תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כד ואתחנן

שיחה א

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־5 עמודים חיפוש חדש

28שיחה א

א. "ואתחנן אל ה'"

על תחילת הפרשה – "ואתחנן אל ה'" – מובאות ב"ספרי"¹ שתי דעות:

א) "ואתחנן" – מלשון "חנם", כלומר, משה רבינו בקש מהקב"ה, שירשה לו להכנס לארץ ישראל כמתנת חנם, כי למרות שצדיקים² "היו יכולים לתלות .. במעשיהם הטובים, (ו)לא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם".

ב) "ואתחנן" – אחד מעשרה לשונות של תפילה.

גם במדרש רבה³ מובאים על פסוק זה שני ענינים אלו – "ואתחנן" – (א) מעשרה לשונות של תפילה, (ב) מלשון מתנת חנם – אך לא כשתי דעות שונות, אלא כפירוש אחד⁴, של אותו בעל שמועה, וכך נאמר שם:

"אמר רבי יוחנן עשרה לשונות נקראת תפילה... ותחנונים, דכתיב ואתחנן אל ה', ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר רבי יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו שהרי משה .. לא בא אלא בלשון תחנונים". כלומר, הביטוי "תחנונים" – (ואתחנן) מבטא תפילה ובקשה שמבקשים כמתנת חנם, משום ש"אין לבריה כלום אצל בוראו", וכפי שאומר מיד לאחר מכן רבי לוי⁵: "למה לא בא משה אלא בלשון תחנונים .. במתנת חנם אני עושה עמו".

יש להבין: מהו ההסבר למחלוקת בין הספרי לבין המדרש אם אלה הם שני פירושים שונים, או פירוש אחד⁶?

ב. לשון "חנם" או לשון "תחנונים"

המפרשים⁷ מסבירים את ההבדל בין שתי הדעות בספרי:

"לשון מתנת חנם"⁸, הרי זה כאילו נאמר "ואתחנם", משה רבינו בקש מהקדוש־ברוך־הוא "לתת לי מתנת חנם". ולכן אין זה אחד מלשונות 28התפילה, כי במילה "ואתחנם" עצמה אין שום ביטוי של תפילה ובקשה⁹.

לעומת זאת, לפי הפירוש השני, ש"ואתחנן" היא מעשרה לשונות של תפילה, הרי "ואתחנן" הוא ביטוי של תחינה ותחנונים, כנאמר במדרש שלעיל.

לפי זה יוצא, שלפי הדעה שבמדרש, המצרפת את שני הענינים יחדיו, הרי למרות שהמילה "ואתחנן" אינה מלשון "חנם", אלא מלשון "תחנונים, הרי תוכנה של תפילת תחנונים היא בקשה של מתנת חנם¹⁰.

אך יש להבין: כיון שהן לפי הספרי¹¹ והן לפי המדרש בקש משה מהקדוש־ברוך־הוא מתנת חנם – על מה מתבססת המחלוקת, אם משה השתמש בביטוי שיש בו רק משמעות של "חנם", כדעת הספרי¹¹, או שהוא השתמש בביטוי של תפילה, שמתאים להשתמש בו כשמבקשים מתנת חנם?

ג. עבור קבלת שכר יש להתפלל

ההסבר לכך הוא:

כאשר מבקשים מהקב"ה צרכים מסויימים וכדומה, יש בכך שני ענינים:

(א) אופן הבקשה, תחנונים או תביעה.

(ב) הסיבה שבעבורה ימלא הקדוש־ברוך־הוא את הבקשה – אם כדבר המגיע לאדם, או כמתנת חנם.

כיון שהקב"ה בראו הוא צריך לספק לו את צרכיו, "ורחמיו על כל מעשיו"¹², ובמיוחד בהיותו בן אברהם יצחק ויעקב¹³ – הרי מגיעה לו סעודת שלמה בשעתה ויותר¹⁴, ובמיוחד כאשר הוא שומר תורה ומצוות הרי נאמר¹⁵ "אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם...". ואם כך, יש לומר שגם התפילה (כפי שצריכה להיות מלכתחילה¹⁶ 29לפי תורת אמת¹⁷) היא משום שמגיע לו.

ולמרות שאפשר לשאול: אם הדבר מגיע, ובמיוחד על ידי מעשים טובים, מדוע צריך להתפלל לשם כך?

