שיחה א
297שיחה א
משיחת ש"פ נת, ו' מרחשון ה'תשמ"ז 298206 לקוטי 299הגם שאין אנו יכולין להשתחוות (,עיקר הראי' היא ההשתחוואה שהי' משתחווה ויוצא"), עכ"פ נתפשטה קדושת הארה זו אפס קצהו במקדש מעט", בהכץע ובהמ"ד", ועאכו"כ -- בהכנ"ס ובהמ"ד מיוחדים, וע"ד -- דער ביהכנ"ס וביהמ"ד פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו??.
3000( לקוטי
יעדערער צו זיינע וואָכְעדיקע ענינים, אין מאַכן א דירה לו ית' בתחתונים.
301בכדי שולל זיין בשלימות ובתכלית דעם ,(קשה עלי) פרידתכם" צווישן כללות בני ישראל -- דאַרף יעדער איד לכל לראש אויפטאַן העדר הפירוד (,פרידתכם") צווישן זיינע עשר כחות הנפש (עולם קטן זה האדם')י:
302202 לקוטי 303א) הקמת בתי חב"ד*, בתי תורה, בתי תפלה ובתי גמ"ח וצדקה -- בכל מקום ומקום וואו עס געפינען זיך אידן, ב) ,עשה לך רב"*:
304ט: בכדי מצליח זיין כדבעי" אין אחדות כללות עם ישראל ע"י הקמת בתי חב"ד, דארף יעדער איד אַליין ווערן אַ (דוגמא ח' לזה -- אַ) ,בית חב"ד" (בעיר קטנה!" זה הגוף"). ד. ה. אַז חב"ד שבנפשו (וכל עשר כחות שלו) ווערט נתאחד אין אַן אופן פון א ,בית"", דירת קבע:
305(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
30666> לקוטי ,בית" קבוע), מעין ודוגמת הקרבת הקרבנות בבית המקדש, ,תפלות כנגד קרבנות תקנום".
יב. דערביי קען נאַך אַבער בלייבן א שוועריקייט:
307ובדיוק לשון המשנה -- ,עשה לך רב":
,רב": ,תקבלוהו עליך לרב", לסמוך 308108 לקוטי
הערות
עמוד 297
- 1. ראה זח"ב ערה, א (תוספות): ומאלול כו' עד שיתא בחשון עד דיהדרון בני נשא מחובייהו ויתכפר להון. וראה שיחת ש"פ לך תשד"מ.
- 2. תענית י, א.
- 3. או"ח ר"ס קיז. שו"ע אדה"ז שם.
- 4. שו"ע אדה"ז שם. ועד"ז בריטב"א תענית שם. וראה לקו"ש ח"כ ע' 54 הערה 6
- 65. חו"מ סמ"ג ס"ק מז.
- 66. בלשון הכתוב (מ"א ת, סו. סיום וחותם הפטורת שמע"צ): ביום השמיני שלח (המלך) את העם . . וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב.
- 7. בש"ך שם: ואע"ג דהשתא כו' לשון כו'. אבל עפמ"ש בשו"ע אדה"ז שם שגם ,לאחר החורבן היו מתאספים ג"כ מכל הסביבות בירושלים לרגל, כמו שעושים גם היום" -- יש לומר, דאין זה רק לשון כו', אלא הענין דעסוקים בעניני הרגל.
- 8. כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות סל"ח. וש"נ. וידועה הראי' מעירובי תחומין דמקום שדעתו שם, שם הוא מקומו (ראה שו"ע אדה"ז או"ה סת"ת, פרש"י ד"ה חוץ מן המים ומז המלח -- עירובין כו, ב
- 9. מ"א ה, ה.
- 0. ראה פרש" לרי"ף תענית שם ,כשחוזרין לבבל מן ארץ ישראל לאחר הרגל". וראה לקו"ש שם הערה 10.
- 1. ראה תנחומא נשא טז. במדב"ר פי"ג, ו. תניא פל"ו.
עמוד 298
- 2. מלשון תשלומין, וגם מלשון שלימות (ראה לקו"ת ראה ל, רע"ג. ובכ"מ).
- 3. הושע יד, ג.
- 3. וזהו זכר להקרבת הקרבנות -- נוסף על זה שתפלות במקום קרבנות תקנום (ראה ברכות כו, אב. רע*מ בזח'ג כח, ב). ועפיז יומתק אמירת פסוקי הקרבנות, ,ונשלמה פרים שפתינו* (ראה שו"ע או"ח ס"א ס"ט. סו"ס תפ"הח וסתקצ"א).
- 4. שמתמציתה שותה כל העולם כולו (ראה תענית י, רעיא).
- 5. ונפק"מ לדינא גם בחו"ל -- ,טעה היחיד ושאל מטר מז' מרחשון ואילך אינו מחוייב לחזור* (שו"ע אדה"ז או"ח סקי"ז סוס"א. וש"נ).
- 6. שו"ע אדה'ז שם.
- 7. ש"ך חו"מ שם.
- 8. ש"פ נח, ו' מרחשון תשמ"ז
- 9. שיחות
- 8. לשון הכתוב -- ויצא לב, ב. וראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' קצד. לקו"ש חט"ו ע' 259 ואילך. וש"נ. מכתב לי תשרי ר*ח מרחשון תשמיז (בסה"ש תשמ"ז ח"ב בהוספות) וש"נ.
- 9. פרש" פינחס כט, לו. אמור כג, לו. בחיי פינחס שם, לה.
- 0. לקו"ת ברכה צח, ב. וראה סידור עם דא"ח רעו, א. סי הליקוטים-דא"ח צ"צ ערך בית הכנסת. וש"נ.
עמוד 299
- 7. -
- 21. יחזקאל יא, טז. מגילה כט, א.
- 2. להעיר מ,התמים" חוברת ב ע' קכו [קי, ב] דברי אחד מזקני חסידי האמיל בימי הצ"צ: מיום שחרב ביהמ"ק וקד"ק עד אשר ירחם השי"ת וישלח לנו גואל צדק . . ויבנה לנו את ירושלים וביהמ"ק עס הקד"ק, הנה ליובאַוויטש הוא ירושלים שלנו, והבית הכנסת אשר כ"ק אדמו"ר מתפלל בו הוא ביהמ"ק שלנו וכו'.
