שיחה א
187שיחה א
א. הקושי בהסתכלות על מחלוקת קורח בנגלה ובפנימיות
ידוע שהתורה היא אחת, וארבע הדרכים של פרד"ס הן תורה אחת שלימה1.
דבר זה מודגש בדברי הזוהר2 על פנימיות התורה ועל הנגלה שבתורה, שהם "נשמתא" ו"גופא". כלומר, אלה הם נשמה וגוף של דבר אחד.
לפי זה יש להבין לגבי מחלוקת קורח בפרשתנו: בפנימיות התורה3 מדובר בהרחבה על גדלות דרגתו של קורח4 ועל משמעותה הנשגבת של טענתו, עד כדי כך שבהסבר נכללת ההנחה שכל טענתו היתה בכך שהוא דרש סדר הנהגה מן הסוג שיהיה רק לעתיד לבוא, כאשר הלויים יהיו כהנים, אך בתקופה של "היום לעשותם" אין מקום להנהגה כזאת, כמבואר בהרחבה בספרי החסידות.
ואילו בדרך פשוטו של מקרא, אנו לומדים על הירידה הגדולה של קורח, ועל חומרת עונשו ועונש כל
קרח
עדתו על מחלוקתם, ככתוב בפשטות הפסוקים, ויותר מכך בפירושים על התורה.
אכן, אין זה קושי עצום כל כך, כי אמנם תורה אחת היא, אך בכל זאת כל חלק של התורה קשור לדרגה אחרת, כשם שלכל חלק בתורה יש כללים משלו. אך עם זאת, נדרש הסבר על כך, כי ד' חלקי התורה הם כנגד ד' עולמות, אשר כל עולם משתלשל ונובע מן האחר, וצריך להיות שגם בחלק הפשט שבתורה תיראה מעלת קורח וטענתו, כפי שהדבר קיים בהרחבה בפנימיות התורה.
187ב. השאלות על פשט הפסוקים
הדברים יובנו על־ידי הצגת מספר שאלות על פשוטם של הפסוקים:
א) כיצד הסכימו חמשים ומאתים איש להקריב קטורת, כפי שמשה רבינו רצה לנסותם9?
הם הרי ידעו, ש"בו נשרפו נדב ואביהוא"10, ושזר המקריב קטורת מתחייב בנפשו! ודברי המדרש10 ורש"י11 "ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם" דורשים הסבר: מה הביאם לחטא כזה – להפקרת חייהם?
ב) על דברי משה "זאת עשו קחו לכם מחתות" נאמר10 במדרש ובפירוש רש"י, שמשה הסביר לכם "אנו אין לנו אלא ה' אחד וכהן גדול אחד ואתם ר"ן איש מבקשים כהונה גדולה אף אני רוצה בכך"12.
קשה להבין: ר"ן האנשים חולקים על כהונתו הגדולה של אהרן ורוצים לקחתה ממנו, וכיצד ייתכן, שמשה רבינו משתתף בכך עמם, כביכול, באמרו – ולו רק בדיבור בעלמא13 – "אף אני רוצה בכך"? ועוד: לשם מה בכלל הוסיף זאת משה – כיצד היו דברים אלו עשויים להשפיע על ר"ן האנשים?
ג) על מחלוקת קורח יש להבין באופן כללי:
הקב"ה הבטיח למשה "וגם בך יאמינו לעולם"14 – כיצד ייתכן בכלל שקורח יחלוק על משה והוא וכל עדתו לא יאמינו שכל מעשי משה הם ממני ש"ה' שלחני",15 במיוחד, כאשר ר"ן האנשים הם ראשי סנהדראות; נשיאי העדה?
ובמיוחד לפי דברי הרמב"ם16, ומפרשי התורה17, ש"בך יאמינו לעולם" היא תוצאה של "עינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה18 לך אמור להן כך וכך"
– ועד כדי כך, שאם בא "נביא ועשה 188אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה ע"פ האותות .. אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע19 הוא" –
דברים אלו נאמרו על כל הדורות, ועל אחת־כמה־וכמה כאשר מדובר באותו דור עצמו,
וכיצד ייתכן שלאחר כל זאת בא קורח, וללא היותו נביא, וללא אותות ומופתים, הוא מושך אחריו עדה של יהודים20 לכפירה בהיות משה21 נביא ושליח ה'22?
ג. כוונת קורח לשנות או להוסיף על מעשי משה
ההסבר לכך הוא: כנאמר בפסוקים, היתה כוונת קורח ועדתו, שתישאר כהונה, אך שגם הם יהיו כולם כהנים (גדולים) – "ובקשתם גם כהונה"23.
