30

[ועל פי זה יומתק לשון אדמו"ר הזקן כאן: "הרבה מישראל נהגו כמותם" – שלכאורה, מכיוון ש"בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם", הרי לכאורה "כל ישראל" נהגו כך? וההסבר: עיקר ההוכחה כאן אינה (כמו לפי התוספות רי"ד) מכך שבפועל נהגו כך ישראל (ויתכן אמנם כי בחלקם אכן נבע הדבר מחוסר זריזות וכדומה), אלא – הראיה איפוא היא דווקא מכך ש"הרבה" (על כל פנים) "נהגו כמותם להקריבן אחר יום־טוב" – שנהגו כך מפני הטעם שבדבר, השייך ל"יום שניתנה בו תורה", כנ"ל⁴⁸].

ח. הסיפור של רבי טרפון מוכיח שזמן קרבנות החג היה במכוון למחרת

ויש לומר, כי אדמו"ר הזקן הסיק זאת גם מהברייתא של רבי טרפון עצמה: "לא הניחם רבי טרפון (לסופדו) מפני שיום־טוב של עצרת היה", והגמרא שואלת: "יום־טוב סלקא דעתך, אי ביום־טוב מי קאתי? אלא אימא מפני שיום טבוח היה" (=היעלה בדעתך שהיה זה ביום־טוב, כלום ביום־טוב עצמו היו באים להספיד? אלא תאמר שהיה זה יום טבוח). ולכאורה, היתכן שבתחילה משנה הגמרא (ברייתא) כל כך את הלשון ואומרת "יום־טוב של עצרת" במקום "יום טבוח"? אלא מכך מובן שזהו גם הפירוש בלשון הראשון: אכן אין מדובר ביום העצרת עצמו כי אם ביום שלאחריו, אבל לאידך, הוא מכיל את עיקר ה"יום־טוב של עצרת", להיותו "יום טבוח" של קרבנות "יום־טוב של עצרת".

אך לפי פירוש התוספות רי"ד, ההקרבה למחרת שבועות הייתה רק כהמשך לחג עצמו ורק אצל חלק מהעם, ורק אצל אלה ש"אין .. יכולין להספיק" בפועל, ואם כן ה"יום טבוח" אינו מהווה עיקרו של "יום־טוב של עצרת" מבחינת הקרבנות. ולפיכך, אין מחוור מדוע חל על יום זה השם והגדר של "יום טבוח", עד שמשום כך נאסר בהספד ותענית (ואף בזמן הזה לאחרי החורבן כשאין מקריבים קרבנות), שהרי היום עצמו הוא לא יום טבוח – [אלא זה בדומה ומעין "אסרו חג", בלשון הירושלמי⁴⁹ "בריה דמועדא" – "בן המועד"⁵⁰, כתולדה ותוצאה מחוסר היכולת להקריב כל הקרבנות בחג עצמו⁵¹].