שיחה ה

178שיחה ה

שלח

א. פירוש רש"י ל"כתרומת גורן", והשאלות על כך

על הפסוק¹ "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה" מפרש רש"י את המילים "כתרומת גורן" ואומר "שלא נאמר בה שיעור, ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור, אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה לנחתום אחד מארבעים ושמונה".

יש להבין: א) רש"י מצטט ענינים מן המדרשים וממאמרי חז"ל להלכה רק כאשר הם הכרחיים לצורך פשוטו של מקרא, לפי הכלל שקבע רש"י עצמו² "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". לפי זה אכן מובן שרש"י מפרש "שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור" כדי לבאר בפשטות את כוונת התורה בהדגישה "כתרומת גורן"³ ולא כסוג אחר של תרומה⁴. אך מה הצורך בהמשך דבריו "אבל חכמים נתנו שיעור..."?

ה

ב) אף אם נאמר שכאשר רש"י מציין שלא נקבע בתורה שיעור לחלה הוא רוצה להדגיש שזאת רק במקרא ואילו חז"ל קבעו לה שיעור, עדיין אין מובן: מדוע הוא צריך לפרש מהו השיעור שקבעו חכמים, דבר שאינו חשוב כלל, לכאורה, להבנת הפסוקים, והרי רש"י אינו ספר הלכות, אלא בא לבאר פשוטו של מקרא בלבד?

ג) אף אם נסביר בדוחק שרש"י רוצה שיהיה לנו מושג לגבי שיעור חלה⁵, די היה בציינו "לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה", שהוא שיעור המתאים לרוב בני אדם⁶ – כפי שאכן מוצאים בתרגום יונתן⁷ המציין שיעור זה בלבד, למרות שהוא רחוק יותר מרש"י מפשוטו של מקרא – מדוע צריך רש"י להוסיף "לנחתום אחד מארבעים ושמונה"⁸?

178ד) יותר מכך: לכאורה סותר המשך פירוש רש"י את תחילתו: בתחילה הוא מפרש שהתורה מתכוונת באומרה "כתרומת גורן" לכך שחלה היא "כתרומת גורן, שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור". כלומר, לא זו בלבד שהתורה אינה מציינת בה שיעור, אלא שנאמר במפורש "כתרומת גורן כן תרימו אותה", שצריך להפרישה ללא שיעור – וכיצד מתאים הדבר בפשוטו של מקרא להמשך דברי רש"י "אבל חכמים נתנו שיעור"?

ה) גם אילו רצה רש"י, מסיבה כלשהיא, להוסיף ש"חכמים נתנו שיעור" עם פרטי הדבר – מתאים היה יותר לומר זאת בפירושו לפסוק השני "תתנו לה' תרומה", ששם אומר רש"י "לפי שלא שמענו שיעור לחלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה", ושם מתאים היה ההמשך "חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית... ולנחתום...".

(כפי שמוצאים, שבספרי אכן נאמרים הדברים על הפסוק "תתנו לה' תרומה" – "שיהא בה כדי מתנה לכהן, מכאן אתה אומר שיעור חלה של בעל הבית...").

ו) מצד שני ניתן לשאול: כיוון שרש"י מציין בכל זאת בפירוט את השיעורים שקבעו חכמים לבעל הבית ולנחתום, מדוע אין הוא מציין את הטעם להבדל בין בעל הבית לבין הנחתום, כפי שמוצאים בספרי וכדומה⁹?

ומכך מובן שלאחר פירוט השיעורים, מובן הטעם מעצמו.

ב. "חלה" – כמות שיש בה חשיבות

ההסבר הפשוט לכך הוא: מן הנאמר בפסוק "כתרומת גורן כן תרימו אותה", שמשמעותו כפירוש רש"י "שלא נאמר בה שיעור", מובן שגם נתינת "משהו" מספקת.

ואם כך, אין הפסוק מובן. בהמשך הפסוק "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה" מפרש רש"י: "תלקח חלה אחת תרומה לשם ה'", ומסביר רש"י "חלה, טורטי"ל בלעז", שמשמעותו – עוגה.

לפי זה קשה: כיצד אפשר לומר שהפרשת חלה היא "כתרומת גורן" שאין לה שיעור, כדלעיל, בעוד אשר התורה עצמה אומרת "חלה תרימו תרומה" – והרי לחלה (עוגה) יש שיעור^*?

