שיחה ג

161שיחה ג

שלח

א. בפירוש רש"י - גם ענינים מופלאים

כבר הוסבר פעמים רבות¹, שפירוש רש"י על התורה בא לפרש את פשוטו של מקרא, כפי שרש"י עצמו מדגיש מספר פעמים, ומיד בפרשה הראשונה²: "ואני לא באתי אלא לפשוטו" –

אבל יחד עם זאת הוא מכיל גם "ענינים מופלאים"³ משאר חלקי התורה, ואף "רזין דאורייתא", כידוע⁴ מאמרו של אדמו"ר הזקן, ש"פירוש רש"י על החומש הוא יינה של תורה".

אך כדי להגיע עד ל"ענינים המופלאים" ול"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, מוכרחים תחילה ללמוד ולהבין את הפירוש הפשוט, כי גם את הענינים המופלאים ואת יינה של תורה הכניס רש"י בפירושו לפי "פשוטו של מקרא".

גם בפרשתנו ישנו פירוש של רש"י המכיל ענינים מופלאים בדרך ההלכה, וגם יינה של תורה, אבל תחילה צריך להסביר את משמעותו הפשוטה של פירוש רש"י זה.

ב. דברי רש"י על "אל תמרודו"

בהמשך הפסוקים בפרשתנו, כאשר מסופר על דברי יהושע וכלב אל כל עדת בני ישראל לגבי הכניסה לארץ ישראל, נאמר בתורה⁵ "אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם...". רש"י מצטט מן הפסוק את המילים "אל תמרדו", ומפרש: "ושוב ואתם אל תיראו".

מפרשי רש"י אומרים על כך⁶: רש"י מתכוון לומר, שהמשך הפסוק "ואתם אל תיראו..." איננו דבר נפרד, אלא "אל תיראו" היא תוצאה של "אל תמרדו". שאם "בה' אל תמרדו", אז יהיה "שוב" – ואתם אל תיראו⁷.

ההכרח של רש"י להסביר כך הוא⁸ בגלל שינוי הסדר: לגבי "אל תמרדו" כתוב תחילה (במי –) "בה'", ולגבי "לא תיראו" כתוב מאוחר יותר (ממי –) "את 161עם הארץ", או בגלל שנאמר "ואתם", ולא "ואל תיראו"⁹.

מכך מסיק רש"י ש"ואתם אל תיראו" היא תוצאה והמשך של "אל תמרדו".

הסבר זה אינו מובן, כי לפי זה צריך היה רש"י לצטט מן הפסוק גם את המילה "בה'", וכן את המילים שאחרי־כן: "ואתם אל תיראו את עם הארץ"¹⁰. או לרמוז עליהן, לפחות, על־ידי הביטוי "וגו'", כי מילים אלו מחייבות את פירושו¹¹.

מכך שרש"י אינו מצטט את המילה "בה'" ואת המילים המאוחרות יותר¹², מובן, שההכרח לפירושו אינו נובע מלשון הפסוק, אלא, בעיקר, ממשמעות הענין של "אל תמרדו".

ג. השאלות על פירושי

רש"י ל"כי לחמנו .."

ו"סר צלם"

לאחר מכן מצטט רש"י את המילים "כי לחמנו הם", ומפרש: "נאכלם כלחם". ואין מובן:

א) מה מחדש כאן רש"י? מובן בפשטות כי במילים "לחמנו הם" הנאמרות לגבי בני־אדם, אין הכוונה שהאנשים הם לחם¹³, אלא זהו דימוי לנצחון קל עליהם, כשם שקל לאכול לחם.

ב) מצד שני: אם הכוונה היא שכיבושם יהיה קל כאכילה, אין הבדל אם כלחם או כמאכל אחר, וצריך היה להאמר בקיצור – "נאכלם" וכדומה¹⁴. מהו הדיוק דוקא במילה "לחמנו", "כלחם"?

ג) אדרבה, רש"י צריך היה להסביר "נאכלם כמאכל", באופן כללי, ולאו דוקא "לחם", כפי שמפרשים את המילה "לחם" במספר מקומות¹⁵.

ד) מדוע מצטט רש"י מן הפסוק גם את המילה "כי", שאותה אין הוא מפרש¹⁶?

162ד. למה מביא רש"י שני

פירושים?