- 3. ראה כתובות כח, א. סנהדרין כו, רע'א.
- 5. ש"פ נת, ו' מרחשון תשמ"ז
- 5. ראה במדב"ר פכ"א, ד. תנחומא פינחס טז (באבער -- טו). רד"ה ביום השמע"צ תרס"ו, תרפ"ה, תש"ח (הא').
- 6. ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 449
- 7. ל' הכתוב -- תבוא כו, ב. וראה תורת הבעש"ט עה"פ (,היום יום" ח"י אלול. כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות ס"ג. וש"נ).
עמוד 300
- 8. ראה אנציקלופדי' תלמודית (כרך יג) בערכו. וש"נ.
- 9. שו"ע אדה"ז או"ח סתצדב ס"ב. ועוד.
- 3. ש"פ נח, ו" מרתשון תשמ"ז
- 4. שיחות
- 0. ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 433 ואילך. שיחת כ"ה תשרי תשמ"ז ביחידות הכללית להאורחים שיחיו,
- 1. ברכות לג, ב.
- 2. נוסף על האחדות שנפעלה ע"י עלי' לרגל -- כדאיתא בירושלמי (חגיגה פ"ג ה") ,עיר שחוברה לה יחדיו עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים . . בשעה ששם עלו שבטים (בשעת הרגל)". ולהעיר גם מהנס ד,עומדים צפופים ומשתחווים
עמוד 301
- 1. רווחים" (אבות פ"ה מ"ה), שיל"פ שע"י הביטול (משתחווים) -- נעשה ,רווחים", ועד שכתוצאה מזה נעשה בירושלים כולה, ש,לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות שם).
- 3. סוכה נה, ב.
- 4. פינחס ל, לו. סוכה שם. וראה מדרשים שבהערה 25.
- 5. אבות פ"א מ"ב.
- 5. ש"פ נח, ו' מרחשון תשמ"ז
- 6. ראה ב"ב ט, א. תניא פל"ז. ובכ"מ.
- 7. ראה ברכות ח, א: פדה בשלום נפשי . . כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור - שכולם שלום ואחדות -- ראה פרש"י שם. אוה"ת לתהלים (יהל אור) עה"פ.
- 8. בנוגע לתפלה בצבור -- כמ"ש ,הן אדל כביר ולא ימאס" (איוב לו, ה. ברכות שם. רמב"ם הלי תפלה רפ"ח. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס נב. סק"א סיה) וראה גם ר"ה יח, א.
- 9. בנוגע לתורה ברבים -- ראה אבות פ"ג מין.
- 10. . ברכות ו, א. אגה"ק סכ"ג.
- 11. בנוגע לצדקה וגמ"ח (כללות כל המצוות) ברבים --- ראה אגה"ק שם. וראה לקו"ש ח"ה ע' 423 הערה [ו. ע' 428 הערה 14.
- 9. אבות פ"ב מי"ב.
- 0. משלי ג, ו.
- 41. תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, ב. קא, א). ועוד.
- 2. כי נוסף לזה שבכחו של כל א' להכריע (נוסף לעצמו) את כל העולם כולו כו' (רמבים הלי תשובה פ"ג ה"ד) -- הרי ,פרידתכם* בכחות נפשו יכול לפעול ,חוזר וניעור" ד,פרידתכם" של כל בני ישראל, כנ"ל ס"ה.
עמוד 302
- 3. ראה תו"א תצוה פה, א ואילך. ד"ה זכור במאמרי אדה"ז תקס"ה (כרך א) וביאורו. סידור עם דא"ח שער הפורים. סהמ"צ להצ"צ מצות זכירת עמלק. מאמרים שבהערה 45. לקו"ש חכ"א ע' 195 ואילך. וראה גם ס' השיחות תש"ד ע' 75. סה"מ תש"ט ע' 34 (השני) ואילך.
- 4. שלכן צריך הבאוואַרעניש ,גדול לימוד שמביא לידי מעשה" (ראה קידושין מ, ב. ב"ק יז, א), כי לימוד סתם אולי לא יבוא לידי מעשה, ודוקא ,גדול לימוד", גדלות בלימוד (ראה לקו"ש ח"ז עי 7. חי"ח ע' 154), מביא לידי מעשה.
- 5. ראה תנחומא תצא ט. פרש"י תצא כה, יח. סה"מ עטר"ת ע' רצד. תרפ" עק' קעב. תרפ"ה עי רח. תש"ט ע' 65 (השני). ובכ"מ.
- 4. ש"פ נח, ו' מרחשון תשמ"ז
- 5. שיחות
- 6. כידוע הסיפור עם הרה"ק ר' יוסף יצחק בנו של אדמו"ר הצ"צ (זקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) שפעם אמר שענין תפלה בצבור הוא ,לצבור* את עשר כחות הנפש (לקו"ש ח"ב ע' 477 ואילך. וב,התמים" חוברת ב ס"ע מה [עה, א] ואילך: תפלה בצבור הוא לצבור כל הבירורים ולהעלותם בתפלה). וראה פירוש מהרז"ו לב"ר פפ"ד, א: התפלה עיקרה ההכנעה אסיפת האברים והכחות אל הלב.
- 7. ברוב הפעמים. אף שלפעמים האחדות דכללות בני ישראל מסייע ומביא לאחדות עשר כחות הנפש.
עמוד 303
- 8. ראה שיחת יום שמח"ת - סה"ש תשמיז חיא ע' 35 ואילך. וש"נ.
- 9. ראה לקו"ש חכ"ט ע' 247 ואילך.
- 0. שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת (ברכות ו, א. רמב"ם הל' תפלה רפ"ח), והקב"ה מצוי בבית הכנסת (ברכות שם. ירושלמי שם פ"ה ה"א (וראה אוה"ת שבת שובה ע' א'תעה)).
- 4. ומטעם זה ,לעולם ישתדל אדם להתפלל בבהכ"נ עם הצבור, ואע"פ שיכול להתפלל בביתו בעשרה מ"מ ברב עם הדרת מלך וגם אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ" (שו"ע אדה"ז או"ח ס"צ ס". עיי"ש).