179לפיכך מוסיף רש"י בפירושו ומבהיר, שלמרות ש"לא נאמר בה שיעור – אבל (כיון שהתורה מכנה זאת "חלה – טורטי"ל לכן) חכמים נתנו שיעור"¹⁰.

כלומר, למרות שמשמעות המילה "חלה" כאן¹¹ היא טורטי"ל סתם, בכל זאת מורה המילה "חלה" על חשיבות מסויימת שצריכה להיות בחלק הנתרם, שלא יהיה פירורים וכדומה, ולכן קבעו חכמים לחלה שיעור גם בכמות.

ג. ההסבר לפירוש השיעורים על־ידי רש"י

אך אין מספיק לומר רק שחכמים קבעו שיעור, שהרי ל"חלה – טורטי"ל" כשלעצמה אין שיעור (יש חלות בגדלים שונים), וניתן היה לחשוב שחכמים קבעו שיעור לגודלה של "חלה" זו כשלעצמה, כפי שנקבע מן התורה לגבי "חלה" של הקרבנות¹².

לפיכך מבהיר רש"י, שכאן אין הדבר כך – חכמים קבעו שיעור יחסי לעיסה: "לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה ולנחתום אחד מארבעים ושמונה"^*.

וכיוון שקביעת השיעור על־ידי החכמים אינה ענין בפני עצמו, אלא ענין הקשור ללשון הפסוק "חלה", מובן מדוע אין צריך רש"י להסביר את הטעם להבדל בין השיעורים השונים של "בעל הבית" ושל "נחתום", כי הדבר מובן מעצמו לפי פשוטו של מקרא:

החלות שאופה בעל הבית – שאינו אומן – הן גדולות יותר, ומיועדות כולן לאכילתו ולאכילת בני ביתו, ולכן גם הגודל של החלה שלו לכהן רב יותר – אחד מעשרים וארבעה. לעומת זאת חלותיו של הנחתום מיועדות לסוגים 180שונים של קונים, עניים ועשירים וכו', ולכן יש ביניהן גם חלות קטנות יותר, ופרנסתו היא רק מן הרווח שנשאר לאחר הורדת ההוצאות עבור הקמח, העצים וכדומה, ולכן גם חלתו לכהן קטנה יותר: אחד מארבעים ושמונה¹³.

לפי זה מובן בפשטות מדוע מציין רש"י את שני השיעורים, כי כשם שכללות קביעת השיעור על־ידי חכמים היא על יסוד לשון התורה "חלה (טורטי"ל) תרימו תרומה" כדלעיל, כך גם מבטאת המילה "חלה" את הסיבה להבדל בין השיעורים של הנחתום ושל בעל הבית.

טעם נוסף לכך שרש"י מציין את שני השיעורים הוא:

רש"י אומר לפני כן, שהשיעור החייב בחלה הוא "עומר מלא לגלגולת ושיעורו מ"ג בצים וחומש ביצה"¹⁴, ואילו היה אומר רק "לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה", ניתן היה לחשוב¹⁵ שלפי חכמים שיעור חשוב הוא יותר מכביצה, וזה סותר למספר הלכות שנלמדו לפני כן, ששיעור כביצה¹⁶. לפיכך מוסיף רש"י "לנחתום אחד ממ"ח", שהשיעור יכול להיות אף פחות מכביצה,

ד. ההסברים השונים לסתירה הקיימת לכאורה לפירש"י

מן הענינים המופלאים שניתן ללמוד מפירוש רש"י זה:

ישנו דיון על הסתירה בין פירושי רש"י, שבפסוק זה הוא אומר "שלא נאמר בה שיעור... אבל חכמים נתנו שיעור לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה ולנחתום אחד מארבעים ושמונה", שמכך נראה, שמן התורה אין כלל שיעור, ואילו על הפסוק "תתנו לה'" הוא אומר "שיהא בה כדי נתינה", שיש שיעור מן התורה לחלה:

הרא"ם¹⁷ מתרץ, שדברי רש"י "תתנו לה' – שיהא בה כדי נתינה" הם רק אסמכתא בעלמא, אך מדאורייתא אכן אין שיעור לחלה.

בעל ה"גור אריה" אומר, ש"כדי נתינה" – "למצווה הוא דקאמר, אבל בודאי שם חלה חל עליה אפילו נתן לו פחות מכדי שיעור נתינה"¹⁸.