אלא¹⁸, שבנוסף לכך שעל־ידי־כך נותנים לו יותר (בסבר פנים יפות) מן המגיע לו כשכר, ידוע, שגם מה שהקדוש־ברוך־הוא נותן כשכר, הרי אין הוא חייב לתת זאת¹⁹, כנאמר²⁰ "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – שהענין של "אתה תשלם לאיש כמעשהו" הוא חסד של הקדוש־ברוך־הוא²¹.

לכן צריך להתפלל²² לקדוש־ברוך־הוא, ואי אפשר לתבוע²³ זאת מהקדוש־ברוך־הוא, אלא לבקשו למלא את הבקשה כמתנת חנם.

וכדברי חז"ל²⁴ שאין לתלות תפילה 30"בזכות עצמו"²⁵ – כי אף אם הקדוש־ברוך־הוא ממלא את הבקשה משום המעשים הטובים, אין אפשרות לתלות את הבקשה בזכות עצמו ולהתפלל "עשה לי בזכותי"²⁶.

ד. מתנת חנם – רק אופן הבקשה או גם תחושת

המבקש?

וזהו ההבדל בין הספרי¹¹ לבין המדרש:

שתי הדרכים שצויינו לעיל אודות הקשר שבין המילה "ואתחנן" לבין "מתנת חנם" מבטאות שני אופנים בבקשת מתנת חנם:

לפי המדרש מתארת המילה "ואתחנן" – מתנת חנם – רק את אופן הבקשה, כנאמר²⁷ "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות": מי ששרוי במצב של התבטלות וההיפך מעזות, הרי תפלתו היא "בלשון תחנונים" – מתנת חנם.

כלומר: הוא יודע שבידיו מעשים טובים, אך בכל זאת הוא מבקש זאת מהקדוש־ברוך־הוא כמתנת חנם, ולפיכך מקשר המדרש את "מתנת חנם" עם "לשון תחנונים" – הענין של מתנת חנם מתבטא רק בלשון ובאופן התפלה.

ואילו לפי הספרי, הרי הענין של מתנת חנם אינו קיים רק בלשון התפלה, אלא גם בתחושתו של המתפלל: הוא מבקש מתנת חנם, כי הוא חש שאין הוא ראוי לקבל זאת, שאין בידיו שום זכויות לכך שהקב"ה ימלא משאלתו, ולפיכך הוא מבקש מתנת חנם.

ומסיבה זו סוברת הדעה הראשונה בספרי שהמילה "ואתחנן" היא מלשון מתנת חנם, ואינה מלשונות התפלה, כדלעיל, כי בקשה כזו, לקבל מתנת חנם ממש, אינה מלכתחילה בגדר של תפלה²⁸, כדלעיל²⁹.

31אמנם, משה רבינו בודאי זכר תמיד שהוא קיבל תורה מסיני ועוד, ובודאי חש שיש בידיו מעשים טובים חשובים מאד – אך ענוותנותו של משה היתה גדולה כל כך, עד שסבר שלא מגיע לו דבר על כך³⁰,

כפי שידוע ההסבר³¹ על הפסוק³² "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שלמרות שמשה ידע את מעלותיו הרבות לעומת "כל האדם", הוא היה "עניו מאד מכל האדם", כי הוא העריך שאין זו מעלתו שלו, אלא הוא קבל הכל מלמעלה. ואדרבה: אילו היו למישהו אחר כחות ומעלות כאלו, היה הלה טוב יותר ממנו.

וזהו ההסבר להבדל בין דברי הספרי לדברי המדרש:

במדרש מודגש ש"אין לבריה כלום אצל בוראו" – כלפי הקדוש־ברוך־הוא אין העבודה תופסת מקום, ולכן מבקשים ממנו בלשון תחנונים – מתנת חנם.

ואילו בספרי מבואר ש"היו יכולים לתלות .. במעשיהם הטובים ולא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם", אין הכוונה להדגיש בכך ש"מעשיהם הטובים" אינם נחשבים כלפי הקב"ה, אלא להדגיש את ענוותנות הצדיקים, שמעשיהם הטובים לא נחשבו בעיני עצמם, עד כדי כך שהם מבקשים מהקב"ה רק כמתנת חנם.

32ה. "רב לך"

לפי הסבר זה על שתי הדרכים להבנת תפילת משה "ואתחנן אל ה'", מובן גם ההבדל בין שני הפירושים שמביא רש"י³³ על תשובת הקדוש־ברוך־הוא – "רב לך": (א) שלא יאמרו, הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן (מפציר)³⁴, (ב) רב לך, הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך³⁵.

