25
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בית שמאי (דבר השייך רק בעולת ראיה15) "שלא היו יכולין להקריב ביום־טוב עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש"16 ואין מחללין יום־טוב בשבילם כו'" –
מוכח כי מה ש"בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם" הוא לא מפני ש"אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב" (שזה שייך גם בשלמי חגיגה), אלא הדבר נובע מטעמם של בית שמאי, השייך רק בעולת ראיה.
ויש לומר, כי הטעם מדוע אין אדמו"ר הזקן נוקט כהסברתו של התוספות רי"ד אודות איסור הספד ותענית במוצאי חג השבועות, הוא: קשה לומר כי מפני האנשים הללו ש"אין .. יכולין להספיק ולהקריב כו' ביום ראשון" – יהיה ליום השני את הגדר של יום טבוח באיסור הספד ותענית17, ועבור כל ישראל18.
גם עצם הטעם, ש"אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראיה ביום ראשון" דורש ביאור: מדוע נניח ש"אין יכולין להספיק"? הרי מצינו בקרבן פסח, אף הוא קרבן שכל אחד היה מחוייב בו – וכל ישראל כן הספיקו להקריבו ביום אחד. ויתירה מזו: בעוד את קרבן פסח ניתן היה להקריב רק19 לאחר חצות20 היום בערב פסח, הרי עולות ראיה ושלמי חגיגה ניתן היה להקריב כל היום, תיכף לאחר
הערות
- 15. ראה הערה הבאה.
- 16. ומזה שאדה"ז לא הסתפק במ"ש לאח"ז "כיון שאפשר להקריבן אחר יו"ט שהעצרת יש לה תשלומין" וכ' "לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש"* מוכח, דס"ל לאדה"ז דשלמי חגיגה מקריבים גם לב"ש [כהברייתא בביצה (יט, א – דברי רשב"א ועולא), מגילה (ה, א). וכפשטות הל' בתוספתא שם (פ"ב, ה בתחלתו) ושלמים – החוגג בהן סומך עליהן מערב יו"ט], ולא כפרש"י חגיגה שם ד"ה יום טבוח ותוד"ה הנ"ל (הב') ע"פ הירושלמי "אמרו להם ב"ש חגיגה נמי אין זמנה קבוע שאם לא חגג בראשון חוגג והולך כל הרגל". ואף את"ל דגם חגיגה הוי לה' ולא לכם – ראה ירושלמי (ביצה (פ"ב ה"ד) וחגיגה (פ"ב ה"ג)) דב"ש ממעט (לפי' התוס' שקאי על) חגיגה מ"לכם" (ראה תוי"ט ביצה פ"ב מ"ד ד"ה ועולות) – צ"ע אם י"ל ע"ז "אין בהם שום צורך או"נ". וראה מהרש"א לתוס' שם**. יד דוד שם. וראה לקמן הערה 47.
- 17. וראה מה שממשיך שם: ואע"פ שכל שבעה יש להם תשלומין לא נוכל כו'. ולהעיר מראבי"ה ח"ב י' תתו בשם אביו איסור הספד ותענית בכל ז' ימי תשלומין דשבועות.
- 18. וראה יד דוד שבהערה 13.
- 19. בלשון הכתוב (בא יב, ו. בהעלותך ט, ג. שם, ה) בין הערבים.
- 20. ל' הרמב"ם הל' ק"פ רפ"א (ובפרט עפמ"ש בה"ד שם). וראה מכילתא בא שם.
- . ובלבוש כאן מפני שאלו קרבנות (ראי' וחגיגה) נקראו קרבנות יחיד ואין קרבן יחיד דוחה לא שבת ולא יו"ט. וראה לשון הרמב"ם הל' חגיגה פ"א ה"ח.
- . וראה גם במפרשי הירושלמי שם שב"ש לא קאי בקרבן חגיגה (כי גם לדעתם מקריבים ביו"ט). אלא בעולת ראי'. ועד"ז במפרשי התו"כ אמור (כג, לט) ועוד.