- 5. וגם תפלת יחיד עדיף בביהכניס -- ,מפני שהוא מקום קבוע ומיוחד לתפלת צבור ותפלתו של אדם נשמעת שם כו', וגם מפני שהקביה מצוי בבהכזנ כו'" (שו"ע אדה"ז שם. וראה ר"י בשם הגאונים -- ב"י לטור או"ח שם ד"ה לא יתפלל. שו"ע שם סיט).
- 51. פרטי דיני ביהכנ"ס -- ראה רמב"ם הל' תפלה פ'"ו ואילך. טושו*ע ושו*ע אדה"ז או"ח סר"צ. טושו"ע שם הל' בית הכנסת (סי' קג ואילך). וראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו. וש"נ.
- 2. מגילה כז, רע"א.
- 3. פרטי דיני ביהמ"ד (ויחס שלו לביהכניס) -- ראה רמב"ם שם פ"ח ה"ג. פי*א. ועוד. טושו"ע או*ח שם. וראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו. וש'נ.
- 9. ש"פ נח, ו' מרחשון תשמ"ז
- 4. ולהעיר מרמב"ם שם ה"ג: וחכמים גדולים אע"פ שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה.
- 5. נוסף על זה שעצם הקמת בית חב"ד תלוי (לא ביחיד, כ"א) בהשתתפות ואחדות של כמה וכמה.
- 6. וזהו גם ענין שמע"צ (ה,יום אחד* ששולל ,פרידתכם"), שנכנסים אז מסוכה, דירת עראי, ל,ביתי, דירת קבע -- שזהו"ע המשכת מקיפים בפנימיות ובאופן של קביעות (ראה בארוכה לקו"ש ח"ט ע' 229).
עמוד 304
- 7. ראה משלי כד, גיד: ,בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו". וראה שמו*ר פמ"ח, ד, שבג' דברים אלו (חכמה בינה ודעת) נברא העולם, שנאמר (משלי ג, יט"כ) ה' בחכמה יסד ארץ כונו שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ובגי דברים הללו נעשה המשכן כו' ובג' דברים הללו נבנה בית המקדש, וכן כשיעמוד הקב"ה לבנותו לע"ל כו'. וראה אוה"ת נייך ע' תרכא ואילך. (כרך ג') עי א'שסט-ע. נמצא, שהמשכן והמקדש (וכל העולם כולו) הם .בתי חב"ד". ועפ"ז יש לומר שכן הוא בנוגע ל,מקדש מעט", בתי כנסיות ובתי מדרשות (מגילה כט, א).
- 8. כמשל הידוע שנתבאר בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר -- ,א חסיד איז א לאַמטערנשציק" (סה"ש תש"א ע' 136. וראה בארוכה שיחת ייב תמוז תשב"ב. סה"ש תשמ"ז שם -- ע' 34-5).
- 9. ראה זח"ג קנב, א.
- 4. ש"פ נח, ו' מרחשון תשמ"ז
- 0. לשון התקו"ז תיקון ו בסופו. וראה מקדש מלך בהקדמה לספרו. כסא מלך לתקו"ז שם. ועוד.
- 1. ראה לקו"ש חכ"ח ע' 253, שפנימיות התורה (נשמתא דאורייתא) מביא לאחדות ישראל ע"י גילוי הנשמה דישראל. וראה גם לקוש ו"כ ע' 180.
- 2. כתובות סז, א.
- 3. קהלת ד, יד.
- 4. נדרים לב, ב. תניא פ"ט (יד, א). ועוד.
- 5. ראה לקו"ת ברכה צט, א שבחי' בית (ולבוש ומזון) יש בבחי' עולם שנה נפש. ולהעיר מפ" הראב"ד לס' יצירה פ"ד מי"ב: כל הבריות הם כעין בתים כו'. ע"ש. וראה סה"מ תרפ"ח ע' נג: בית הוא הגוף.
- 66. כמשז (תרומה כה, ח) ,ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [ולהעיר שבתי כנסיות ובתי מדרשות נק' .מקדש מעט", כנ"ל הערה 57] -- וארז'יל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א מישראל (ראה ר"ח שער האהבה פ"ו. של"ה תרומה שכה, ב ואילך. אלשיך תרומה עה"פ).
- 7. ראה שמו"ר שבהערה 57.
עמוד 305
- 8. תניא רפ"ג.
- 9. תניא פל"ד.
- 0. ראה לעיל הערה 57.
- 71. ואתחנן ד, וי
- 2. ראה שבת יא, א. ועוד.
- 3. והדגשה יתירה בשנה זו -- (א) שנת השמיטה, ,שנת שבתון יהי לארץ שבת להי* (ר"פ בהר), ,שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'* (ספורנו עה"פ), היינו, שיכולים וצריכים להקדיש את השנה כולה ללימוד
- 7. ש"פ נת, ' מותשון תשמ"ז
- 8. החורה, (ב) הכנה למצות הקהל (בסיום שנת השמיטה) ,מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות . . הקהל את העם האנשים והנשים והטף . . למעז ישמעו ולמען ילמדו גו'" (וילך לא, י ואילך. וראה בארוכה -- מכתב שבהערה 18 ובהנסמן שם)
- 4. רמב"ם הלי "ת"ת פ"ג ה"ז. טושו*ע או"ת סקנ"ו. שו"ע אדה"ז שם ס"א. וראה לקו"ת אמור לה, ג.
- 5. משלי י, כב.
- 6. ראה לקו"ת תצא לז, ריש ע"ג. מאמרי אדה"ז תקס"ה (כרך ב) ע' תרמח. הקדמת אדהאמ"צ לספרו דרך חיים. סהמ"צ להצ"צ מצות תגלחת המצורע פ"ב ואילך. ובכ"מ.
- 7. ראה ברכות כח, ב.