ה"נודע ביהודה"¹⁹ מבאר בהרחבה, 181שיש בחלה שני ענינים: א) הפקעת איסור טבל שבעיסה, שבכך היא נעשית מותרת באכילה. ב) עיקר המצוה – הנתינה לכהן. ההבדל ביניהם הוא: כדי להפקיע את איסור הטבל מן העיסה אין שיעור מהתורה, ואפילו "משהו" פוטר את העיסה. אך כדי לקיים את מצוות הנתינה לכהן צריך להיות שיעור מן התורה – אחד מכ"ד (או אחד ממ"ח) של עשרון. ובגלל שיעור הנתינה חייבו רבנן שיפרישו מכל עיסה לפי גודלה, בעל הבית אחד מעשרים וארבעה מעיסתו, ונחתום אחד מארבעים ושמונה מכל עיסה.

ולכן, על הפסוק "כתרומת גורן כן תרימו אותה", שבו מדובר רק על הפרשת חלה לצורך התרת העיסה באכילה, מפרש רש"י "שלא נאמר בה שיעור", שמן התורה אין לכך שיעור, אך חכמים קבעו לכל עיסה שיעור לפי גודלה.

לעומת זאת על הפסוק "מראשית עריסתכם תתנו לה' תרומה", שבו מדובר על הנתינה לכהן, מפרש רש"י "לפי שלא שמענו וכו' נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה". כדי לקיים את מצוות הנתינה לכהן יש שיעור קבוע מן התורה – חלק אחד מכ"ד (או מ"ח) של עשרון אחד²⁰.

ה. הסבר דברי רש"י לפי הפשט

דעת רש"י על־פי פשוטו של מקרא, לאור הסברה דלעיל, ברורה: א) גם ההפרשה מדאורייתא מחייבת שיעור בעל חשיבות²¹: "חלה – טורטי"ל", ואין די ב"משהו", פירורים וכדומה.

ב) "חכמים נתנו שיעור" ללא קשר עם הנתינה לכהן, אלא בהקשר לשיעור החלה שאמרה התורה בענין ההפרשה.

את הטעם לכך יש להסביר בפשטות: לפי פשוטו של מקרא מובן, שלא רק המילים "תרימו תרומה לה'", אלא גם המילים של הפסוק השני "תתנו לה' תרומה" מדברות על עצם המצוה של הפרשת תרומה לה' – ולא על פעולת הנתינה לכהן²², שעליה 182מדובר מאוחר יותר בפרשת קרח²³ – כיון שגם בפסוק זה²⁴ מפורש שזוהי "לה' תרומה"²⁵. והתורה חוזרת על־כך שוב בביטוי "תתנו", למרות שמשמעותו זהה לביטוי "תרימו", רק "לפי שלא שמענו...", כפי שמסביר רש"י על הפסוק²⁶.

ו. דברי המדרש על הסמיכות בין חלה לעבודה זרה

מיינה של תורה בפירוש רש"י:

נאמר במדרש²⁷ "למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה, לומר לך שכל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים עבודה זרה". ולכאורה, כלל אין מובן: מהו הקשר שבין א) מצות חלה, ב) שכרוכה בפעולה פשוטה שיהודי עושה בעיסה, לבין א) ביטול עבודה זרה, ב) שהיא יסוד האמונה ויסוד כל התורה כולה?

כן אין מובן, מדוע נאמרו הביטויים "כל המקיים מצוות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים²⁸ עבודה זרה", שמהם נראה שמדובר על עבודה זרה שכבר קיימת קודם לכן, ועל ידי קיום מצוות חלה מבטלים אותה, ועל־ידי ביטול מצוות חלה מקיימים עבודה זרה זו, ולכאורה, גם אם יש בין שני ענינים אלו קשר, צריך היה לומר "כל המקיים מצוות חלה כאילו כופר בעבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו מודה (עובד)...", וכדומה.

183ז. משמעות מצוות חלה – האמונה בבריאה ובחידושה בכל רגע

ההסבר לכך הוא:

אחד ההסברים לתוכנה של מצוות חלה "ראשית ערסתיכם חלה תרימו תרומה לה'" הוא: כדי שהאדם ישיג את פרנסתו וכל צרכיו, שבאופן כללי הם נכללים במושג "עיסה" – הלחם והמזון שזהו עיקר הפרנסה²⁹, הוא צריך לעבוד בחרישה, זריעה, קצירה וכו' ("תנא סידורא דפת נקט"³⁰) – פעולות שהכרחיות, לפי הטבע, אצל היהודי כמו אצל לא־יהודי. ולכן עלולים לטעות ולחשוב א) שחס־וחלילה אין הדבר קשור לקב"ה, והוא מקבל את פרנסתו על־ידי העבודה בדרכי הטבע. ב) אף אם נאמר שהקב"ה קבע כך את הנהגת הטבע, שכאשר אדם חורש וזורע וכדומה הוא משיג את צרכיו, הרי לאחר הפעם הראשונה של קביעת ההנהגה, אין ההשפעה עצמה קשורה לקב"ה –