משנה ביצה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
בית שמאי אומרים מביאין שלמים. ואין סומכין עליהן. אבל לא עולות. ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות. וסומכין עליהם:
משנה תורה, הלכות קרבן פסח א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה ואחד האיש ואחד האשה חייבין במצוה זו:
ומי שביטל מצוה זו בזדון ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה הרי זה חייב כרת ואם ביטלה בשגגה פטור:
אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפילו בשעת היתר הבמות:
שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים אחר שמקטירין קטרת של בין הערבים ואחר שמטיבין את הנרות מתחילין לשחוט את הפסחים עד סוף היום ואם שחטו אחר חצות קודם תמיד של בין הערבים כשר ויהיה אחד ממרס בדם הפסח עד שיזרק דם התמיד ואחר כך יזרוק דם הפסח אחריו ואם נזרק דם הפסח קודם דם התמיד כשר:
השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח והחמץ קיים אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האימורין אם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה והפסח כשר:
דם הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד ואחר ששופכים דמו מפשיטים אותו וקורעין את בטנו ומוציאין את אימוריו ומקטירין אותן חלבין כל זבח וזבח לבדו ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו ומביא לביתו לירושלים וצולהו ואוכל לערב:
המניח אמורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר ואף על פי שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה:
ומקטירין חלבי פסחים כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר בד"א כשחל ארבעה עשר להיות בשבת שהרי חלבי שבת קריבין ביום טוב אבל אם חל ארבעה עשר להיות בחול אין מקטירין חלבי חול ביום טוב:
הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל ואין פוחתין משלשים בני אדם בכל כת וכת:
היו הכל חמשים נכנסים בתחלה שלשים ושוחטין ויוצאים עשרה ונכנסין עשרה וחוזרין ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה:
היו פחות מחמשים אין שוחטין את הפסח לכתחלה [ואם שחטו כשר] ואם שחטו כולן בבת אחת כשר כיצד נשחט נכנסה הכת הראשונה עד שתתמלא העזרה ונועלין דלתות העזרה ומתחילין לשחוט את פסחיהן וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין קוראים הלויים את ההלל אם גמרו ההלל ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב שונים ואם שנו ולא שלמו להקריב משלשין ומעולם לא שלשו:
על כל קריאה וקריאה תוקעין שלש תקיעות בחצוצרות תקיעה תרועה ותקיעה הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעין בשעת שחיטה:
הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהן מזרקי כסף ומזרקי זהב שורה שכולה כסף כסף שורה שכולה זהב זהב ולא היו מעורבים כדי שיהיה להם נוי ולא היו למזרקין שולים כדי שלא יניחום ויקרש הדם:
שחט השוחט וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד ומקבל מזרק אחד מלא ואח"כ מחזיר את הריקן ותולין ומפשיטין את כולו וקורעו וממחה את קרביו עד שמסיר מהן הצואה והפרש ומוציא את האימורין ונותנן בכלי ומולחן ומקטירן הכהן על גבי המזבח וכיצד תולין ומפשיטין מסמרות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין וכל מי שלא מצא מקום לתלות מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט:
שלמו מלהקריב פותחין דלתות העזרה ויוצאת כת הראשונה ונכנסה שנייה יצאת שנייה ונכנסה שלישית כמעשה ראשונה כך מעשה שנייה ושלישית שלמה כת שלישית ויצאת רוחצים את העזרה:
חל ארבעה עשר להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא:
אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו בשבת אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהם ויושבין בהר הבית והשנייה יוצאין בפסחיהן ויושבין בחיל והשלישית עומדין במקומן בעזרה ושוהים הכל עד מוצאי שבת והולך כל אחד בפסחו לביתו:
שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת שאי אפשר לעשותן קודם השבת שהרי קבוע לו זמן שנאמר במועדו אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אינן דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן לאחר השבת:
שכח ולא הביא סכין לא יביאנה בשבת אלא נותנה בין קרני הכבש או בצמרו ומכישו עד שמביאו לעזרה ומקדישו שם ואע"פ שהוא מחמר בשבת מחמר כלאחר יד הוא ומפני המצוה מותר במה דברים אמורים כשלא הקדיש פסחו עדיין ולא אמר זה פסח אבל אם הקדישו לא יביא סכין עליו מפני שהוא עובד בקדשים ומפני מה התירו להקדיש פסחו בשבת הואיל וקבוע לו זמן מותר להקדישו בשבת וכן מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב ואינו חושש:
השוחט את הפסח ונמצא בעל מום או טריפה הרי זה שוחט אחר בין בחול בין בשבת אפילו מאה זה אחר זה שוחט והולך עד שיכשר אחד או עד שתחשך וידחה לשני שהרי אנוס הוא:
משנה תורה, הלכות חגיגה א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה לפי שאין להן זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר כמו שביארנו אבל דוחין את יום טוב ואף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ נשא, י"ד סיון, ה'תשכ"ט לקו"ש חכ"ח ע' 25
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.