לאחר זאת מצטט רש"י את "סר צלם" ומסביר "מגינם וחזקם¹⁷. הכשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם¹⁸. דבר אחר: צלו של המקום סר מעליהם". ויש להבין: מדוע צריך רש"י להביא שני פירושים? ומהי המעלה שבכל אחד מהם?

ה. "אל תיראו" - תוצאה של "אל תמרודו"

ההסבר לפירוש רש"י הוא:

ההכרח לפירוש רש"י ש"ואתם את תיראו" היא תוצאה של "אל תמרדו", ולא ענין בפני עצמו, הוא:

בתחילה¹⁹ מסופר, שהמרגלים טענו "עז העם היושב בארץ" "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות" "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". ויהושע וכלב לא הכחישו טענות אלו. מתעוררת השאלה: כיצד דרשו יהושע וכלב "אל תיראו את העם הארץ", בלי לתת סיבה למה "אל תיראו"?

השאלה אף מתחזקת: כאשר "וישכימו בבקר"²⁰, וישראל אמרו 163"הננו ועלינו...", הזהיר משה "אל תעלו ולא תנגפו... כי העמלקי והכנעני...". כלומר, אפילו משה רבינו סבר שיש מקום למורא, ומדוע אמרו יהושע וכלב "אל תיראו..."?

כן יש להבין: באמרם "בה' אל תמרדו" התכוונו יהושע וכלב לומר שיקיימו את ציווי ה' לעלות לארץ ישראל, ואם כך, היה עליהם לדבר ישירות אודות הענין הפרטי של הליכה לארץ ישראל, מדוע תביעתם היא כללית "בה' אל תמרדו"?

על שאלות אלו עונה רש"י בפירושו "אל תמרדו ושוב ואתם אל תיראו". יהושע וכלב אמרו, ש"אל תיראו" היא תוצאה של "אל תמרדו": אכן, "עז העם היושב בארץ", ויש מקום למורא, אך בכל זאת, אם "אל תמרדו", אם תקיימו את ציווי ה' – "שוב" – אז אין מקום, אפילו לפי הטבע, למורא ולחשש, גם מעם חזק²¹.

לכן אמרו יהושע וכלב "בה' אל תמרדו" ולא דברו ישירות על הליכה לארץ ישראל, כי המילים "בה' אל תמרדו" מבטלות את הטענה "כי עז העם", ומהוות סיבה לדרישה "אל תיראו", כי ממילא ילכו לארץ ישראל.

ו. כיבוש הגויים - קל כאכילת לחם

לפי זה מובן מדוע מפרש רש"י בהמשך את המלים "כי לחמנו הם" – "נאכלם כלחם": כאן אפשר, וצריך, לפרש את "לחמנו" כפשוטה – לחם.

אך ללא פירוש רש"י, היו מפרשים על "לחמנו הם", שענין הכניסה לארץ ישראל וכיבוש העם שבה הכרחיים ונחוצים כלחם²².

ובכך היתה מובנת ההשוואה ל"לחם", והסיבה "כי לחמנו הם": "אל תיראו את עם הארץ" כי "לחמנו הם" – כיבושם נחוץ כלחם, ולכן הכרחי הוא ש"אל תיראו...".

אבל רש"י מסביר ש"ואתם אל תיראו" היא תוצאה של "אל תמרדו", מפני שהולכים בכחו של הקדוש־ברוך־הוא, ולכן אי אפשר להגיד שהסיבה ל"אל תיראו" היא ש"לחמנו הם", שהכיבוש חשוב כלחם.

בנוסף לכך, אילו היינו מפרשים כנ"ל, היתה מתעוררת השאלה: הנה, נכנסו ישראל לארץ ישראל שלושים ותשע שנים לאחר־מכן?

לכן אומר רש"י "נאכלם כלחם": ההשוואה ללחם איננה לגבי חשיבות הענין, אלא לגבי אופן האכילה. כיבוש ארץ ישראל יהיה קל כאכילת לחם.

רש"י אינו צריך לפרט את המעלה שבאכילת לחם, כי "בן חמש למקרא" כבר למד זאת לפני־כן, בפרשת בשלח²³, ששם אומר רש"י, שלחם אשר "שאלו כהוגן" יתן הקדוש־ברוך־ 164הוא ב"דרך חיבה" ו"בפנים מאירות". כאשר מגיעים ל"לחמנו הם" ולומדים שהפירוש הוא "נאכלם כלחם", מבינים שהקדוש־ברוך־הוא יתן לעם ישראל את כיבוש האומות באותו אופן, ב"דרך חיבה" ו"בפנים מאירות", כפי שהוא נותן לחם.

