצאים במקום אחר⁴⁶ – אלא) מחמת הטעם של בית שמאי "שאין בהם שום צורך אוכל נפש"; ולכן – "הרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב".

אדמו"ר הזקן מטעים זאת יותר, בכך שסידר את הסעיפים אודות איסור התענית לא לפי התאריכים (קודם מראש־חודש עד ח' בו, לאחר מכן איסור תענית חלום בשבועות ולאחר מכן איסור תענית במוצאי חג השבועות), אלא כותב את המנהג שלא להתענות מראש־חודש ועד ח' בו לאחר איסור התענית בחג השבועות ובמוצאי חג השבועות

– בכדי להדגיש, אשר איסור התענית במוצאי חג השבועות בא לאחר הסעיף אודות איסור תענית חלום בשבועות, לא (רק) מצד סדר הזמנים, אלא בהמשך לתוכנו של הסעיף הקודם:

בכך ש"אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות לפי שהוא יום שניתנה בו התורה וצריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה לפיכך אינו דומה לשאר יום־טוב ושבתות שמותר להתענות בהם תענית חלום" – מוסבר גם מדוע "במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין, לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה...", כפי שאדמו"ר הזקן מבאר תיכף את הטעם של בית שמאי – אך לא מציין מיד שזו דעת בית שמאי, כי גדר זה הינו גם לפי בית הלל (אף שלא בתור איסור), וכנ"ל⁴⁷.

30[ועל פי זה יומתק לשון אדמו"ר הזקן כאן: "הרבה מישראל נהגו כמותם" – שלכאורה, מכיוון ש"בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם", הרי לכאורה "כל ישראל" נהגו כך? וההסבר: עיקר ההוכחה כאן אינה (כמו לפי התוספות רי"ד) מכך שבפועל נהגו כך ישראל (ויתכן אמנם כי בחלקם אכן נבע הדבר מחוסר זריזות וכדומה), אלא – הראיה איפוא היא דווקא מכך ש"הרבה" (על כל פנים) "נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב" – שנהגו כך מפני הטעם שבדבר, השייך ל"יום שניתנה בו תורה", כנ"ל⁴⁸].

ח. הסיפור של רבי טרפון מוכיח שזמן קרבנות החג היה במכוון למחרת

ויש לומר, כי אדמו"ר הזקן הסיק זאת גם מהברייתא של רבי טרפון עצמה: "לא הניחם רבי טרפון (לסופדו) מפני שיום־טוב של עצרת היה", והגמרא שואלת: "יום־טוב סלקא דעתך, אי ביום־טוב מי קאתי? אלא אימא מפני שיום טבוח היה" (=היעלה בדעתך שהיה זה ביום־טוב, כלום ביום־טוב עצמו היו באים להספיד? אלא תאמר שהיה זה יום טבוח). ולכאורה, היתכן שבתחילה משנה הגמרא (ברייתא) כל כך את הלשון ואומרת "יום־טוב של עצרת" במקום "יום טבוח"? אלא מכך מובן שזהו גם הפירוש בלשון הראשון: אכן אין מדובר ביום העצרת עצמו כי אם ביום שלאחריו, אבל לאידך, הוא מכיל את עיקר ה"יום־טוב של עצרת", להיותו "יום טבוח" של קרבנות "יום־טוב של עצרת".

אך לפי פירוש התוספות רי"ד, ההקרבה למחרת שבועות הייתה רק כהמשך לחג עצמו ורק אצל חלק מהעם, ורק אצל אלה ש"אין .. יכולין להספיק" בפועל, ואם כן ה"יום טבוח" אינו מהווה עיקרו של "יום־טוב של עצרת" מבחינת הקרבנות. ולפיכך, אין מחוור מדוע חל על יום זה השם והגדר של "יום טבוח", עד שמשום כך נאסר בהספד ותענית (ואף בזמן הזה לאחרי החורבן כשאין מקריבים קרבנות), שהרי היום עצמו הוא לא יום טבוח – [אלא זה בדומה ומעין "אסרו חג", בלשון הירושלמי⁴⁹ "בריה דמועדא" – "בן המועד"⁵⁰, כתולדה ותוצאה מחוסר היכולת להקריב כל הקרבנות בחג עצמו⁵¹].

31אך לפי פירושו של אדמו"ר הזקן הדברים מתיישבים: היות שעצרת הוא "יום שניתנה בו התורה וצריך לאכול ולשמוח בו כו'", לכן הקריבו חלק מקרבנות עצרת ביום, אשר (בלשון אדמו"ר הזקן: "עשו בית הלל כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם ..) נעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום־טוב כמו יום־טוב עצמו" – החיוב ממש של הקרבנות⁵² הוא ב"יום טבוח"⁵³, ולכן נאסר בהספד ותענית. ולפי זה מובן, ש"אם כן אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום", היות שהיום "נעשה... כמו יום־טוב עצמו", כנ"ל.

ט. "יום טבוח" מבטא את "גדר המקבל" – שמחת ופעולת ישראל בתורה

על פי כל הנ"ל נמצא, כי ההבדל בין שיטת אדמו"ר הזקן ביחס לשיטת 32התוספות רי"ד הוא בשני פרטים: א) יום טבוח קשור עם היום־טוב של עצרת גופא בתור "יום שניתנה בו התורה", ב) אין זה מצד ההכרח וחוסר היכולת (כמו לפי התוספות רי"ד – כי "אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב") אלא זה נפעל מצד עשיית והנהגת ישראל – "עשו בית הלל כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם" ולכן "נעשה להם יום זה... כמו יום־טוב עצמו".

ויש לומר, ששני הפרטים קשורים זה לזה מצד תוכנם הפנימי:

בתורה קיים העניין של מתן תורה – כפי שהוא מצד נותן התורה – הקדוש־ברוך־הוא, וקבלת התורה – כפי שהוא מצד המקבל, בני ישראל.

וזו משמעות דברי אדמו"ר הזקן בשולחנו, אשר זה ש"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" – הוא "להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה", זאת אומרת, לבטא את גדר התורה כפי שהינו מצד המקבל, מצד עם ישראל⁵⁴.

ולכן הדבר מתבטא בנוגע ליום שבו מקריבים את קרבנות חג השבועות, יום טבוח, שחלות שם "יום טבוח" על היום – היא לא מצד ההכרח, משום שלא הספיקו להקריב את הקרבנות ביום חג השבועות ובמילא נעשה זה "בריה דמועדא", תוצאה של יום־טוב – אלא מצד הנהגת ישראל, כנ"ל, שמצד הנהגתם בשמחה ויוקר התורה "להראות שנוח ומקובל לישראל", הם שפעלו והוסיפו (גם) בזמן⁵⁵, אשר מוצאי יום־טוב "נעשה להם יום זה .. כמו יום־טוב