ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כח חג השבועות שיחה א

28

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

ו. הסכמת בית הלל נובעת מהחיוב המיוחד לציין את החג במאכל ומשתה

אך דבר זה עצמו טעון הסבר: מכיוון שקבעו הלכה כמותן – מדוע אכן לא הביאו הכל עולתן ביום־טוב כדברי בית הלל, ובפרט שההלכה לגבי הבאת עולות ראיה ביום־טוב, אינה רק היתר להקריב עולות ראיה ביום־טוב, כי אם שאז הוא "עיקר מצותן"³⁸.

ולכן מפרש אדמו"ר הזקן, כי הסיפור האמור במסכת ביצה – תואם את המסופר בגמרא במסכת חגיגה, שרבי טרפון לא הרשה להספיד ביום שלאחר חג השבועות להיותו "יום טבוח". זאת אומרת: מה שלא נהגו להקריב עולות ראיה ביום־טוב עצמו, הוא משום שכך נהגו קודם כל בעצרת – בחג השבועות – שאז היה יום טבוח לאחר שבועות [ומזה הסתעף בחג הפסח ובחג הסוכות שלא הקפידו להקריב ביום־טוב הראשון].

ההסבר בזה:

מעיקר הדין אכן סבורים בית הלל שעולות ראיה זמנם ועיקר מצוותן הוא ביום־טוב עצמו, בו ביום, כנלמד³⁹ מן הפסוק⁴⁰: וחגותם אותו חג לה' – כל דלה' (=כל הקשור בהקרבה לה'), וכן מהטעם "שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן"⁴¹. אך בעצרת, ש"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" (=הכל מודים בשבועות שהוא מיועד גם "לכם", כלומר) – "שישמח בו במאכל ומשתה"⁴², נהגו בית הלל כדברי בית שמאי ולא הקריבו אז עולות ראיה.

והטעם: אף על פי שמצד הטעם "שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן", ישנו "צורך קצת"⁴³ בהקרבת עולות ראיה ביום־טוב, ובמילא הרי זה בכלל "שמחת יום־טוב"⁴⁴ – אך מצד גודל הענין של "יום שניתנה בו תורה" שבעצרת, הדורש "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו"⁴⁵ – השתדלו בית הלל שעיקרי הקרבנות ביום זה יהיו רק אלה שבהם בולט לא רק "צורך קצת", אלא "צורך גמור", של שמחה

הערות

38. רש"י חגיגה שם ד"ה ביו"ט. "במאכל ומשתה".
39. ביצה יט, א.
40. אמור כג, מא.
41. ביצה כ, ב.
42. פסחים סח, ב ובפרש"י.
43. תוס' ביצה יט, א.
44. תוס' סד"ה ה"ג – שם יב, א.
45. פרש"י פסחים שם.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 14 עמודים.