זהו גם ההסבר לכך שהסיבה ל"אל תיראו" היא "כי לחמנו הם": "אל תיראו את עם הארץ" כלל וכלל, כי הם יימסרו לכם בדרך חיבה ובפנים מאירות מידי הקדוש־ברוך־הוא²⁴.

ז. היתרון שבכל אחד משני הפירושים על "סר צלם"

לגבי שני פירושי רש"י על "סר צלם", מובנת המעלה של הפירוש השני על פני הפירוש הראשון, לפי לשונו של רש"י עצמו:

בפירוש השני אומר רש"י "צלו של המקום סר מעליהם", בעוד אשר בצטטו מן הפסוק את המילים, הקשורות לשני הפירושים, הוא מצטט רק "סר צלם"²⁵, ללא המילה "מעליהם". וההסבר לכך הוא:

הביטוי "סר", ובמיוחד "סר מעליהם", מתכוון לומר, שהדבר זז מן המקום שהוא היה בו קודם לכן, ונמצא עתה במקום אחר.

אבל לפי הפירוש הראשון "כשרים שבהם מתו", יוצא, שה"צל" איננו נמצא עתה בכלל, ולפי זה לא מתאים כאן הביטוי "סר", ובמיוחד לא "סר מעליהם". לפיכך אומר רש"י את הפירוש השני, ש"צלם" הוא "צלו של המקום", ולפי זה מובן הביטוי "סר": "צלו של המקום" קיים תמיד, שהרי "הנני^* מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה...", "ורחמיו על כל מעשיו"²⁶. אלא ש"סר מעליהם" – עליהם אין הוא נמצא.

אך גם לפי הפירוש הראשון אפשר להסביר את הביטוי "סר מעליהם", גם אם אין "צל" קיים, ולכן מביאו רש"י, (ודוקא כפירוש ראשון):

באומרם "סר צלם" (כשרים שבהם מתו) לא התכוונו יהושע וכלב לדבר רק על "צלם" (על הכשרים שבהם), אלא על "עם הארץ" (ש"צלם" הגן עליהם), שכיוון שלא יגנו עליהם, לכן "אל תיראו את עם הארץ". כלומר, לא חשוב מה קורה ל"צלם", אלא מה קורה ל"עם הארץ"^*. לכן הם אמרו "סר צלם מעליהם" – אין לחשוש מפניהם, כי מהם כבר סר ה"צל" (גם אם לגבי "צלם", הרי לא רק "סר", אלא "מתו").

אך כיוון שהסבר זה דחוק במקצת, מביא רש"י את הפירוש השני.

אבל, כדלעיל, גם הפירוש "מגינם וחזקם..." מובן, ואדרבה: לפי הפשט 165מובן פירוש זה יותר. כי הפסוקים מדברים על האומות, ולכן סביר לומר, שהמילה "צלם" מכוונת ל"צל" שלהם, כשרים שבהם, ולא "צלו של המקום", ובמיוחד כאשר אילו כן, צריך היה לכתוב "סר הצל". לפיכך הפירוש "מגינם וחזקם..." הוא הראשון והעיקרי²⁷.

ח. המחלוקת בין רמב"ם לראב"ד בענין שחיטת־ גוי

מן הענינים המופלאים שבפירוש רש"י: שני פירושי רש"י קשורים למחלוקת בין רמב"ם לראב"ד:

הרמב"ם²⁸ פוסק ש"שחיטת עכו"ם נבילה, ומטמאה במשא .. אחד העכו"ם ואחד הכותי או גר תושב – שחיטתן נבילה. וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים, שהרי טומאת עבודה־זרה וטומאת תקרובת מדבריהם". הראב"ד "משיג" על דברי הרמב"ם, ואומר: "עכו"ם הם כבהמות, ואין מטמאין ואין מיטמאין, עם הדומה לחמור, הן גויים כמר מדלי, ואת כולם ישא הרוח, והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו".