עמוד 306
- 8. וגם זה נוגע לשלימות האדם -- כמרז"ל (יבמות סג, רע"א) ,כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (וראה סה"מ תרס"ה ע' ג. תש"ג ע' 9). וראה לקו"ת ברכה צט, רע"א. לקו"ש ח"ט ע' 139 הערה ₪
- 9. אבות פ"א מ"ד. וראה פיה*מ להרמב"ם שם (בהוצאת קאפח): כמו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
- 3. ש"פ נח, ו' מרחשון תשמ"ז
- 4. שיחות
- 0. ראה מאמרי אדה"; תקס"ה (כרך א) ע' תלד: פרשיות (כרך ב) ע' תקלו. תקמב.
- 6. ו) ולהעיר שהכוונה דדירה בתתתונים (שמושרשת בעצמותו ית') היא הסיבה (וע"ד) מה שכל אדם יש לו רצון מוחלט בעצמותו לבנות בית (ראה לעיל הערה 78).
- 2. המשך תרסיו ע' ג. ובכ"מ.
- 3. אבות פ"א מ"ו. שם מט"ז.
עמוד 307
- 4. כי הנה"ב של השני לא ,חוטא ולא לו" (ב"מ ה, ריש ע"ב. הובא ברמב"ם בכ"מ -- ראה לדוגמא: הל' מעשר פי"ב הי"ז).
- 5. לקו"ד ח"ב שנ, ב. אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב ע' עג. ,היום יום" כ' טבת.
- 6. וכמבואר בקונטרס החלצו פ"י (סה"מ תרנש ע' סא. ולהעיר, שזמן אמירתו הי' בשמח"ת ובש"פ נח -- סה"מ שם ע' רכא), ש,כשמדברים יחד ממציא כל א' עצות לזה איך לתקן ועושים הסכם בקבלה על להבא לתקן מעשיהם שיהי' כך וכך כו'. וההסכם אשר עושים שנים כו' יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפ"ע כו'".
- 7. ואפילו אם ,לא ימצא חכם גדול כמוהו, יעשה מי שלמטה הימנו, כי איו אדם רואה בעניני עצמו העצה הצריכה לו כמו שיראה זולתו" (מאירי - הובא במדרש שמואל אבות שס מ"), כי אדם קרוב אצל עצמו (יבמות כה, ב. וש"נ). וראה לקו"ש שבהערה 49.
- 8. מאירי -- הובא במדרש שמואל שם.
- 6. ) מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"ב ע' תשסא. סה"מ תרל"ו ח"ב ע' רפט. תרע"ח ע' קבא. תרצש עי 1 ועוד.
- 7. ש"פ נח, ו' מרחשון תשמ"ז
- 0. ראה סד"ה לך: תרס": תרס" (בהמשך תרס"ו); עדר"ת (בהמשך תער"ב ח"א): תש"ה. ועוד. [9) לב אבות -- הובא במדרש שמואל שם.
- 2. ובפרט ש,טעה בדבר משנה חוזר* (כתובות פד, ב).
- 3. במדב"ר פי"ב, ג.
- 4. נצבים ל, יד.
עמוד 308
- 5. להעיר גם משיעור היומי ברמב"ם (הל' נזקי ממון פי"ב ה"י-טו) בדיני בור, שישנם ב' אופנים, .החופר בור עמוק עשרה טפחים", או ,עשה תל גבוה ברשות הרבים . . גבוה עשרה טפחים", דיש לומר בביאור ענינם (למעליותא) ב,תקון הדעות" (רמב"ם סוף הלי תמורה) -- שהם ע"ד ובדוגמת בי הענינים ד,עשה לך רב", והקמת ,בתי חב"ד": ,בור עמוק" -- מורה על תנועת הביטול והקבלה, ,עשה לך רב", ו,תל גבוה ברשות הרבים" -- מורה על תנועת ההשפעה להאיר גם ברה"ר, ע"י הקמת ,בתי חב"ד* באמצע רשות הרבים, ובשניהם צ"ל ,עשרה טפחים" -- לעשות בזה כדבעי, בכל עשר כחות נפשו (כנ"ל ס"ז).
- 2. ש"פ נח, ו' מרחשון תשמ"ז
- 3. שיחות
- 6. שופטים יח, יג.
- 7. לקו"ת נצבים מה, ג.
- 8. ראה מכילתא בשלח טו, א, תוד"ה ה"ג ונאמר -- פסחים קטז, ב. ועוד.
- 9. ראה לעיל הערה 51.
מדרש תנחומא, נשא ט״ז - הטקסט מספריא
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. רַב אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר חָדָשׁ הוּא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה נִפְסָק לְהַרְבֵּה יָמִים וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב, טז-יז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג, ח). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ' (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד ה' עַל הַר סִינַי (שמות יט, כ). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
במדבר רבה י״ג:ו׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, מַהוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, רְאֵה הֵיאַךְ כְּתִיב בִּבְרִיַּת יוֹם רִאשׁוֹן (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, יוֹם רִאשׁוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּכְשֵׁם שֶׁאָמַר יוֹם אֶחָד יֹאמַר יוֹם שְׁנָיִם יוֹם שְׁלשָׁה, אֶלָּא לָמָּה אָמַר יוֹם אֶחָד, שֶׁעַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְהִשְּׁרָה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ וּבָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִכָּתֵב שֶׁבְּיוֹם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מַהוּ הָרִאשׁוֹן, לִבְרִיאַת עוֹלָם, מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר עֶשֶׂר עֲטָרוֹת נָטַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, רִאשׁוֹן לַכְּהֻנָּה, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאוּת, רִאשׁוֹן לַשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, רִאשׁוֹן לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר בָּמָה, רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, דִּכְתִיב (ויקרא ט, כד): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו':
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
שולחן ערוך, אורח חיים א׳:ט׳ - הטקסט מספריא
יֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר פָּרָשַׁת הַכִּיּוֹר, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת, וּפָרָשַׁת סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת וַעֲשִׂיָּתוֹ:
במדבר רבה כ״א:ד׳ - הטקסט מספריא
צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, לָמָּה (במדבר כה, יח): כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, מִכָּן אָמְרוּ חֲכָמִים בָּא לְהָרְגֶּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִנַּיִן שֶׁהַמַּחְטִיא אֶת הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַהוֹרְגוֹ, שֶׁהַהוֹרֵג הוֹרֵג בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַמַּחְטִיא הוֹרְגוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שְׁתֵּי אֻמּוֹת קִדְמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶרֶב, וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, הַמִּצְרִים וַאֲדוֹמִים קִדְּמוּ בְּחֶרֶב (שמות טו, ט): אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִֹּׂיג, אָרִיק חַרְבִּי. (במדבר כ, יח): וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, מוֹאָבִים וְעַמּוֹנִים, עַל אֵלֶּה שֶׁקִּדְּמוּ בְּחֶרֶב, כְּתִיב (דברים כג, ח): לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, אֲבָל אֵלּוּ שֶׁקִּדְּמוּ בַּעֲבֵרָה לְהַחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (דברים כג, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, עַד עוֹלָם.