שני פירושים אלו הם בהתאם לשני פירושים על "ואתחנן"³⁶:

לפי הפירוש שמשה בקש את בקשתו כמתנת חנם ממש, ענה לו הקדוש־ברוך־הוא שהוא צריך להפסיק את תחינתו "שלא יאמרו הרב... והתלמיד...". כי לולא זאת, הרי משום שהוא מבקש מתנת חנם, אין גבול עד כמה פעמים הוא יכול לבקש.

ולפי הפירוש ש"ואתחנן" הוא אחד מעשרה לשונות של תפלה, אשר לה נענה הקדוש־ברוך־הוא משום זכויות המתפלל, עונה הקדוש־ברוך־הוא "הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך": השכר עבור מעשיך הטובים הוא "הרבה מזה".

ו. "קודם גזר דין" או

"לאחר גזר דין"?

אך עדיין יש להבין: מהו, בכל זאת, הבסיס למחלוקת בין הספרי לבין המדרש, אם ההסבר של "ואתחנן – מתנת חנם" בתפלת משה מתאר רק את לשון התפלה, כדעת המדרש, או מתאר את הרגשתו של משה שאכן אין מגיע לו שכר כלל, ולכן אין ביכולתו להשתמש בלשון של תפלה, אלא רק לבקש מתנת חנם³⁷, כדעת הספרי?

כדי להבין זאת יש להקדים ענין נוסף:

על משה רבינו נגזרה הגזירה שלא יכנס לארץ. כי מחשבת משה ש"לאחרי שכבשתי ארץ סיחון ועוג .. שמא הותר הנדר"³⁸, הרי זה רק³⁹ לגבי שבועתו של הקדוש־ברוך־הוא שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, אשר על כך ייתכן לומר, שהשבועה בטלה כי נדר שהותר מקצתו הותר כולו.

32אך הדבר אינו מבטל את עצם הגזירה והעונש שלא ייכנס לארץ ישראל. לפיכך הוא התפלל לקדוש־ברוך־הוא (מיד לאחר מחשבתו "שמא הותר הנדר") לבטל את "נגזרה גזירה"⁴⁰.

לפי זה יש לומר, שהמחלוקת בין הספרי לבין המדרש, כרוכה בשתי הדעות⁴¹, אם תפלה מועילה גם "לאחר גזר דין", או רק "קודם גזר דין":

המדרש הוא בהתאם לדעה הסוברת שתפלה מועילה גם לאחר גזר דין⁴², ולכן משה התפלל לקדוש־ברוך־הוא באחד מעשרה הלשונות של תפלה⁴³, ומהם הוא בחר דוקא בלשון תחנונים.

ואילו הפירוש הראשון שבספרי הוא בהתאם לדעה הסוברת שתפלה מועילה רק קודם גזר דין, ולא היה מועיל כאן ביטוי של תפלה⁴⁴. אלא, משה בקש זאת כמתנת חנם⁴⁵.

ז. "שתלד אשתי זכר..."

ויש לומר, שזהו ההסבר גם למחלוקת שבין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי לגבי דברי המשנה⁴⁶ שתפלה על אשה מעוברת "שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא" –

לפי התלמוד הבבלי⁴⁷ מדברת המשנה גם על הזמן שמיד לאחר ארבעים הימים הראשונים, כאשר כבר 33נקבעה צורת הולד. ואילו לפי התלמוד הירושלמי⁴⁸ עוסקת המשנה רק "ביושבת על המשבר", אך לפני כן מועילה התפלה לשנות מנקבה לזכר. ולפי דעה נוספת הרי "אף היושבת על המשבר יכול להשתנות":

לפי התלמוד הבבלי, שדרך לימודו הוא⁴⁹ מלמטה למעלה – כלומר, שיש קושיות רבות וכדומה וצריך להגיע למסקנה הנכונה באמצעות יגיעת האדם – גם התפלה נקבעת ומוגבלת בהתאם למגבלות של המתפלל. וכיון שלפי הטבע אין הולד יכול להשתנות, לאחר ארבעים יום, מנקבה לזכר – "הרי זו תפלת שוא".

וזהו ההסבר לתירוץ המובא בתלמוד הבבלי בסוגיא זו⁵⁰ מדוע אצל דינה הועילה התפלה לאחר ארבעים יום, ששם התרחש "מעשה נסים": כיון שלאה היתה מלומדת בנסים, לכן אצלה⁵¹ מסוגלת תפלה שמצד האדם להביא לידי נס.

