שיחה ד

171שיחה ד

שלח

א. מעלות ישראל המנויות בזוהר על הפסוק "ועתה

יגדל..."

על הפסוק¹ "ועתה יגדל נא כח אדנ־י" כתוב בזוהר²: "ר' אחא ור' יוסי אמרי: זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא, דקב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו, דהא עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל... וישראל... אינון קיימא דיליה וקיומא דכל שאר עמין" (= ר' אחא ור' יוסי אומרים: זכאים הם ישראל מעמי עכו"ם שבעולם, שהקדוש־ברוך־הוא בוחר בהם, ומכונה בהם ומתפאר בהם, שהרי העולם לא נברא אלא בשל ישראל, שהם קיום העולם וקיום כל שאר העמים).

הסיבה לכך שהזוהר מונה כאן שלושה יתרונות של עם ישראל, ודוקא שלושת אלו – שה' רוצה ובוחר בהם, שכינויו הוא בשם ישראל³, ושהוא מתפאר בהם – ולא יתרונות אחרים, נעלים יותר לכאורה, כגון: "נקראו בנים למקום"⁴ –

מסביר אבי מורי בהערותיו לזוהר⁵,

ד שזה בהתאם לנאמר בזוהר בהמשך, שעם ישראל הוא ה"לב של כל העולם"⁶ [וכלשון הזוהר עצמו, שעם ישראל הוא "קיומא דיליה"], ולכן נמנים כאן שלושת היתרונות שהם כנגד שלושה קווים במידות – "חסד", "גבורה" ו"תפארת" – שעליהם נאמר ש"משכן המידות הוא בלב",

[וכפי שהוא מסביר, ש"אתרעי בהו" – ענין הרצון והבחירה – "הוא בחינת חסד", "אתכני בהו" – זוהי גבורה, כי שם אלקים הוא בגימטריא "כנוי"⁷, ו"אתפאר בהו" – זוהי בחינת תפארת]

בכך מובן מדוע אין מתאים לציין כאן את המעלה של "נקראו בנים למקום" וכדומה, כי מעלה זו מבטאת את היותו של עם ישראל נעלה לחלוטין מן הבריאה, ובלשון חז"ל⁸ "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". ואילו בזוהר כאן מדובר על עם ישראל כפי שהוא בעולם, מטרתה של הבריאה ("עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל") וקיומו של העולם, ולפיכך מדבר הזוהר על האופן שבו עם ישראל הוא בבחינת ה"לב" של העולם⁹, כפי שהוסבר לעיל.

172ב. הקשיים על מאמר הזוהר הנ"ל

וצריך להבין:

א) מהו הקשר בין תוכנו של מאמר הזוהר, על שלושת היתרונות הללו של ישראל, אל הפסוק שעליו הוא נאמר – "ועתה יגדל נא כח אדנ־י"¹⁰?

ב) לפני מניית שלוש מעלותיהם של ישראל מקדים הזוהר ואומר "זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא, דקוב"ה אתרעי...", מסגנון והמשך המילים נראה שהזוהר מחדש כאן דבר מה. ותמוה: כיצד תיתכן בכלל מחשבה אפשרית שישראל אינם "זכאי .. מעמין עכו"ם דעלמא"?

ובכלל קשה להבין את משמעותם של הדברים "זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא" – שמעלתם של ישראל נמדדת בהשוואה לעמי העולם, בעוד שישראל הם שונים לגמרי, הם מרוממים ומובדלים לחלוטין מאלה שאינם־יהודים¹¹?

ג. ההסבר הפשוט לפסוק "יגדל נא...", והקשיים עליו

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר את הפסוק "ועתה יגדל נא כח אדנ־י", מפשטות הדברים נראה כי משה רבינו רצה בתפילה זו לבקש את סליחתו של ה' על חטא המרגלים, כהסבר המדרש¹² על המילים "יגדל נא כח אדנ־י" – ותנצח מדת הרחמים למדת הדין. ואין מובן:

(א) אם רצה משה לעורר את מדת הרחמים היתה תפילתו צריכה להיות קשורה לשם הוי'ה – מדת הרחמים. מדוע הוא בקש "יגדל נא כח אדנ־י", שפירושו (באופן פשוט) הגברת ה"כח" של שם "אדנ־י"¹³, מלשון אדנות (שלכך יש קשר למדת הדין¹⁴)?

(ב) מדוע נכלל הבקשה "יגדל נא כח אדנ־י" דוקא בבקשת הסליחה על חטא המרגלים, ולא כאשר ביקש משה רבינו את סליחתו של ה' על חטא העגל, ועל חטאים אחרים?