בעל ה"כסף משנה" שואל על דברי הראב"ד: מה קשורה הקביעה שעכו"ם "אין מטמאין ואין מיטמאין" לכאן? הרי כאן אין מדובר על עכו"ם, אלא על שחיטתן?

הגאון הרוגוטשובי מסביר²⁹ את דברי הראב"ד: האפשרות שהשחיטה תקלקל ותהפוך את הבהמה לנבילה קיימת רק אם השוחט הוא מציאות לפי ההלכה. אם הוא כ"העדר", לא ייתכן שיקלקל. וזאת אומר הראב"ד: "עכו"ם הם כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין" – הם "רוח", "העדר מציאות", ולא ייתכן ששחיטתם תקלקל ותיצור נבילה. לכן סובר הראב"ד ששחיטת־גוי אינה נבילה מפני שהגוי מקלקל, אלא מפני שאין זו שחיטה, וממילא זוהי נבילה – כבהמה שמתה מעצמה³⁰.

בכל זאת, מדוע אומר הראב"ד "אין מטמאין ואין מיטמאין"? הן, לכאורה, לפי הסבר ה"רוגוטשובי" חשוב לומר 166שהם "העדר", ולא חשוב שזה מתבטא דוקא בענין של טומאה וכו'?

על כך אפשר לומר: לכל הדעות – גם לדעת הראב"ד – יש מספר ענינים בהלכה שלגביהם הגויים הם "מציאות". כגון: עבודה זרה של גוי, האסורה בהנאה גם ליהודים³¹, ועוד. לכן אין הראב"ד יכול לומר באופן סתמי ש"עכו"ם הם כבהמות" תמיד. לפיכך הוא מסביר שבקשר לטומאה הם כבהמות³², כהעדר – "אין מטמאין ואין מיטמאין" – ולכן אינם יכולים להשפיע על כך שבהמה ששחטו תטמא במשא.

המחלוקת בין רמב"ם לראב"ד אם הגויים הם "מציאות" או "העדר", מביאה מחלוקת ביניהם לשיטתם לגבי השאלה אם יש לגויים "גדר השגחה פרטית": לדעת הרמב"ם הגויים הם "מציאות" ו"גם הם הוה גדר השגחה פרטית", ואילו לדעת הראב"ד הם "העדר", ואין אצלם "גדר השגחה פרטית"³³.

ט. שני פירושי רש"י קשורים למחלוקת זו

ויש לומר ששני פירושי רש"י – אם ב"צלם" הכוונה ל"מגינם וחזקם" או ל"צלו של המקום" – קשורים לדעות של הרמב"ם והראב"ד:

לפי הפירוש הראשון בני נח הם "בגדר העדר", כשיטת הראב"ד, ולכן אי־אפשר לפרש שב"צלם" הכוונה היא ל"צלו של המקום", אשר היה תחילה "צלם" ועתה "סר מעליהם", כי אם אומרים כך, יוצא, שהם היו מציאות אמיתית, וההוכחה לכך היא, ש"צלו של המקום" קשור אליהם ונמדד לפי מציאותם, בדומה לצל כפשוטו אשר נוצר בגלל האדם, בעוד אשר לפי שיטה זו הם "העדר" ואין אצלם "גדר השגחה פרטית" (כפי שמסביר ה"רוגוטשובי"). לכן מוכרחים לפרש שהכוונה היא ל"מגינם וחזקם, כשרים שבהם מתו...", ולא ל"צלו של המקום".

ואילו לפי הפירוש השני, בני נח הם "מציאות" קיימת, כשיטת הרמב"ם, ויש עליהם השגחה פרטית, ולכן ייתכן לומר ש"צלו של המקום (מתייחס) עליהם"³⁴ – הוא קשור למציאותם, כדלעיל³⁵.

167י. לפי הרמב"ם שכר ועונש של הגויים - כצל, לפי הראב"ד – תוצאה

טבעית

הדברים יובהרו יותר על־פי פנימיות הענינים?:

המשמעות של "צלו של המקום" היא, שפעולות האדם מעוררות למעלה ענין הדומה לפעולה. בדומה לפירוש הבעל־שם־טוב³⁶ על הפסוק³⁷ "ה' צלך", שפעולות האדם למטה, מעוררות למעלה ענינים כדוגמתם, כמו צל האדם, המשתנה בהתאם לפעולות האדם. מעין זה הוא גם "צלו של המקום" אצל הגויים: הרי הקדוש־ברוך־הוא אינו מקפח שכר כל בריה³⁸, ופעולותיהם מעוררות, כביכול, "המשכת צל" – השראה מלמעלה היורדת אליהם³⁹. כלומר, כאשר הם מבצעים פעולה טובה (מקיימים את שבע מצוות בני־נח וכדומה), ניתן להם שכר. וכאשר הם עוברים עבירה – יורד מלמעלה צל כפעולתם, עונש.