לעומת זאת לפי התלמוד הירושלמי – ששיטת לימודו אינה⁴⁹ כרוכה כל־כך ביגיעה רבה של האדם, אלא היא באופן של "אור ישר", כמתנה מלמעלה – קיימת גם בתפלה מתנת חנם שהיא ללא שום הגבלות, עד כדי כך ש"אף היושבת על המשבר יכול להשתנות".

ח. אתערותא דלעילא שמעל לאתערותא דלתתא

ההסבר לכך בדרך החסידות הוא:

אדמו"ר הזקן מסביר בלקוטי תורה⁵² על הענין של "אין ואתחנן אלא מתנת חנם", שבאמצעות כניסתו לארץ חפץ משה להביא את ישראל לדרגה הנעלית מכדי שיוכלו להגיע אליה על ידי עבודת הנבראים. ובלשון החסידות: אתערותא דלעילא הנעלית לחלוטין מאתערותא דלתתא. וזוהי משמעות הביטוי "מתנת חנם" – "חנם בלא מצוות"⁵³: דרגה שהיא "למעלה מעלה מבחינת המצוות".

לפי זה מובנת דעת הספרי, שלפי הפירוש "ואתחנן" – "מתנת חנם" אין זה אחד מעשרה לשונות של תפלה":

תפלה היא עבודה של אתערותא דלתתא⁵⁴. ולכן, כדי להביא למילוי 34הבקשה "אעברה נא ואראה..."⁵⁵ על ידי הקב"ה, דבר שיביא לישראל גילוי של אתערותא דלעילא – היה הכרחי שאופן הבקשה על כך יהא כזה⁵⁶: לבקש (לא בלשון של תפלה, אלא) מתנת חנם ממש, דבר שאינו תלוי כלל בזכויות המבקש, כדלעיל.

ט. "ואתחנן" – צירוף שתי המעלות

אף־על־פי־כן דעת המדרש היא שגם "ואתחנן" – "מתנת חנם" הוא אחד מעשרה לשונות של תפלה.

הדבר יובן לפי ביאור ה"צמח צדק" על המאמר שהובא לעיל מלקוטי תורה: בלקוטי תורה⁵⁷ מוסבר, שבקשתו זו של משה – שיגיעו לדרגת אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא – היא מהות התורה, כי באמצעות התורה "נמשכת" ויורדת לעולם "בחינת אנכי מי שאנכי .. שהיא למעלה מעלה מאתערותא דלתתא", והיא באה בדרך מתנה⁵⁸.

שואל ה"צמח צדק"⁵⁹: אם כך, מדוע אומרים שמשה רבינו לא השיג את מבוקשו על ידי תפלתו, והרי קבלנו את התורה, שבאמצעותו "נמשכת" גם עתה "בחינה זו דאתערותא דלעילא"?

והוא מסביר, שבקשת משה היתה, שהמשכה זו שעל ידי התורה – הבאה באופן של מתנה ואתערותא דלעילא, כדלעיל – תשפיע למטה בעולם⁶⁰. שזהו היתרון שבתפלה לעומת תורה⁶¹. התורה מחדשת ופועלת בעיקר למעלה, בעולמות העליונים. ואילו על ידי התפלה ניתן "לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם...". כי משום שהתפלה באה מלמטה למעלה, היא משנה את ה"מטה", ששם מתפללים. ומשה רצה להביא לידי כך שגם ההמשכה למטה תהיה בדרך של אתערותא דלעילא, על ידי התורה.

ולפיכך נאמר במדרש שגם בקשתו של משה למתנת חנם היתה בלשון של תפלה, כי משה חפץ באיחוד של שתי המעלות: למרות שההמשכה באה כמתנת חנם, אתערותא דלעילא, למרות זאת היא תגיע עד למטה־מטה, ב"מקום" של התפלה. ולכן היו גם בתפלתו שני דברים: היה זה ביטוי של 35תפלה, אך משמעותו – בקשת מתנת חנם.