173חוסר הסכמתם של המרגלים לכניסת בני ישראל לארץ ישראל לא נבע מחוסר אמונתם, ח"ו, ביכולתו של הקדוש־ברוך־הוא לעשיית נסים וכו', אלא מפני שהיה אצלם איזשהו פגם באמונה שהקדוש־ברוך־הוא הוא "אדנ־י, שאתה אדון לכל בריותך"¹⁵, כפי שיתבאר לקמן סעי' ד. וכיוון שבחטאם פגעו בשם אדנ־י, הרי התיקון המתאים לכך היה באמצעות "יגדל נא כח אדנ־י". ד. משמעות טעות

המרגלים "אפילו בעה"ב

אינו יכול להוציא כליו"

על הפסוק¹⁶ "חזק הוא ממנו" אומרים חז"ל¹⁷, שהמרגלים טענו "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". פירושו של דבר הוא (כפי שכבר דובר על כך פעם בהרחבה¹⁸):

המרגלים טענו, שההנהגה הניסית על־ידי הקדוש־ברוך־הוא מתאימה רק במדבר, במקום שבני ישראל היו מנותקים מיישוב העולם ורחוקים מהתעסקות בהוויות העולם הזה – שם, במקום שהם אינם מוגבלים במגבלות הטבע,

אך כאשר נכנסים לארץ נושבת, שעליה יש ציווי בתורה¹⁹ "כי תבואו אל הארץ... שש שנים תזרע...", באופן שאדם חורש, אדם זורע²⁰ וכו', וחיי היום־יום מוגבלים, לפי התורה, בדרכי הטבע, שם אי אפשר להיות מונהגים בדרך שהיא הפוכה מן הטבע. וכיוון שבדרך הטבע יושבי הארץ הם חזקים מבני ישראל, הרי שאין סומכים על הנס²¹, ויש להישאר במדבר.

וזהו פירושו של "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם": בודאי ידעו המרגלים שהקדוש־ברוך־הוא יכול לחולל ניסים, ויתר־על־כן, שגם הנהגה בדרך הטבע היא הנהגה אלקית, כפי שמודגש בטענה עצמה, שאלה הם "כליו" – של הקדוש־ברוך־הוא. אך הם טענו שכיוון שבעל הבית (הקב"ה) קבע את הבית (העולם) בסדר של הנהגה טבעית, הרי רצונו הוא, שיתנהגו בהתאם לסדר זה, ולכן "כביכול אינו יכול להוציא כליו משם" – אין אפשרות להינתקות ממגבלות הטבע.

אך האמת היא, שלמרות שהקדוש־ברוך־הוא קבע את הנהגת העולם בדרך הטבע, בכל זאת אין לומר ח"ו שהוא "אינו יכול" והוא קשור להנהגה זאת, כי הוא כל יכול, תמיד ביכולתו לשנות את הטבע, ויתר־על־כן: עם ישראל, שהוא "חלק אלקה ממעל ממש"²² 174ו"חלק ה' עמו"²³ ואינו נעשה מוגבל להנהגת הטבע, יכול, כאשר צריך, להתעלות אל מעבר למגבלות הטבע.

ועל כך ביקש משה רבינו "ועתה יגדל נא כח אדנ־י": שם אדנות הוא המקור להנהגת הטבע (כפי שמסביר אדמו"ר הזקן²⁴, שמ"מדה זו ושם זה" מתהווה העולם באופן שהוא נראה כאילו הוא "יש גמור ודבר נפרד בפני עצמו"), אך יחד עם זאת מצביע שם זה על כך שהקדוש־ברוך־הוא הוא "אדון לכל בריותך" – הוא האדון ובעל הבית על הבריאה כולה (וביכולתו לשנותה בהתאם לרצונו יתברך).

המרגלים, בטענם ש"אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו..." פגמו בשם אדנ־י, באדנותו של הקדוש־ברוך־הוא על הבריאה, ולפיכך ביקש משה רבינו "ועתה יגדל נא כח אדנ־י" – שהכח של אדנ־י, היותו של ה' בעל הבית על הנהגת הטבע, יתגלה ויתגדל²⁵.

ה. הפגם בהכרה באדנותו של הקב"ה קשור לפגם בהכרת מעלת עם

ישראל

הפגם של המרגלים בהכרה ש"אתה אדון לכל בריותך", שאדנותו של הקדוש־ברוך־הוא על העולם איננה מוגבלת ח"ו בדרכי הטבע, כרוך בפגם שהיה להם בהכרת מעלתו של עם ישראל, שגם בהיותם בעולם אין הם כבולים להגבלות הטבע.