כל זה הוא רק לפי שיטת הרמב"ם, שאומות העולם הם "מציאות" בפני עצמה, ואז אפשר לומר שההשראה מלמעלה היא כצל, (התייחסות פרטית) כי "גם הם הוה גדר השגחה פרטית". לעומת זאת, לפי שיטת הראב"ד, שהגויים הם "העדר", לא ייתכן לומר שפעולתם מעוררת פעולה בדומה לה מלמעלה, שהרי לשיטתו אין הם "בגדר השגחה פרטית".

לפי שיטת הראב"ד יוצא, שהשכר והעונש אצל הגויים הם תוצאה ישירה (וטפלה) של מטרת בריאתם, שהם נבראו בשביל ישראל.

בדומה לכך מוצאים לגבי שכר ועונש אצל בעלי־חיים, שהתורה אומרת⁴⁰ "ואת הבהמה תהרוגו". אמנם, הבהמה אינה חוטאת – "בהמה מה חטאה"⁴¹, אבל היא נענשת "מפני שבאה לאדם תקלה על ידה". אין זה עונש, אלא, כיוון שתכלית בריאתה היה לשמש את האדם, הרי כאשר אין הבהמה משמשת את האדם, כי אם 168גורמת לו לתקלה, אין מקום למציאותה בעולם – "ואת הבהמה תהרוגו"⁴².

דומה לכך ענין השכר והעונש אצל הגויים:

מטרת בריאת כל העולם היא בשביל ישראל, ולכן הכרחי הוא שגם המצוות שנצטוו בני נח אינם כמצוות שנצטוו ישראל, שהמטרה היא עצם קיומן, אלא הן ענין טפל וצדדי⁴³, בשביל ישראל. כפי שכבר הוסבר פעם בהרחבה⁴⁴, שמצוותיהם הן למען ישוב העולם, כדי שישראל יוכלו לעשות מן העולם דירה לה' באמצעות קיום התורה והמצוות של ישראל.

לפיכך גם השכר והעונש על שבע מצוות אלו הם תוצאה טבעית של מטרתם.

לפי זה מובן מדוע אין אצל בני נח בכלל הבדלים בין העונשים, אלא העונש בכל החטאים שלהם הוא שווה – מיתה⁴⁵. שלא כצל, המשתנה בהתאם לפעולת האדם.

יא. ההבדל ה"פנימי" בין שני הפירושים

בכך מתבטא ההבדל בין שני פירושי רש"י, לפי פנימיות הענינים, וגם בדרך ההלכה:

הפירוש הראשון הוא כשיטת הראב"ד, שבני נח הם כ"העדר", חוסר־מציאות, והשכר והעונש אצלם הם ענין הבא כתוצאה טבעית ו"בדרך ממילא", כדלעיל. לכן הוא אומר, שהפירוש של "צלם" איננו "צלו של המקום", אלא "מגינם וחזקם" – שלהם, על־ידי ה"כשרים שבהם" הם מתחזקים, אבל אין זה ענין שהם מעוררים למעלה.

לעומת זאת, הפירוש השני של רש"י הוא כשיטת הרמב"ם – שהם "מציאות עצמאית", ויש בהם "גדר השגחה פרטית".

אמנם, גם לדעת הרמב"ם מציאות בני נח, ושבע המצוות שלהם, היא בשביל ישראל, אבל, כיוון שציוו אותם⁴⁶ על מצוות אלו, ובמיוחד כאשר על שבע מצוות אלו "ציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה והודיענו על־ידי משה רבינו"⁴⁷, צריך לומר, שכאשר הם 169מקיימים את ציווי ה', הרי הם מעוררים השראה מלמעלה בדומה לפעולתם. לכן אפשר לומר לגביהם, ש"צלו של המקום" משרה עליהם כצל, לפי פעולתם, עד כדי כך שאפשר לכנות זאת "צלם".