י. היתרון – עבודה

אף־על־פי־כן לא השיג זאת משה בתפלתו, כי המטרה היא שהכל יושג באמצעות עבודה, ולפיכך, למרות⁶² שמשום שמשה לא נכנס לארץ ישראל, היתה הכניסה לארץ על ידי יהושע, שהוא כפני לבנה⁶³ שיש בה שינויים, ולכן היתה אפשרית אחר כך הגלות,

אשר אילו היו נכנסים על ידי משה היתה זו גאולה נצחית, שאינה תלויה בעבודת המטה,

הרי בכל זאת דוקא על ידי כך ישנה המעלה של העבודה, "למעשה ידיך תכסוף"⁶⁴, ה"הממשיכה" ומורידה אור נעלה יותר⁶⁵ מהאור המגיע כ"מתנת חנם",

וזה יתגלה למטה בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ ואתחנן תשכ"ה)

הערות

עמוד 28

1. הובאו ג"כ בפירוש רש"י על התורה (בשינוי לשון. וראה גם הערה 29).
2. כ"ה בפירוש רש"י. ובספרי – משה ודוד.
3. פ"ב, א. ועד"ז בתנחומא פרשתנו ג.
4. ויש לומר שזהו מה שרש"י מציין "כדאיתא בספרי" (ולא "מרבותינו עה"פ" – או כיו"ב) – לשלול פי' המדרש, כי גם בפשש"מ הם ב' פירושים (כדעת הספרי), ולא פירוש אחד (כדעת המדרש), כמשנ"ת בההתועדות.
5. ומזה שאומר "אמר ר' לוי" (ולא – ר' לוי אמר) מוכח שבא לפרש מילתא דר' יוחנן, ולא לחלוק עליו. וכן מוכח בתנחומא כאן.
6. גם ברא"ם כאן מעיר על שינוי זה בין הספרי ומדרש, אבל אינו מתרצו.
7. חזקוני כאן. לבוש על פרש"י כאן. וראה הערה 10.
8. ל' רש"י כאן.

עמוד 28

9. ראה גם דברי דוד (להט"ז) ומשכיל לדוד כאן.
10. ראה עד"ז בס' זכרון (על פרש"י) כאן בפירושו הב'. – אלא שהוא כתב כן בפרש"י (וספרי) שאין ואתחנן אלא לשון מתנת חנם. וצ"ע, דא"כ מדוע אין "ואתחנן" מהעשרה לשונות של תפלה גם לפי' זה שברש"י. ועד"ז צ"ע לפירושו הא' "שתחנה וחנון וחנם וחן כולם משרש אחד ומענין אחד" (וראה גם רא"ם כאן), וכמו שהקשה בבאר יצחק (על פרש"י) כאן. ולכן מסתבר כהמפרשים שהובאו לעיל, שלפי פי' הראשון ד"ואתחנן" הוא "לשון מתנת חנם", אינו שייך ללשון "תחינה" (ולכן אינו מהלשונות של תפלה).
11. בפי' הא'.
12. תהלים קמה, ט. וראה כתובות סז, ב. וראה ב"מפה,א.
13. ועפ"ז תומתק הקדמת השבח אלקי אברהם יצחק ויעקב – לבקשת צרכיו.
14. ב"מ פג, א.
15. ר"פ בחוקותי.
16. ויש לקשר זה בהפי' (תו"א עט, סע"ד ובכ"מ) תפלה מל' התופל ומחבר – כי צ"ל חיבור ושייכות לזה שמתפלל אליו – עי"ז שהוא אומן שעשאהו (תענית כ, ריש ע"ב) ויש לו זכויות וכו'.

