ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כד ואתחנן שיחה א

31

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

אמנם, משה רבינו בודאי זכר תמיד שהוא קיבל תורה מסיני ועוד, ובודאי חש שיש בידיו מעשים טובים חשובים מאד – אך ענוותנותו של משה היתה גדולה כל כך, עד שסבר שלא מגיע לו דבר על כך³⁰,

כפי שידוע ההסבר³¹ על הפסוק³² "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שלמרות שמשה ידע את מעלותיו הרבות לעומת "כל האדם", הוא היה "עניו מאד מכל האדם", כי הוא העריך שאין זו מעלתו שלו, אלא הוא קבל הכל מלמעלה. ואדרבה: אילו היו למישהו אחר כחות ומעלות כאלו, היה הלה טוב יותר ממנו.

וזהו ההסבר להבדל בין דברי הספרי לדברי המדרש:

במדרש מודגש ש"אין לבריה כלום אצל בוראו" – כלפי הקדוש־ברוך־הוא אין העבודה תופסת מקום, ולכן מבקשים ממנו בלשון תחנונים – מתנת חנם.

ואילו בספרי מבואר ש"היו יכולים לתלות .. במעשיהם הטובים ולא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם", אין הכוונה להדגיש בכך ש"מעשיהם הטובים" אינם נחשבים כלפי הקב"ה, אלא להדגיש את ענוותנות הצדיקים, שמעשיהם הטובים לא נחשבו בעיני עצמם, עד כדי כך שהם מבקשים מהקב"ה רק כמתנת חנם.

הערות

30. ראה עד"ז חי' ופי' מהרי"ק כאן (וראה גם פנים יפות כאן – הובא באוה"ת הנ"ל. דרשות הר"ן דרוש ט. פנ"י לברכות לב, ריש ע"ב. ועוד). ושם, שלשון רש"י "יש להם לתלות בזכויותיהם" – "רצונו לומר לפי מחשבת ההמון יש להם לתלות כו'", אבל "הצדיקים בשכלם הזך מכירים האמת כי הכל נחשב חנם". ובצידה לדרך כאן: לולא טעם זה (דאין לאדם שום חוב על הקב"ה) הי' תולים בקשתם במעשיהם הטובים ולא היו נמנעים מחמת ענוה. ולפי המבואר בפנים אפשר לפרש הלשון "היו יכולים לתלות" – שלפי האמת, כלפי שמיא גליא שיכולים לתלות במעשיהם, אלא שבהרגשת הצדיקים אינו כן ולכן מבקשים מתנת חנם. ולהעיר בכ"ז מלקו"ש חט"ו שם. ולהעיר שכל תפלה ה"ז "יהי רצון" חדש – כתר, ובמילא מובן שהשלימות שלה כשהיא באופן של בכל מאדך (כתר).
31. ראה מאמרי אדה"ז תקס"ב ע' נא. סה"מ תש"י ע' 236. ס' השיחות ה'ת"ש ע' 68. ועוד. נת' בלקו"ש חי"ג ע' 30 ואילך. חי"ז ע' 1 ואילך.
32. בהעלותך יב, ג.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.