לפי זה יש לומר, שבחולקו על משה, לא הכחיש קורח שמשה הוא שליח ה' ושמעשיו הם על פי ה', אלא הוא סבר, שמעשי משה על פי ה' – ניתן להוסיף עליהם או לשנותם24.
כשם שאפשר באמצעות תפילה ובקשה להביא לכך שה' ישנה או יסיר גזר "דין"7 וכדומה, וכבר ראו זאת בתוצאות תפילת משה לאחר חטא העגל ולאחר חטא המרגלים וכדומה, כך סבר קורח, שניתן לגרום לכך שה' יקח את הכהונה הגדולה מאהרן ויעבירנה לקורח*, במיוחד כאשר לגבי כהונה מוצאים שעבודת הכהונה היתה שייכת תחילה לבכורות ואחר־כך לקחה מהם, בגלל החטא25, וניתנה לשבט לוי, אהרן ובניו26.
הדבר מובן במיוחד כיון שיש לכך סיבה: לאהרן היה קשר מסויים לחטא העגל, שהוא הגורם להעברת הכהונה27 לכהנים28, בעוד אשר כל שבט לוי, וקורח בכללם, היו נקיים לגמרי מן 189החטא29, ואדרבא – "כל בני לוי" נלחמו במי ש"פרעה אהרן לשמצה"30.
(דברי משה שקורח וכל עדתו באים לטעון ש"לא ה' שלחני" היו מפני ש"והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר5 על פני האדמה"31, הוא סבר שהבטחת ה' "וגם בך יאמינו לעולם" לא התקיימה, כשם שיעקב אבינו ירא "שמא .. נתלכלתי בחטא"32 למרות שהיתה לו הבטחה מה').
ד. הרצון להיות כהן גדול – טוב
לפי זה מובן, שר"ן האנשים לא התכוונו לחלוק על משה, אלא רצו להיות כהנים גדולים, כהדגשת רש"י "ואתם ר"ן איש מבקשים כהונה גדולה".
(וייתכן לומר שקורח עצמו רצה להיות כהן גדול – במקום אהרן, ור"ן האנשים רצו להיות כהנים גדולים בנוסף לאהרן כה"ג33).
על משמעותה של התשוקה "מבקשים כהונה גדולה" ממשיכים המדרשים ורש"י ומסבירים, שמשה רבינו אמר "אף אני רוצה בכך", גם למשה היה רצון כשלהם להיות כהן גדול34 – זהו דבר טוב ונעלה ביותר. רצונם בכהונה גדולה לא היה כדי להשתרר על ישראל, אלא מפני שכהן גדול נבדל מכל ישראל, קדש־הקדשים35, והוא תמיד "עומד לפני ה' לשרתו" – הם רצו להיות בדרגת קדש־קדשים, בדרגת כהן גדול36.
אך משה רבינו ענה והסביר להם, שהרצון להיות כהן גדול הוא טוב – "אף אני רוצה בכך", אך למעשה – יש רק "כהן גדול אחד".
ה. הרצון לקדושה היה עז אצלם ביותר
אלא שאצלם היה הרצון עצום כל־כך, עד שהסכימו להקריב קטורת, ביודעם על התראת משה ש"כולם אובדים". הם היו מוכנים לכך, ובלבד לעשות בינתיים את העבודה הקדושה, לעמוד לשרת לפני ה', ובאמצעות זאת להגיע ל"בקרבתם לפני ה'", כנדב ואביהו36.
וזאת, בדומה לכהן־גדול בימי בית שני, ש"כל אחד ואחד לא הוציא שנתו"37, ולמרות זאת הם השתדלו ו"היו נוטלים (כהונה גדולה) בדמים"38.
190לכאורה, תמוה: הם הרי ראו שהכהן הגדול הקודם לא הוציא שנתו, וידעו שאף הם אינם ראויים לתפקיד זה בדרגתם, וכיצד הם רצו בכל זאת בכהונה גדולה? ההסבר לכך הוא, שמפני רצונם הגדול להכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים, מקום שהשכינה שורה בו בגלוי, היה הכל כדאי בעיניהם, אפילו אם משום כך לא יוציאו את שנתם.
ו. המעלה במחלוקת קורח מתבטאת בפשט הפסוקים
כך מובן כיצד מתבטאת בפשוטו של מקרא המעלה שבמחלוקת קורח ועדתו, כי, כאמור לעיל, הגורם למחלוקת היה רצונם להיות בדרגת כהן וקדוש לאלקיו, קדש הקדשים.
בדבריו של קורח39 מודגש מנין הגיעו אל הרצון להיות כהנים גדולים "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו...", וכמוסבר במדרש תנחומא40 ובפירוש רש"י41, ש"כל העדה כולם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה", "ומדוע תתנשאו... לא היה לך לברר לאחיך כהונה42 לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלקיך, כל העדה שמעו":
במתן־תורה אמר הקדוש־ברוך־הוא43 "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואומר "בעל־הטורים"44 שבסיני, בשעת מתן תורה, היה כל יהודי בדרגה של כהן גדול.