עמוד 29

17. בעיקרים (מאמר ד פט"ז) מבואר שענין התפלה הוא גם אם אין האדם ראוי לטובה זו (וגם רשע גמור – כמו מנשה בן חזקי' – צריך להתפלל). כי מכיון "שכל הטובות המגיעות מהשם הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים" (וראה גם לקמן בפנים), לכן יכול להיות ש"יגיעו מאתו טובות הן שיהי' המקבל מוכן או בלתי מוכן". וראה תנא דבי אלי' זוטא פ"ו. אבל זהו רק דגם אם אין לו מע"ט אעפ"כ יש לו להתפלל בתור מתנת חנם ממש (מכיון שבין כך, גם שכר המצות הוא רק "על צד החסד הגמור", ובמילא יכול להיות שגם אליו תגיע הטובה אף שהוא "בלתי מוכן"). וע"ד תפלת משה בתור מתנת חנם (כי לא היתה מועלת תפלה סתם. כדלקמן סעיף ד ואילך בארוכה). אבל ענין התפלה כפי שצ"ל מלכתחילה הוא – שממלאים בקשתו ע"י זכויות, כבפנים. וראה גם חי' ופי' מהרי"ק (על פרש"י) כאן. ולהעיר ג"כ מיראת יעקב "נתמעטו זכיותי כו' שמא כו'", אף שהקב"ה הבטיחו כו' (פרש"י וישלח לב, יא), ושם (לב, יג) "ואתה אמרת היטב גו'" וברש"י שם "היטב בזכותך כו'"; כן להעיר מפרש"י תבוא (כו, טו). ועוד.
18. בהבא לקמן – ראה אוה"ת שה"ש (כרך ב) ע' תשמט (ואילך) וש"נ. וראה גם עיקרים שהובא בהערה הקודמת.
19. כי כללות הענין דאתעדל"ת אתעדל"ע הוא רק מפני שכן עלה ברצונו ית' (לקו"ת שמע"צ פג, ב. שה"ש יב, א. ועוד. וראה בארוכה ד"ה אדון עולם תש"ג פ"ו). ולכן, אף שלאחרי שעלה ברצונו ית' שהעבודה תעורר (מפני רצונו ית') נעשה כן באמת (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 112 הערה 13. וש"נ. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 413 (ועוד) ששכר מצות הוא הלכה, שהקב"ה מחוייב כביכול לשלם שכר מצות כמו שמשלמים לפועל, ע"ש באורך) – מ"מ, מכיון שזה גופא הוא רק מפני חסדו ית', שייך תפלה ע"ז, כבפנים. וראה גם ד"ה שיר המעלות תש"ג פ"ח.
20. תהלים סב, יג.
21. ראה הנסמן באוה"ת שה"ש שם. ועוד. ועיין שו"ע אדה"ז או"ח סצ"ח ס"ה.
22. להעיר מברכות לב, ריש ע"ב ובמפרשים שם.
23. ומה שארז"ל (ברכות יז, ב) "והם נזונין בזרוע" – היינו, שהקב"ה זן אותם "בזכות שבידם" (רש"י שם), אבל לא שמבקשים (תובעים) מהקב"ה מחמת זכות עצמם. ועכצ"ל כן שלא יסתור למחז"ל דלקמן בפנים (גבי חזקי'). וראה גם לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 297 ואילך.
24. ברכות י, ב. – הובא במפרשים כאן. וכלשון המד"ר כאן (נעתק לעיל ס"א): מכאן .. שאין לברי' כו'.

עמוד 30

25. להעיר מקידושין (פב, א) חי' ועוף כו' מתפרנסין שלא בצער כו' אלא שהרעותי* מעשי כו'.
26. ל' רש"י ברכות שם. כהובא בשפ"ח כאן (בשם הנחלת יעקב). וראה שו"ע אדה"ז שם.
11.
27. משלי יח, כג. – וצע"ק שפסוק זה הובא רק בספרי כאן, ולא בדב"ר שם (בפיסקא זו). ולהביאור בפנים שייך יותר לפירוש המדרש.
28. עייג"כ אוה"ת פרשתנו (ע' קיח) שעשרה לשונות של תפלה הם י"ס שבמלכות, ובקשת מתנת חנם – כתר שבמלכות, שמצד בחי' זו כולא קמי' כלא חשיב (ראה לקמן בפנים והערה 30). ואולי יש לומר, שב' האופנים במתנת חנם המבוארים בפנים, הם כנגד ב' הבחי' שבכתר: מצד חיצוניות הכתר (אריך) שיש חשיבות לנבראים ועבודתם, הענין ד"מתנת חנם" הוא רק בלשון המתפלל*; משא"כ מצד פנימיות הכתר (עתיק) דכולא קמי' לא חשיב ממש, אפשר לבקש רק בתורה מתנת חנם באמת. וראה לקמן סעיף ח.
29. עפ"ז תובן גם כן הוספת רש"י (על לשון הספרי) "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם" – כי לולא זה לא היינו אומרים שמשה התפלל בלשון של מתנת חנם, מכיון שע"פ תורה "ונתתי גשמיכם גו'" תלוי ב"אם בחוקותי תלכו גו'". ורק מכיון ש"אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם", עכצ"ל שכן הוא בפירוש ד"ואתחנן" כאן. ומטעם זה מוסיף רש"י ראי' מן הפסוק (תשא לג, יט) "וחנותי את אשר אחון" [שלא הובא בספרי (והוא מדב"ר שם, שרש"י שוללו – כנ"ל הערה 4)] – כי מכיון שזה חידוש שצדיקים מבקשים מתנת חנם, הוצרך רש"י להביא הוכחה שכך היא דרכו של הקב"ה. וראה גם גו"א כאן.
. כן הוא במשנה שבמשניות ובע"י (וי"ל ע"ד שמות ה, כב) – ובש"ס בבלי וירושלמי "שהורעתי"! וראה בשינוי נוסחאות שבמשניות.
. ולכן נכלל בי' לשונות של תפלה, כי חיצוניות הכתר הוא מקיף הקרוב, ויתירה מזו – מתלבש בי"ס.