מדרש תנחומא, פנחס ט״ז - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה', יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבַּדְתָּ רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ (ישעיה כו, טו). אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹסַפְתָּ שַׁלְוָה לְדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא הִקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ פַּר אֶחָד. לֹא דַּיָּם שֶׁלֹּא הִקְרִיבוּ, אֶלָּא אָמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ (איוב כא, יד). וְהוֹסַפְתָּ שַׁלְוָה לְדוֹר הַפְּלָגָה, שֶׁמָּא כִּבֶּדְךָ אֶחָד מֵהֶם. לֹא דַּיָּם שֶׁלֹּא כִּבְּדוּךָ, אֶלָּא אָמְרוּ, הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר (בראשית יא, ד). וְכֵן לַסְּדוֹמִיִּים וְכֵן לְפַרְעֹה, וְכֵן לְסַנְחֵרִיב, וְכֵן לִנְבוּכַדְנֶצַּר. שֶׁמָּא הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶם אַיִל אֶחָד אוֹ פַּר אֶחָד. לֹא דַּיָּם שֶׁלֹּא הִקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ, אֶלָּא הִכְעִיסוּךָ. וּלְמִי נָאֶה לְהוֹסִיף שַׁלְוָה וְכָבוֹד. לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: יָסַפְתָּ לַגּוֹי. וְאֵין גּוֹי אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד (דה״א יז, כא). אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלֶיךָ לִתֵּן לָנוּ מוֹעֲדִים, וְעָלֵינוּ לִהְיוֹת מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ קָרְבָּנוֹת כָּרָאוּי. נִכְבַּדְתָּ, נָתַתָּ לָנוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְאָנוּ מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. נָתַתָּ לָנוּ הַפֶּסַח, הִקְרַבְנוּ לְךָ. עֲצֶרֶת, הִקְרַבְנוּ לְךָ, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הִקְרַבְנוּ לְךָ. יוֹם הַכִּפּוּרִים, הִקְרַבְנוּ לְךָ. וְכֵן בֶּחָג. אֲפִלּוּ מוֹעֵד אֶחָד לֹא בִּטַּלְנוּ הַקָּרְבָּנוֹת. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלֶיךָ לְהוֹסִיף לָנוּ מוֹעֲדוֹת, וְעָלֵינוּ לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ קָרְבָּנוֹת וּלְכַבֵּד אוֹתְךָ. יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה', נִכְבַּדְתָּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, חַיֵּיכֶם, אֵינִי מְחַסֵּר אֶתְכֶם יָמִים טוֹבִים, אֶלָּא מוֹסִיף לָכֶם מוֹעֲדוֹת שֶׁתִּשְׂמְחוּ בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְּפִלָּה (תהלים קט, ד). אַתְּ מוֹצֵא בֶּחָג, שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים שִׁבְעִים פָּרִים עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי אָנוּ מַקְרִיבִים שִׁבְעִים פָּרִים לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, לְפִיכָךְ הָיוּ צְרִיכִין אַף הֵם לִהְיוֹת אוֹהֲבִין אוֹתָנוּ. וְלֹא דַּיָּם שֶׁאֵין אוֹהֲבִין אוֹתָנוּ, אֶלָּא שׂוֹנְאִין אוֹתָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי. לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג שֶׁהֱיִיתֶם מַקְרִיבִים לְפָנַי קָרְבָּנוֹת, עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֱיִיתֶם מַקְרִיבִים שִׁבְעִים פָּרִים. אֲבָל עַכְשָׁו, הַקְרִיבוּ עַל עַצְמְכֶם, שֶׁבַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה שִׁבְעָה יָמִים, וְזִמֵּן כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אָמַר לְאוֹהֲבוֹ, כְּבָר יָצָאנוּ יְדֵי חוֹבוֹתֵינוּ מִכָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה. נְגַלְגֵּל אֲנִי וְאַתָּה בְּמַה שֶּׁתִּמְצָא, בְּלִיטְרָא שֶׁל בָּשָׂר אוֹ לִיטְרָא שֶׁל דָּג אוֹ יֶרֶק. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל, כָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרַבְתֶּם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַחַג, עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֱיִיתֶם מַקְרִיבִים. אֲבָל בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, נְגַלְגֵּל אֲנִי וְאַתֶּם בְּמַה שֶּׁאַתֶּם מוֹצְאִין, בְּפַר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד.
משנה אבות ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
רש"י על יחזקאל י״א:ט״ז - הטקסט מספריא
לְמִקְדָּשׁ מְעַט. ״לְבָתֵּי כְנִישְׁתָּא דְּאִינוּן יָתְבִין תַּנְיָין לְבֵית מִקְדָּשָׁא״ (תרגום יונתן):
משנה אבות ג׳ - הטקסט מספריא
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת. ולאן אתה הולך. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת. מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות. שאלמלא מוראה. איש את רעהו חיים בלעו. רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה. הרי זה מושב לצים. שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה. שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר שנאמר (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו:
רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד. ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים. שנאמר (ישעיה כח, ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה. כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא. שנאמר (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה. והמהלך בדרך יחידי. והמפנה לבו לבטלה. הרי זה מתחייב בנפשו:
רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם. שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. ומנין אפילו חמשה שנאמר (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה. ומנין אפילו שלשה. שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין אפילו שנים. שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגומר. ומנין אפילו אחד. שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:
רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו. שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר (ד"ה א' כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה. ומפסיק ממשנתו. ואומר מה נאה אילן זה. ומה נאה ניר זה. מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו. מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. שנאמר (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר (שם) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. הא אינו מתחייב בנפשו. עד שישב ויסירם מלבו:
רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:
הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו. רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית. ויין של צהרים. ושיחת ילדים. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ. מוציאין את האדם מן העולם:
רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים. והמבזה את המועדות. והמלבין פני חברו ברבים. והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום. והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים. אין לו חלק לעולם הבא:
רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש. ונוח לתשחורת. והוי מקבל את כל האדם בשמחה:
רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. מסורת סייג לתורה. מעשרות סייג לעושר. נדרים סייג לפרישות. סייג לחכמה שתיקה.
הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. שנאמר (בראשית ט, ו) בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל. שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
הכל צפוי. והרשות נתונה. ובטוב העולם נדון. והכל לפי רוב המעשה:
הוא היה אומר הכל נתון בערבון. ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה. והחנוני מקיף, והפנקס פתוח. והיד כותבת. וכל הרוצה ללות. יבא וילוה. והגבאים מחזירים תדיר בכל יום. ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה:
רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת. אם אין דעת אין בינה. אם אין קמח אין תורה. אם אין תורה אין קמח. הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה. לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין. והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. שנאמר (ירמיה יז, ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין. ושרשיו מרובין. שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו. אין מזיזין אותו ממקומו. שנאמר (ירמיה יז, ח) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי:
רבי אליעזר בן חסמא אומר. קינין. ופתחי נדה. הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה:
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
מדרש תנחומא, כי תצא ט׳ - הטקסט מספריא
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ וְגוֹ'. רַבִּי לֵוִי פָּתַח, גָעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע (תהלים ט, ו). גָעַרְתָּ גוֹיִם, זֶה עֲמָלֵק, דִּכְתִיב: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק (במדבר כד, כ). אִבַּדְתָּ רָשָׁע, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה (מלאכי א, ד). אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, יַעֲקֹב הוּא בִּכְלָל. אֱמֹר לוֹ: אִבַּדְתָּ רְשָׁעִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא רָשָׁע. שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד (תהלים ט, ו), שֶׁנֶּאֱמַר: תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר וְגוֹ'. וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם וְגוֹ' (תהלים עט, יב). רַבִּי יוּדָן בַּר גַּדְיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יוּדָן בַּר גַּדְיָא אָמַר, זָכוֹר מֶה עָשָׂה לָנוּ בַּמִּילָה, שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם. וְאָתְיָא כִּי הָא, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר שַׁקְלָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן, מֶה הָיוּ בֵּית עֲמָלֵק עוֹשִׂין. הָיוּ מְחַתְּכִין מִלוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזוֹרְקִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאוֹמְרִים: בָּזֶה בָּחַרְתָּ, טֹל לְךָ מַה שֶׁבָּחַרְתְּ. זֶהוּ מַה שֶׁכָּתוּב, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ ה' (שם). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, יִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתַיִם (שם יב, ח). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, יִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא נָתוּן בְּחֵיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת (יחזקאל מג, יד). בָּא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וּפָרַע לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג (ש״א טו, לג). מֶה עָשָׂה לוֹ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, הָיָה מְחַתֵּךְ מִבְּשָׂרוֹ כַּזַּיִת וּמַאֲכִילוֹ לַנַּעֲמִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ, יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת (איוב יח, יג), שֶׁבָּרַר לוֹ מִיתָה מָרָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, הֶעֱמִיד אַרְבָּעָה קֻנְטָסִין וּמָתְחוּ עֲלֵיהֶן, וְהוּא אוֹמֵר, אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת (ש״א טו, לב), כָּךְ מְמִיתִין אֶת הַשָּׂרִים מִיתוֹת חֲמוּרוֹת. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבְדִּימִי אָמַר, בְּדִינֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם דָּנוּ, לֹא בְּעֵדִים וְלֹא בְּהַתְרָאָה. רַבִּי אוֹמֵר, סֵרְסוֹ, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ (שם פסוק לג). אָמַר רַבִּי לֵוִי, אַף מֹשֶׁה רְמָזָהּ לְיִשְׂרָאֵל מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד וְגוֹ', וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ וְגוֹ'. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה אוֹמֵר לָנוּ, זָכוֹר. אַתָּה זָכוֹר. שֶׁאָנוּ שִׁכְחָה מְצוּיָה בָּנוּ, וְאַתָּה אֵין לְפָנֶיךָ שִׁכְחָה. לָכֵן, זְכֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. לָנוּ עָשָׂה, וּלְךָ לֹא עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: זָכוֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם וְגוֹ' (תהלים קלז, ז). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, עָרוּ עָרוּ (שם), פַּגְּרוּ פַּגְּרוּ, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר (ירמיה נא, נח). רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, פַּנּוּן פַּנּוּן, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת (בראשית כד, כ). עַל דַּעְתֵּהּ דְּמָאן דְּאָמַר, פַּגְּרוּ פַּגְּרוּ, עַל יְסֹדֶיהָ מְכַוֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהלים קלז, ז). עַל דַּעְתֵּהּ דְּמָאן דְּאָמַר, פַּנּוּן פַּנּוּן, יְסֹדֶיהָ. מַהוּ עֲמָלֵק. עַם לַק, פָּרַח כְּזוֹחֵל. עֲמָלֵק, עַם שֶׁבָּא לָלֹק דָּמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּכֶלֶב. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר, מָשָׁל לְמָה הָיָה עֲמָלֵק דּוֹמֶה. לִזְבוּב שֶׁהָיָה לוֹהֵט אַחַר הַמַּכָּה, כָּךְ הָיָה לוֹהֵט עֲמָלֵק אַחַר יִשְׂרָאֵל כְּכֶלֶב. עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שָׁמַע שֶׁנִּגְאֲלוּ, וּבָא עֲלֵיהֶם עַל הַיָּם, וְהִזְכִּיר עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וּמִיָּד נִבְהַל, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם (שמות טו, טו). בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן, אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה פָּסַע עֲמָלֵק וּבָא לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן (במדבר יג, כט), וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנִים מִכֻּלָּם. בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אָמַר רַבִּי לֵוִי, עַל הַדֶּרֶךְ בָּא עֲלֵיהֶם כְּלִסְטִין. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהִקִּיפוּ גָּדֵר וְהוֹשִׁיב בּוֹ הַמֶּלֶךְ כֶּלֶב נַשְכָן. אָמַר הַמֶּלֶךְ, כָּל מִי שֶׁיָּבֹא וַיִפְרֹץ אֶת הַגָּדֵר, יִשְּׁכֶנּוּ הַכֶּלֶב. לְיָמִים בָּא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, פָּרַץ אֶת הַגָּדֵר, נְשָׁכוֹ הַכֶּלֶב. כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֵטְא שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁפָּרַץ הַגָּדֵר אוֹמֵר לוֹ: זְכֹר אַתָּה הֵיאַךְ נְשָׁכְךָ הַכֶּלֶב. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁחָטְאוּ בִּרְפִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ (שמות יז, ז). אוֹמֵר לָהֶם, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. אֲשֶׁר קָרְךָ וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קָרְךָ, טִמַּאֲךָ, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, קְרָאֲךָ מַמָּשׁ. מֶה עָשָׂה עֲמָלֵק. עָמַד וְיָרַד לָאַרְכִיּוֹן שֶׁל מִצְרַיִם וְנָטַל טוּמוּסֵיהוֹן שֶׁל שְׁבָטִים, שֶׁהָיָה שְׁמָם חָקוּק עֲלֵיהֶם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים. וְעָמַד לוֹ חוּץ לֶעָנָן, וְהָיָה קוֹרֵא לָהֶם, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי פּוּקוּ, דַּאֲנָא אֲחִיכוֹן וּבָעֵינָא לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן פְּרַקְמַטְיָא. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין, הָיוּ הוֹרְגִין אוֹתָן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, קָרְךָ, הֵקֶרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאַמְבָּטִי רוֹתַחַת, שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לֵירֵד בְּתוֹכָהּ, בָּא בֶּן בְּלִיַּעַל אֶחָד וְקָפַץ לְתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְוָה, הֵקֵרָהּ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אַף כָּאן כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם וְנִשְׁתַּקְּעוּ הַמִּצְרִים לְתוֹכוֹ. נָפַל פַּחְדָּן עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ' (שם טו, טו). כֵּיוָן שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְנִזְדַּוֵּג לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יָדָן, הֵקֵרָן לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
בראשית רבה פ״ד:א׳ - הטקסט מספריא
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב (בראשית לז, א), כְּתִיב (ישעיה נז, יג): בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ, תָּנֵי כִּנּוּסוֹ וְכִנּוּס בָּנָיו הִצִּילוּ מִיַּד עֵשָׂו. (ישעיה נז, יג): וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל, זֶה עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו. (ישעיה נז, יג): וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ, זֶה יַעֲקֹב, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים ח׳ - הטקסט מספריא
תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.
ומצוה לרוץ לבית הכנסת שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את יי' וכשיצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט וכשיכנס בבית הכנסת יכנס שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל לקיים מה שנאמר לשמור מזוזות פתחי.
בית המדרש גדול מבית הכנסת וחכמים גדולים אע"פ שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא שיתפלל שם תפלת הציבור.
וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין ושליח ציבור אחד מהם ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה.
וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים ועונין אחריו אמן אלא בעשרה וזה הוא הנקרא פורס על שמע ואין אומרים קדיש אלא בעשרה ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה והכהנים מן המנין שכל עשרה מישראל הם הנקראים עדה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' והיו עשרה שהרי יצאו יהושע וכלב.
וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתם אף על פי שאין רשאין יגמרו השאר.
וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמו מופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה.
וכן אם היתה צואה בגדולה אסור להתפלל ולקרות ק"ש בקטנה היתה צואה בקטנה מותר להתפלל ולקרות ק"ש בגדולה אם לא היה שם ריח רע מפני שהיא מופלגת ממנה.
שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן כיצד בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין בד"א כשאינו יודע להתפלל אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.
במה דברים אמורים בשאר ימות השנה חוץ מראש השנה ויום הכפורים של שנת היובל אבל בשני ימים אלו שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא מי שאינו יודע מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן כשליח ציבור לפיכך אם רצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפלת ש"ץ להוציאו ידי חובתו הרשות בידו.
אין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו ואם היה זקן הרי זה משובח ביותר ומשתדלין להיות שליח ציבור אדם שקולו ערב ורגיל לקרות ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא יהא ש"ץ מפני כבוד ציבור אבל פורס הוא על שמע משיביא שתי שערות אחר שלש עשרה שנים.
וכן העלג כגון מי שקורא לאל"ף עי"ן או לעי"ן אל"ף וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן אין ממנין אותו שליח ציבור והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור הסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור אבל מי שכתפיו מגולות אף על פי שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור לתפלה עד שיהיה עטוף.
תניא, ליקוטי אמרים ט׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ בְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הוּא בַּלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי שֶׁהוּא מָלֵא דָם, וּכְתִיב: ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״.
וְלָכֵן, כָּל הַתַּאֲוֹת וְהִתְפָּאֲרוּת וְכַעַס וְדוֹמֵיהֶן הֵן בַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב הֵן מִתְפַּשְּׁטוֹת בְּכָל הַגּוּף וְגַם עוֹלֶה לַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהֶן וּלְהִתְחַכֵּם בָּהֶן, כְּמוֹ שֶׁהַדָּם מְקוֹרוֹ בַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב מִתְפַּשֵּׁט לְכָל הָאֵבָרִים וְגַם עוֹלֶה לְהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ.
