24

שיחה א

א. הדין של "יום טבוח" למחרת שבועות

בשולחן ערוך בסוף ההלכות אודות חג השבועות, כותב אדמו"ר הזקן¹: במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין, לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה שלא היו יכולין להקריב ביום־טוב עצמו, לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש ואין מחללין יום־טוב בשבילם, כיון שאפשר להקריבן אחר יום־טוב, שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה, ואף על פי שזה הוא לדברי בית שמאי, אבל לדברי בית הלל מותר להקריבן אף ביום־טוב עצמו, מכל מקום כיון שבדבר זה עשו בית הלל כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב, ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום־טוב כמו יום־טוב עצמו להאסר בו בהספד ותענית, אם כן אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום².

ידועה השאלה ששואלים על כך³: היכן המקור שבית הלל נהגו בענין זה כבית שמאי והקריבו לאחר יום־טוב ו"הרבה מישראל נהגו כמותם"?

בגמרא⁴ מובאת ברייתא⁵ "מעשה ומת אלכסא⁶ בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם רבי טרפון מפני שיום־טוב של עצרת היה". ושואלת הגמרא: "יום־טוב סלקא דעתך?" ועונה "אלא אימא מפני שיום טבוח היה" (=אלא היה זה "יום טבוח"). ומכיוון שאין סברא⁷ לומר שרבי טרפון יפסוק מעצמו כדעת בית שמאי⁸ ו"כל ישראל" יצייתו לפסק דינו, מכך מובן, שעוד קודם נהגו "כל ישראל" מעצמם כדברי בית שמאי⁹.