עמוד 31

30. ראה עד"ז חי' ופי' מהרי"ק כאן (וראה גם פנים יפות כאן – הובא באוה"ת הנ"ל. דרשות הר"ן דרוש ט. פנ"י לברכות לב, ריש ע"ב. ועוד). ושם, שלשון רש"י "יש להם לתלות בזכויותיהם" – "רצונו לומר לפי מחשבת ההמון יש להם לתלות כו'", אבל "הצדיקים בשכלם הזך מכירים האמת כי הכל נחשב חנם". ובצידה לדרך כאן: לולא טעם זה (דאין לאדם שום חוב על הקב"ה) הי' תולים בקשתם במעשיהם הטובים ולא היו נמנעים מחמת ענוה. ולפי המבואר בפנים אפשר לפרש הלשון "היו יכולים לתלות" – שלפי האמת, כלפי שמיא גליא שיכולים לתלות במעשיהם, אלא שבהרגשת הצדיקים אינו כן ולכן מבקשים מתנת חנם. ולהעיר בכ"ז מלקו"ש חט"ו שם. ולהעיר שכל תפלה ה"ז "יהי רצון" חדש – כתר, ובמילא מובן שהשלימות שלה כשהיא באופן של בכל מאדך (כתר).
31. ראה מאמרי אדה"ז תקס"ב ע' נא. סה"מ תש"י ע' 236. ס' השיחות ה'ת"ש ע' 68. ועוד. נת' בלקו"ש חי"ג ע' 30 ואילך. חי"ז ע' 1 ואילך.
32. בהעלותך יב, ג.

עמוד 32

33. עה"פ (ג, כו).
34. סוטה יג, ב.
35. ספרי פינחס כז, יב (פי' קלה). וראה ספרי פרשתנו עה"פ שם.
36. ועפ"ז, הסדר בב' הפירושים בפרש"י עה"פ "רב לך", הם בהתאם להסדר שבב' הפירושים בפרש"י על "ואתחנן".
37. לכאורה הי' אפ"ל, דמכיון שהגזירה על משה היתה "למענכם" – "בשבילכם אתם גרמתם לי" (ג, כו וברש"י), ובנ"י לא תקנו את זה, אין תפלה (שהיא בזכות מע"ט כנ"ל) מועילה. אבל מלשון הספרי "היו יכולים לתלות .. במעשיהם הטובים ולא בקשו כו' אלא חנם" מוכח, שגם כאן הי' יכול לתלות במעשיו הטובים, ורק מצד ענותנותו ביקש מתנת חנם.
38. ל' רש"י כאן ד"ה בעת ההיא. וראה רש"י פינחס כז, יב.
39. בהבא לקמן ראה גו"א ושפ"ח כאן. ספרי דבי רב לספרי פינחס שם (פי' קלד).