לפי הנחתם קיימת מעלתם של ישראל בקשר שלהם אל הקדוש־ברוך־הוא רק כאשר נמצא היהודי בבית המדרש ובבית הכנסת והוא עוסק בתורה ובתפילה, או כאשר הוא עוסק בקיום המצוות.

ואילו כאשר מתעסק יהודי בענינים טבעיים, וכלפי חוץ נראה שהוא מתנהג בדיוק כלא־יהודי, להבדיל – הרי כאן אין ח"ו שום יתרון ליהודי על פני הגויים.

וכיוון שהם לא הכירו במעלתן של נשמות ישראל "חלק אלקה ממעל ממש", וביכולתן להתעלות אל מעבר לטבע תוך כדי היותם בטבע, לכן היתה פגומה אצלם גם ההכרה בכך שהקדוש־ברוך־הוא הוא "אדון לכל בריותך", שבתוך הטבע עצמו קיימת אלקות שלמעלה מן הטבע.

וזהו ההסבר למאמר הזוהר "זכאי אינון ישראל...":

"הגדלת" "כח אדנ־י", כפי שהיא מתבטאת לגבי עם ישראל, מביאה למעלתם בהשוואה ל"עמין עכו"ם עלמא": אפילו כאשר נמצאים בני ישראל בהעלם ובהסתר העולם²⁶, 175ובגלוי אינו נראה יתרונם על פני שאר ה"עמין" – עד כדי כך שמועלית המחשבה שהם, ח"ו, אינם שונים מ"עכו"ם דעלמא" – הרי גם אז האמת היא ש"זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא", אפילו במצב כזה שונה²⁷ עם ישראל מהם לחלוטין.

ובהמשך לכך מונה הזוהר את שלוש המעלות הבאות: "אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו", שניתן למצוא בדומה להם גם בכלל הבריאה, כדלהלן – ומציין שגם בענינים אלו נבדל עם ישראל לגמרי מכל הבריאה²⁸.

ו. "אתרעי" – דוקא בישראל

חז"ל אומרים²⁹ "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה". מכך מובן, שבכל דבר בבריאה קיימים רצון ה' וכוונתו, בכל זאת היתרון של "אתרעי" (רצונו) שייך רק לעם ישראל.

הסיבה לכך היא: עם ישראל הוא תכלית הבריאה, ולפיכך יוצא, שהרצון לבריאה ולעניניה הוא בגלל רצון אחר, הוא טפל ואמצעי לכוונה העיקרית, שהיא עם ישראל: בעניני הבריאה אין רצון מצד עצמם. הרצון האמיתי הוא רק בישראל – היתרון של "אתרעי" קיים רק "בהו", וכל רצון לדבר שלמטה ממנו הוא חסד.

ז. בזמן ההתעסקות בעניני העולם – היהודי הוא כינוי לקב"ה

ההסבר לכך ש"אתכני בהו", שעם ישראל הוא כינויו של הקדוש־ברוך־הוא, הוא:

כשם שכינוי מסתיר את השם: ייתכן שהכינוי איננו הסבר או קיצור לשם (שעל־ידי כך היה לו קשר גם לדבר הנקרא בשם זה) ואפילו לא באותה לשון³⁰ – אך יחד עם זאת יש לכינוי קשר אל השם, שלכן ניתן 176לשער, לפחות, באמצעות הכינוי, מהו השם,

הרי כך הוא הדבר גם לגבי הקדוש־ברוך־הוא: כיוון שבני ישראל הם "חלק אלקה ממעל ממש", הרי ניתן לראות זאת בהם. אך בכך קיימים שני מצבים:

כאשר עוסק היהודי בעניני ה"חלק אלקה" (הנשמה), בתורה ועבודת ה', ניכר בכל אחד שהוא יהודי, שיש לו "חלק אלקה ממעל ממש", ובלשון הפסוק³¹ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך",

אך כאשר הולך היהודי ברחוב ומתעסק בענינים גופניים, עניני העולם, אז אין ניכרת עליו תמיד הקדושה האלקית: גוי אינו מבחין בכך, ולפעמים גם יהודי, להבדיל – במצב זה היהודי הוא כנוי לחלק אלוקה (לגבורה, שהיא המקור להעלמות והסתרים):

בזמן כזה רומז היהודי ומצביע על אלקות, אך אין הדבר ניכר לכל אחד, לשם כך יש צורך להיות "מבין", מומחה.