אַךְ מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הוּא בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, וּמִשָּׁם מִתְפַּשֶּׁטֶת לְכָל הָאֵבָרִים, וְגַם בַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁאֵין בּוֹ דָּם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ״.
וְהִיא אַהֲבַת ה׳ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת מִתְלַהֶבֶת בְּלֵב מַשְׂכִּילִים הַמְבִינִים וּמִתְבּוֹנְנִים בְּדַעְתָּם אֲשֶׁר בְּמוֹחָם בִּדְבָרִים הַמְּעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. וְכֵן שִׂמְחַת לֵבָב בְּתִפְאֶרֶת ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ, כַּאֲשֶׁר עֵינֵי הֶחָכָם אֲשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ, בְּמוֹחַ חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ, מִסְתַּכְּלִים בִּיקָרָא דְמַלְכָּא וְתִפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף וְתַכְלִית, כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְכֵן שְׁאָר מִדּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁבַּלֵּב, הֵן מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחִין.
אַךְ הִנֵּה כְּתִיב: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״, כִּי הַגּוּף נִקְרָא ״עִיר קְטַנָּה״, וּכְמוֹ שֶׁשְּׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים עַל עִיר אַחַת, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לְכָבְשָׁהּ וְלִמְלוֹךְ עָלֶיהָ, דְּהַיְינוּ, לְהַנְהִיג יוֹשְׁבֶיהָ כִּרְצוֹנוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יִגְזוֹר עֲלֵיהֶם, כָּךְ שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת, הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, נִלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ עַל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו, שֶׁהָאֱלֹהִית – חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ שֶׁתְּהֵא הִיא לְבַדָּהּ הַמּוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמַנְהִיגָתוֹ, וְכָל הָאֵבָרִים יִהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתָּהּ וּבְטֵלִים אֶצְלָהּ לְגַמְרֵי, וּמֶרְכָּבָה אֵלֶיהָ, וְיִהְיוּ לְבוּשׁ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ וְג׳ לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ כוּלָּם בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, וְיִהְיֶה הַגּוּף כּוּלּוֹ מָלֵא מֵהֶם לְבַדָּם, וְלֹא יַעֲבוֹר זָר בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם, דְּהַיְינוּ, תְּלַת מוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהִיא חָכְמַת ה׳ וּבִינָתוֹ, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ אֲשֶׁר עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף, וּלְהוֹלִיד מֵהֶן – עַל יְדֵי הַדַּעַת, הַיִּרְאָה בְּמוֹחוֹ וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ, וְאַהֲבַת ה׳ כְּאֵשׁ בּוֹעֲרָה בְּלִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת, לִהְיוֹת נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשׁוֹ בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לְדָבְקָה בוֹ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד מֵעוּמְקָא דְלִבָּא שֶׁבֶּחָלָל הַיְמָנִי, שֶׁיִּהְיֶה תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מָלֵא וְגָדוּשׁ עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט גַּם לֶחָלָל הַשְּׂמָאלִי לְאַכְפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא יְסוֹד הַמַּיִם הָרָעִים שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא הַתַּאֲוָה שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְהַפְּכָהּ מִתַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״בְּכָל לְבָבְךָ״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ״.
וְהַיְינוּ, שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת אַהֲבָה רַבָּה וְחִיבָּה יְתֵרָה מִמַּדְרֵגַת אַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְהִיא הַנִּקְרֵאת בַּכָּתוּב: ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא; וְהָעֹנֶג – הוּא בְּמוֹחַ חָכְמָה וָשֵׂכֶל, הַמִּתְעַנֵּג בְּהַשְׂכָּלַת ה׳ וִידִיעָתוֹ, כְּפִי הַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ; וְהוּא בְּחִינַת הַמַּיִם וְזֶרַע אוֹר זָרוּעַ שֶׁבִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הַמְהַפֶּכֶת לְטוֹב אֶת בְּחִינַת הַמַּיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁמֵּהֶם בָּאוּ תַּאֲוֹת תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה מִתְּחִלָּה; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ג׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר, שֶׁהָרָע נֶהְפָּךְ לִהְיוֹת טוֹב גָּמוּר כְּמוֹ יֵצֶר טוֹב מַמָּשׁ, בְּהָסִיר ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁהֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה, יִהְיוּ לַה׳ לְבַדּוֹ. וְכָל כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה, וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבַּמּוֹחַ, יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מִן לְבוּשֵׁי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַדָּהּ, שֶׁהֵן מַחֲשֶׁבֶת ה׳ וְתוֹרָתוֹ, לִהְיוֹת שִׂיחָתוֹ כָּל הַיּוֹם, לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא. וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר רַמַ״ח אֵבָרָיו יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לְבַד, שֶׁהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
אַךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, רְצוֹנָהּ לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ – לְטוֹבַת הָאָדָם שֶׁיִּתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וִינַצְּחֶנָּה, כִּמְשַׁל הַזּוֹנָה שֶׁבַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ:
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״:
משנה אבות א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
משנה אבות א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
משנה תורה, הלכות מעשרות י״ב:י״ז - הטקסט מספריא
חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואין צריך לומר ע"ה לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן אמר אלו פירות מתוקנין בשל אחרים נאמן והוא שלא יראו כעושה קנוניא כמו שביארנו.
משנה תורה, הלכות נזקי ממון י״ב:י׳ - הטקסט מספריא
אחד החופר בור או שיח או מערה או חריץ ולמה נאמר בור עד שיהיה בו כדי להמית. וכמה כדי להמית עומק עשרה טפחים אבל אם היה פחות מעשרה ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חיה ועוף ומת פטור. ואם הוזקו חייב בעל התקלה נזק שלם.
מצוטט ב־2 עמודים
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- אורח חיים חלק א ‹ הלכות משא ומתן ‹ קנו סדר משא ומתן ובו כ"א סעיפים: ‹ א לקו"ש חכ"ה ע' 305
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תש"ו-ה'שי"ת ‹ ספר השיחות - תש"ז ‹ ליל שמחת תורה תש"ז ‹ 74 לקו"ש חכ"ה ע' 299