עמוד 32

40. ל' רש"י כאן (פסוק כד) ד"ה אתה החילות. – ומתורץ עפ"ז השינוי בלשון רש"י מ"נדר" ל"גזירה". ועד"ז החילוק בב' הפירושים שבפרש"י פינחס שם (וראה גם ספרי דבי רב שם).
41. ר"ה יז, ב ואילך.
42. ראה ר"ה שם שכ"ה דעת ר' יוחנן (דתשובה מקרעת גז"ד) – בעל המאמר במדרש שם. ולפי מסקנת הגמ' שם דבגז"ד על היחיד לא מהני – יש לומר, שהמדרש ס"ל שהגזירה על משה היתה גזירת הציבור (כהדיעה בספרי פינחס שם (פי' קלה), וכפי' הספרי דבי רב ועוד שם), מאחר שמשה הוא ככל ישראל (רש"י חוקת כא, כא), ובפרט שמשה רצה ליכנס לארץ בשביל טובת ישראל (כמבואר בלקו"ת כו' ריש פרשתנו. וראה לקמן בסוף השיחה). ובגזירת ציבור מהני תפלה גם לאחר גזר דין (ר"ה שם). וראה גם פרשת דרכים דרך הרבים דרוש יג. משא"כ להספרי הוי כגזירה על היחיד (כמפורש בתנחומא פרשתנו ו). אבל ראה הערה 44.
43. אבל רק לאחרי שחשב שהותר הנדר, כי בלאה"כ הוי גזר דין שיש עמו שבועה שלכו"ע אינו נקרע ע"י תפלה (ר"ה יח, א). ולכן לא הועילה תפלת משה כי "לפי האמת לא נתבטלה השבועה" (גו"א שם), והוי גז"ד עם שבועה (ראה גם עיקרים שם פכ"א. ספרי דבי רב שם. ועוד). אבל ראה הערה הבאה.
44. את"ל (כנ"ל הערה 30) שהלשון "היו יכולים לתלות" פירושה, שלפי האמת היתה אפשרית תפלה בזכות מעשיו – צ"ל שגם להספרי הוי כאן כגזירת הציבור (ראה הערה 42), אלא שמשה מצד ענוותנותו החשיב א"ע כיחיד. אבל עפ"ז צ"ל דזה שלא הועילה תפלת משה אינו משום שהיתה עם שבועה (כנ"ל הערה הקודמת), כי על גזירת הציבור מהני תפלה גם אם יש עמה שבועה (כמ"ש בעיקרים שם).
45. ע"פ המבואר בפנים (שבקשת מתנת חנם אפשרית גם כשאין תפלה מועלת) מתורצת בפשטות קושיית התולדות יצחק (שהובאה בצידה לדרך כאן) "למה התפלל משה כו'", עיי"ש.
46. ברכות רפ"ט.
47. שם ס, א.

עמוד 33

48. שם פ"ט ה"ג. וראה אוה"ת בא ע' ערב. לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 219. ולהעיר מדרמ"צ קמה, ב.
49. ראה בארוכה שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. אוה"ת פרשתנו ע' עה ואילך. סה"מ תש"ח ע' 121 ואילך. ועוד.
50. (בתי' הא') – אבל ראה פי' הר"ש סיריליאו (ובמאיר נתיב) לירושלמי שם.
51. להעיר מירושלמי שם: שנתפללה רחל כו' מנביאות הראשונות היתה. ולהעיר מתענית כה, א.
52. ריש פרשתנו (ג, א. ג, ג ואילך). וראה גם ד"ה ואתחנן בס' מאמרי אדה"ז תקס"ד. ובארוכה באוה"ת עה"פ.
53. ע"ד לשון חז"ל (ספרי ורש"י) עה"פ בהעלותך יא, ה – הובא בלקו"ת ג, ג.
54. כמבואר גם בלקו"ת כאן (ב, ג. ד, א). ובארוכה באוה"ת (ע' נא ואילך).

עמוד 34

55. ג, כה.
56. להעיר גם מסד"ה ואתחנן תרע"ג (בהמשך תער"ב) בטעם אומרו "להראות את עבדך" – בדרך שפלות. ע"ש.
57. שם ב, ד. ובארוכה באוה"ת שם.
58. ובאוה"ת שם (ע' עה ואילך) שבקשת משה היתה שיהי' ע"ד הלימוד דתלמוד ירושלמי (ראה לעיל סעיף ז).
59. אוה"ת ס"ע נד ואילך. וראה לקו"ת שם ג, סע"ד ואילך.
60. ע"ד הורדת גשמים דרשב"י שהיא ע"י תורה (זח"ג נט, ב. נת' במאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא (ע' רי ואילך). אוה"ת אחרי (כרך א) ע' רנד ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' רסז ואילך. ועוד).
61. קו"א רד"ה להבין מ"ש בפע"ח (הובא באוה"ת פרשתנו שם).

עמוד 35

62. בהבא לקמן – ראה בארוכה אוה"ת שם (ע' סה ואילך). וש"נ.
63. ב"ב עה, א.
64. איוב יד, טו.
65. ראה אוה"ת שם ע' פז. קט ואילך.

מצוטט ב־5 עמודים

לקוטי שיחות 2

כרך לד ‹ ראה - אלול ‹ שיחה א ‹ 91 לקו"ש חכ"ד ע' 29
כרך ט ‹ דברים ‹ שיחה א ‹ 8 לקו"ש חכ"ד ע' 32

תורת מנחם 3

מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב, ה'תשכ"ה לקו"ש חכ"ד ע' 28
מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב, ה'תשכ"ה לקו"ש חכ"ד ע' 28
נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ בהעלותך, כ"א סיון, ה'תשכ"ט לקו"ש חכ"ד ע' 30