פעם אחת שבח כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע מאד אנשים פשוטים מסויימים, באומרו שיש להם יתרונות גדולים. כששמע זאת החסיד ר' מוניע מונסזון, הוא העיר לרבי: "אינני רואה זאת".

באותה הזדמנות היתה לחסיד זה אצלו חבילת אבני־חן (הוא היה סוחר גדול של אבני־חן), ומאוחר יותר ביקש ממנו הרבי נ"ע להראות לו את חבילת אבני־החן. ר' מוניע מונסזון פרס לפני הרבי נ"ע את אבני־החן שלו, ותוך כדי כך הצביע על אבן מסויימת, בציינו שאכן זו היא נפלאה ביותר – פלאי פלאים. אמר לו הרבי: "אינני רואה זאת", ור' מוניע השיב: צריך להיות "מבין" (מומחה). על־כך ענה לו הרבי: יהודי הוא פלאי־פלאים, אלא שצריך להיות "מבין"³².

ח. היתרון האמיתי של "אתכני" קיים דוקא בישראל

זהו החידוש שבמאמר הזוהר, שיהודים הם "זכאי" מאומות העולם גם בענין של "ואתכני בהו": המעלה של "שם ה' נקרא עליך", בגלוי, שייכת רק לישראל, אך היתרון של "אתכני בהו" (שניתן לגלות בהם גם את הקשר הבלתי־גלוי שלהם לאלקות) קיים באופן דומה גם בדברים אחרים בבריאה.

מפני שכל מציאותו של נברא הוא ה' המחיה אותו, ולכן אם מישהו הוא "מבין" (מומחה), יכול הוא להכיר בבריאה זו את דבר ה' המחיה אותו. זאת ניתן ללמוד לפי קל־וחומר מן המגיד³³, שהוא יכול היה להכיר את כוחו של הפועל (האדם) בנפעל, על־ 177ידי ראיה מוחשית, ומסיבה זו הבחין בכלי מסויים שהאומן שיצר אותו היה "סומא בעין אחת".

ולמרות זאת, היתרון האמיתי של "אתכני" קיים דוקא "בהו" – בבני ישראל – משום שעל כלל הבריאה אי אפשר לומר שהם כינוי לקדוש־ברוך־הוא, ולהיפך, הנברא רואה את עצמו כמציאת נפרדת, כיוון שהתהוותו היא בדרך של פעולה,

אך לא כך בני ישראל שהם "חלק אלקה ממעל ממש", שאפילו כאשר הם נמצאים למטה במצב של העלם והסבר, הם מצליחים להשאר מאוחדים עם אלקות³⁴, ולכן גם אז הם, לכל הפחות, כינוי לקדוש־ברוך־הוא.

ט. הקב"ה מתפאר דוקא בעם ישראל, המגלה את כבודו

הסיבה לכך ש"ואתפאר בהו" – שהקב"ה מתפאר בעם ישראל היא מפני שבהשראת השכינה למטה, אצל עם ישראל, יש יתרון על פני היותה למעלה (ואשר על כן "עיקר שכינה בתחתונים היתה"³⁵) ובאמצעות עבודתם למטה נגרמת, כביכול, גדלות בשכינה.

גם ענין זה קיים באופן דומה גם אצל נבראים אחרים, כיוון שכל העולמות והנבראים שהקב"ה מהווה ומחייה אותם מגלים את גדולת ה', ולכן אומרים חז"ל³⁶ "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", שכל נברא מוסיף לכבודו של ה' ומגלה את מלכותו של הקב"ה, כפי שמובא בברייתא על הפסוק³⁷ "ה' ימלוך לעולם ועד".

אך למרות זאת אין זה דומה כלל לענין של "ישראל אשר בך אתפאר" – ובלשון חז"ל³⁸, שה' אומר "אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" – שהרי עם ישראל הוא מטרת הבריאה כולה, כפי שהוסבר לעיל. ודומה הדבר למלך שבונה ארמון לבתו ולחתנו. ברור, שהארמון מוסיף לכבודו של המלך, שרק מלך גדול ונשא יכול היה לבנות דירה גדולה ונפלאה כזאת, אך למרות זאת: מהו ערכם של כל הארמון הנאה והכלים הנאים שנמצאים שם, לעומת אלה (הבת והחתן) שעבורם נבנה הבית!

וכך בענינינו: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", אך מיהו המגלה את גדלותו האמיתית של הקדוש־ברוך־הוא, שהקב"ה מתפאר בו – "ואתפאר בהו" הרי זהו "עמך ישראל גוי אחד בארץ"³⁹.