על כך נלמדת ההוראה ממצוות חלה³¹: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה לה'" – אף לפני שאדם נהנה מן העיסה, עליו להכיר בכך שה"ראשית", התחלת העיסה וכל צרכיו, היא "תרומה לה'": אין זו תוצאה של עבודתו העצמית עקב הנהגת הטבע, אלא "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ו"ברכת ה' היא תעשיר"³².

יותר מכך: כיוון ש"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית", הקב"ה מהווה את הבריאה מאין ליש בכל רגע³³, יוצא שלא זו בלבד שברכת ה' "מתלבשת" בטבע ובמעשיו, אלא שכל עניני הטבע וכל פעולותיו אינם כלל מציאות כשלעצמם, וכל מציאותם מתחדשת בכל רגע מכך שהקב"ה מהווה, מחיה ומקיים אותם.

ולפיכך "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה לה'" – אין החלה ניתנת כצדקה, ובמיוחד כאשר אין הפרשה מדברת על הנתינה לכהן אלא "חלה תרימו תרומה לה'" כי אם הוא נותן לקב"ה כיוון שבאמת שייכת העיסה לה'.

ח. ההסבר לקשר בין חלה לקיום או ביטול עבודה זרה

והנה, חטא עבודה זרה, גם על־פי תורת הנגלה³⁴, אינו רק בפעולה של עבודה זרה ממש חס־ושלום וקבלתה כאלקות, אלא גם בהחשבת הכוכבים 184והמזלות, כולל כוחות הטבע, שיש להם שליטה והשפעה עצמאית, גם אם הוא יודע שבתחילה בראם הקב"ה ונתן להם את הכח³⁵. האמת היא, שכל כוחות הטבע, הכוכבים והמזלות הם רק כגרזן ביד החוצב בו ואין להם שום כח מצד עצמם, ולא בחירה לשנות את הורדת השפע – הם רק "לבושים" שבאמצעותם יורד השפע מהקב"ה³⁶.

ואופן "דק" יותר של עבודה זרה הוא, כאשר חושבים שיש איזו־שהיא מציאות מלבד אלקות. כי האמת היא שאין עוד מלבדו, אין שום מציאות חוץ מהקדוש־ברוך־הוא.

בעולם ובהנהגת הטבע אין הדבר ניכר: העולם והטבע נראים כאילו הם מציאות עצמאית. יותר מכך: אפילו אין ניכר, ואדם זקוק להתבונן ולהתעמק, שיש בעל הבית לבירה זו³⁷, שהקדוש־ברוך־הוא מנהיג את העולם וכל אשר עליו.

וכאשר יהודי מקיים את מצוות חלה, הוא מכיר ומגלה שה"עיסה", הפרנסה שהוא מקבל על־ידי פעולותיו בדרכי הטבע באים לחלוטין מן הקדוש־ברוך־הוא, ועל־ידי כך הוא "מבטל עבודה זרה". הוא מבטל את מה שנראה בעולם כמציאות ואף ככח ומשפיע מצד עצמו.

ומצד שני, כאשר הוא "מבטל מצוות חלה", כאשר אין הוא מכיר בכך שאת כל פרנסתו וצרכיו הוא קיבל מהקדוש־ברוך־הוא, הרי "כאילו קיים עבודה זרה" – בכך הוא "מקיים" את התחושה שכוחות הטבע נראים ומורגשים כמציאות בפני עצמם, כי הוא סובר שההשפעה קשורה בהם לבדם³⁸.

יותר מכך: אף אם הוא מבטל את מצוות חלה בשוגג, כלומר, הוא שוכח להפריש חלה, גם אז הוא "מקיים" עבודה זרה, כי שכחה אפשרית רק בדבר שאינו נראה בגלוי. דבר שנראה לפניו אי אפשר לשכחו. וכיוון ששכח להפריש חלה, כלומר אין מורגש אצלו שהכל בא מאת הקדוש־ברוך־הוא, הרי הוא מקיים בכך ח"ו את המציאות של עבודה זרה, כפי שהעולם נראה מצד עצמו.

