13
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
תכלית מתן תורה היא, שהאדם יתאחד עם התורה, עד שתיעשה לחיותו ולמציאותו. ולפיכך הוא חייב לקלוט את התורה גם על־ידי לימוד והבנה שכלית. כאשר מבינים ענין בשכל נתפס המושכל בשכל האדם והופך לחלק ממציאותו, כמזון הנעשה לדם ובשר כבשרו, כלשון התניא48, נעשה "יחוד נפלא" בין ה"משכיל" לבין ה"מושכל".
יוצא מכך, שעל־ידי הבנת התורה מתאחד היהודי עם "דבר הוי'" הנעלה לגמרי מן העולם49.
ואלו היו שני הסוגים של הכנת ישראל לקבלת התורה:
ההכנה הראשונה למתן תורה50, כלעיל "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד": התבטלות מוחלטת51 המביאה לידי כך שכל ישראל יהיו "כאיש אחד בלב אחד" – הכנה כללית של כלל ישראל כאחד.
אך מן השני בסיון "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה52. בכך הכוונה היא להכנות הגורמות לכך שמציאות האדם, לא רק מצד ה"יחידה" שבפנימיות הלב, תהיה כלי קיבול מתאים וראוי לקבלת התורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", מצות הגבלה ופרישה וכדומה, שקדשו את ישראל – ובהכנות אלו יש הבדלים בין בני ישראל53, כל אחד בהתאם לדרגתו בעבודת ה', ואף בקבלת התורה היו הבדלים בין ישראל: משה54 מחיצה לעצמו וכו', אך אצל כולם55 "פרחה נשמתן"56, ו"על כל
הערות
- 48. שם פ"ה. ע"ש באורך.
- 49. ראה תניא שם: ה"ז משיג ותופס .. רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' כו'.
- 50. ולהעיר מתו"א יתרו (סז, ג) דבר"ח סיון "נעשו אז ישראל מוכנים ועומדים לקבל בחי' בטול זה". ע"ש (ושם קט, ג).
- 51. וכן בלימוד התורה לאחרי מ"ת צ"ל "ברכו בתורה תחלה" (נדרים פא, א. ב"מ פה, ריש ע"ב), שענינו – הביטול לנותן התורה, ובלשון הב"ח (לטאו"ח ר"ס מז) "שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה" (ע"ש באורך).
- 52. ל' אדה"ז בשו"ע או"ח שם.
- 53. ולהעיר ממכילתא עה"פ "ויענו כל העם יחדיו גו'" (הובא בהערה 33): הושוו כולם לב אחד, דמשמע קצת שבנתיים לא היו "יחדיו". וראה גם פדר"א פמ"א.
- 54. מכילתא ורש"י יתרו יט, כד.
- 55. ומ"ש בזה בחדא"ג שבת (פח, ב) לפענ"ד צע"ג.
- 56. וגם במשה (שהרי בודאי גם אצל משה הי' הגילוי ד"טל תחי'" – שבת שם). בתניא רפל"ד מבואר ד"מדרגת משה רבינו ע"ה היא העולה על כולנה שאמרו עליו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני רק שלא יכלו לסבול כמאמר רז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו'". ומזה משמע לכאורה, שאצל משה לא הוצרך להיות "פרחה נשמתו" (כמו שלא פרחה נשמתו כששכינה מדברת מתוך גרונו). וכן מפורש בלקו"ת במדבר (יד, א) ע"פ ויק"ר בתחלתו. וראה גם המשך תער"ב ח"ב ע' תתקלא. אבל עכצ"ל דהגילוי דמ"ת, "פנים בפנים", הוא למעלה מהגילוי ד"שכינה* מדברת כו'", ובשביל גילוי זה** י"ל שגם אצל משה פרחה נשמתו (מכיון שצע"ג לומר שאצל משה רבינו הי' חסר העילוי דטל תחי', כנ"ל). ועצ"ע. ואכ"מ.
רש"י על שמות י״ט:כ״ד - הטקסט מספריא
לך רד. וְהָעֵד בָּהֶם שֵׁנִית, שֶׁמְּזָרְזִין אֶת הָאָדָם קֹדֶם מַעֲשֶׂה וְחוֹזְרִין וּמְזָרְזִין אוֹתוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה (מכילתא):
ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יָכוֹל אַף הֵם עִמְּךָ, תַּ"לֹ וְעָלִיתָ אַתָּה, אֱמֹר מֵעַתָּה, אַתָּה מְחִצָּה לְעַצְמְךָ, וְאַהֲרֹן מְחִצָּה לְעַצְמוֹ, וְהַכֹּהֲנִים מְחִצָּה לְעַצְמָם – מֹשֶׁה נִגַּשׁ יוֹתֵר מֵאַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן יוֹתֵר מִן הַכֹּהֲנִים, וְהָעָם כָּל עִקָּר אַל יֶהֶרְסוּ אֶת מַצָּבָם לַעֲלוֹת אֶל ה' (שם):
פן יפרץ בם. אַעַ"פִּ שֶׁהוּא נָקוּד חֲטַף קָמָץ אֵינוֹ זָז מִגְּזֵרָתוֹ, כָּךְ דֶּרֶךְ כָּל תֵּבָה שֶׁנְּקֻדָּתָהּ מְלָאפוּם, כְּשֶׁהִיא סְמוּכָה בָאָה בְּמַקָּף, מִשְׁתַּנֶּה הַנִּקּוּד לַחֲטַף קָמָץ:
לך רד GO, GO DOWN and warn them a second time. God said this, because the rule is that one admonishes a person before an action is to be done and then one again admonishes him at the very moment when the action is to be done (cf. (Mekhilta).
ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים AND THOU SHALT COME UP, THOU AND AARON WITH THEE AND THE PRIESTS — One might think that they (the priests) shall also be with thee! Therefore it states “and thou shalt come up”. Consequently you must now admit that this is what God spake to him: thou hast a designated place for thyself, and Aaron a designated place for himself and they a designated place for themselves — Moses approached closer than Aaron and Aaron closer than the priests — but let the people under no circumstances break down their position to go up to the Lord (Mekhilta).
פן יפרץ בם LEST HE BURST FORTH UPON THEM — Although it (the word יִפְרָץ) is punctuated with a Chataf Kametz (our Kamets Chataf — short Kametz), it has not departed from its normal grammatical form, for thus is the way of every word which has the vowel Melopum (our חולם) in its hit syllable, that being a closed syllable: when it comes with a Makkef (a hyphen) after it the vowelling is changed to a Chataf Kametz (our short Kametz).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״:
מצוטט בעמוד אחד
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ג ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשמ"ו לקו"ש חכ"ח ע' 13
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.