יב. השאלות על המשך הפסוקים ורש"י

לפי זה אפשר להבין טוב יותר את הסברן של תמיהות המתעוררות על המשך הפסוקים, ועל פירוש רש"י:

א) לשם מה הוסיפו יהושע וכלב, ואמרו "סר צלם מעליהם"?

דבריהם לפני־כן⁴⁸ "אם חפץ בנו..." היו הכרחיים. גם את דבריהם "אל תמרדו... אל תיראו..." פירש רש"י, ש"בה' אל תמרדו" ואז – "ושוב ואתם אל תיראו", כדלעיל, שכאשר הולכים בכחו של הקדוש־ברוך־הוא אין מקום לחשש ולמורא מפני "עם הארץ", "כי לחמנו הם – נאכלם כלחם", שהקדוש־ברוך־הוא ימסרם לבני ישראל בדרך חיבה ובפנים מאירות. וכל זאת מסביר לישראל כיצד עליהם לנהוג,

אבל לשם מה יש צורך להודיע מה קורה לעם הארץ, ש"סר צלם מעליהם"?

במילים אחרות: "אם חפץ בנו ה'... ונתנה לנו..." ו"בה' אל תמרדו..." – אם כך – מדוע חשוב לישראל לדעת מה קורה ל"צלם"?

ב) כיוון ש"נאכלם" – הרי מובן שאין מגן ותוקף, ולשם מה צריך לומר "סר צלם"? מהו החידוש בכך?

ג) מדוע הם שבו ואמרו "אל תיראום"?

ד) יותר מכך: זה עתה נאמר שדי אם "לא תמרדו" וממילא ("ושוב") תיגרם התוצאה – "אל תיראו". מדוע, אפוא, נוסף כאן עוד טעם "וה' אתנו"?

ההסבר לכך הוא: בכיבוש עם הארץ היו שלושה סוגים⁴⁹: מתים, וגרשתמו מיד (מתבטל לגמרי), אגרשנו לאחר ש"תפרה" (ובינתיים הם היו עבדים וכדומה – "לחמנו").

ובהמשך לאמור לעיל:

אפילו לפי הפירוש השני של רש"י, שאצל אומות העולם ישנו הענין של "צלו של המקום", כשיטת הרמב"ם ש"יש בהם גדר השגחה פרטית", מובן בכל זאת, שאין זה כלל וכלל כהשגחה הפרטית על ישראל⁵⁰ (כאמור לעיל 170שבמצוות לבני ישראל יש מטרה בעצם קיומן).

ואת זאת הדגישו יהושע וכלב: בתחילה הם הפריכו את הטענה של "עז העם". הם אמרו "בה' אל תמרדו – ושוב ואתם אל תיראו את עם הארץ", אל לכם לחשוש מעם הארץ, בכל מצב שהוא.

אחר־כך הם הוסיפו ואמרו: יותר מכך⁵¹, "סר צלם מעליהם", אין צריך לומר לפי הפירוש הראשון ברש"י שסר "מגינם וחזקם", אלא גם לפי הפירוש השני, ש"צלו של המקום סר מעליהם", ואף יותר מכך – "וה' אתנו" – ההיפך מ"סר צלם". לא זו בלבד שאצל ישראל אין חסר, ח"ו, צלו של המקום, אלא "וה' אתנו". כלומר, אצל אומות העולם השגחת ה' היא בבחינת "צל" ו"מקיף" מעליהם⁵², ואילו אצל ישראל הקדוש־ברוך־הוא איננו רק בבחינת "מקיף", אלא "אתנו"⁵³ – הוא מתאחד עמנו⁵⁴, ומובן, שזה אינו גורם רק לכך ש"אל תיראו את עם הארץ", שהרי "ונתנה לנו", והם רק כ"לחמנו", אלא הם חדלים לחלוטין מלהיות מציאות, כי "סר צלם מעליהם".

ויש לומר, שאלה הם גם שלושת הסוגים האחרים⁵⁵: "לא תחיה כל נשמה", "עשו שלום ויהיו למס ועבדוך", "גרגשי פינה לאפריקי",

ובסופו של דבר בא לידי כך (לאחר שטען מה שטען)⁵⁶, שישראל קבלו "שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהם כשהן נטועות".