ט. מצד עצם הנפש – אין שיעור, בחכמה ובשכל – נקבע שיעור

לפי זה יומתק ההבדל בין השיעורים של מצוות חלה: כשם שעבודה זרה אסורה במשהו³⁹, כך אין שיעור גם בנתינת חלה⁴⁰ כשלעצמה – די גם ב"משהו" בכמות.

185ומצד שני, כשם שעבודה זרה התחילה והמשיכה גם אחר־כך להיות קשורה לשמש וירח וכו' פסל וכו' (על־כל־פנים – זקף לבנה¥ והשתחוה לה⁴¹), כך גם במצוות חלה – "חכמים נתנו שיעור" גם בכמות.

ההסבר לכך הוא: מצד עצם הנפש – ענין האמונה, איסור עבודה זרה הוא במשהו, כלומר, באמונה אסור שתתפוס מקום שום מציאות חוץ מהקב"ה, אפילו בדקות שבדקות⁴². ולכן כך הוא גם בצד החיובי: גם למצוות חלה, נקודת האמונה, אין שיעור. כלומר, אין לה שיעור בכמות, אך זוהי "חלה", חשיבות באיכות – נקודת האמונה מצד עצם הנפש אינה מוגבלת באיכות בשום הגבלה.

"אבל חכמים נתנו שיעור", כאשר יורדת האמונה לחכמה ולשכל שבנפש – "חכמים" – הרי בדיוק כשם שבעבודה זרה יש שיעור מסויים עד כמה הוא טועה במציאות העבודה זרה, כך צריך להיות גם במצוות חלה – ביטול ושלילת העבודה זרה בשכל האדם – להיתפס בשיעור מסויים.

וכיוון שענין העבודה זרה, שאותו באה למנוע מצוות חלה אינו מכוון רק לעבודה זרה כפשוטה ח"ו, כדלעיל, אלא גם לכך שתיתכן במחשבתו תפיסת מקום בדקות לדרכי הטבע, שעקב רגילותו בהם⁴³ הוא עלול לחשוב שהם הגורם לפרנסתו – לפיכך יש הבדל בין נחתום לבין בעל בית, כפי שיוסבר להלן.

י. ההבדל בין השיעורים של בעל הבית והנחתום

מבואר בחסידות⁴⁴, שבעל עסק רואה את ההשגחה הפרטית יותר מיושב אהל: בעל עסק צריך לקיים פעולות שונות כדי להרויח מעסקיו – עליו לקנות סחורה ולמוכרה וכו', וכל זה תלוי בתנאי הזמן והמקום, בעליית השערים בירידת השערים, שבהם רואים לעתים קרובות בגלוי כיצד מביא מסבב הסיבות את ההצלחה במסחרו – ולכן בעל העסק מבחין בהשגחה פרטית לעתים קרובות יותר מאשר יושב אהל, שעיקר פרנסתו קצובה, מן המוכן וכו'.

זהו ההבדל בין בעל הבית לבין נחתום: בעלת הבית, שעיקר קיום מצוות חלה ניתן לה⁴⁵, אופה חלה ולחם לביתה, ובדרך־כלל אין היא מעורה 186כל־כך בפרטים כיצד ומהיכן הרויחו וקנו את הקמח, העצים וכו' – אליה מגיע הכל מן המוכן, ולכן אין היא חשה כל כך את התלות בהשגחת הקב"ה. לכן היא צריכה לתת שיעור גבוה יותר, "אחד מעשרים וארבעה", כי היא נזקקת לתזכורת גדולה יותר כדי לא לשכוח שהכל בא מהקדוש־ברוך־הוא.

אך הנחתום, איש⁴⁶ שהוא בעל עסק – הוא עושה זאת לצורך פרנסה ובאופן הקשור לקניה ולמכירה ולכל תנאי המסחר האחרים, כדלעיל, והוא רואה בכך יותר את ענין ההשגחה הפרטית, שהקדוש־ברוך־הוא שולח לו לפרנסתו – לפיכך די לו בשיעור קטן יותר, "אחד מארבעים ושמונה", כי גם שיעור זה מונע אותו מן הטעות שפרנסתו באה על־ידי פעולותיו ודרכי הטבע.

ועל־ידי קיום מצוות חלה זוכים "להניח ברכה אל ביתך"⁴⁷ – מביאים את ברכת ה' אל כל עניני הבית, שיהיה ניכר שכל עניני הבית מנוהלים כרצון הקדוש־ברוך־הוא, ואז שורה גם ברכה כפשוטה בכל עניני הבית, בבני חיי ומזונא רויחא.