וכיוון שבעצם קשור ענין זה לכל יהודי, אלא שגרם החטא45, הביא הדבר אצל קורח לרצות ב"כהונה גדולה"46.
ז. שמה של הפרשה "קורח" מלמדנו
כך יובן מדוע שמה של הפרשה, על־פי מנהג ישראל, אשר "תורה היא"47, אינו "ויקח", או "ויקח קורח"48 שמשמעותו, כתרגום – "ואתפלג קורח", וכלשון רש"י "לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה...", אלא הפרשה נקראת בשם "קורח" בלבד49, שבו אין מרומז החטא והמחלוקת על משה.
191זאת מפני* שמפרשת קורח אין ללמוד רק את ההוראה השלילית – "ולא יהיה כקורח וכעדתו"50, אלא יש ללמוד גם הוראה חיובית, שהרצון שהיה לקורח ולר"ן האנשים ולמשה צריך להיות אצל כל יהודי51. וזוהי הוכחה ש"שמעו דברים בסיני מפי הגבורה... אנכי ה' אלקיך" – "הוי" נהיה ל"אלקיך" – לכוחו ולחיותו52.
אך אסור שיהיה לכך ביטוי מעשי של "ויקח...", מחלוקת וערעור על הכהונה, על הכהן הגדול, שה' בחר בו על־ידי משה, כי יש רק "כהן גדול אחד", שנבחר על־ידי ה'. אך הרצון לכך צריך להישאר – "רוצה בכך".
ח. ההבדל בין עבודת לוי לעבודת כהן גדול
לכאורה, ניתן לשאול על כך: על שבט לוי ש"הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם... אלא הם חיל ה'..."53, אומר הרמב"ם54: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש... אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה'... ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש־קדשים...".
רואים מכך, שבעבודה הרוחנית קשור כל יהודי לעבודת שבט לוי "לעמוד לפני ה' לשרתו..." והוא "נתקדש קדש קדשים".
לפי זה צריך להיות כך גם לגבי כהן גדול, שעבודתו הרוחנית תהיה קשורה לכל אחד55, ומדוע נאמר שצריך להיות 192רק "רוצה בכך", אך למעשה קיים רק כהן גדול אחד, גם בעבודה הרוחנית?
הדברים יובנו על־ידי ההסבר, שלפי האמור לעיל, יש ניגוד בין העבודה הרוחנית של שבט לוי, לבין עבודת כהן גדול: על שבט לוי אמר הרמב"ם "כל איש ואיש... אשר נדבה רוחו אותו", מגיע לדרגת שבט לוי56, אך אין הוא אומר, שכל אחד צריך לרצות בכך, ולהשתדל להגיע לדרגה זאת, ואילו לגבי כהן גדול יוצא, שכל אחד צריך שיהיה "רוצה בכך".
ט. שלושת הענינים בעבודת ה'
ההסבר לכך הוא: בעבודת ה' ישנם שלושה ענינים כלליים: מצוות, תורה ומסירות נפש:
א) המצוות57 "מתלבשות" בדברים גשמיים – ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי, וכדומה – זוהי עבודה עם עניני העולם הגשמי, זיכוכם והפיכת העולם לכלי לאלקות.
ב) התורה נעלית מ"התלבשות"58 בעולם, ואף לאחר ש"נסעה וירדה בסתר המדריגות... ומחשבה דיבור
56) המבואר ברמב"ם שם הוא בנוגע כללות שבט לוי, גם בנוגע לכהנים, וכמו שמסיים "כמו שזכה לכהנים וללויים" (כ"ה ברמב"ם דפוס רומי. וכדלעיל הי"א), וכלשונו בהלכות שלפנ"ז שקאי גם על כהנים. אבל אינו מבאר ומפרט עבודת הכהנים בפ"ע אלא כמו שנכללים בשבט לוי.
57) ראה גם לקו"ש ח"ח ע' 352 ואילך. ח"ט [המתורגם] ע' 66 ואילך, וש"נ.
58) "וענין ההתלבשות דתורה אין זה מענין ההתלבשות של התעסקות כ"א מה שהתורה 193ומעשה תפיסא בהן"59, עדיין אין חושך העולם מאפיל על התורה60, כהלכה61, "אין דברי תורה מקבלים טומאה"62 – וזה מביא לפרישה מעניני העולם בעבודה הרוחנית של האדם.
ג) מסירות־נפש נעלית על פי התורה63 מן ההגבלות של התורה64 והמצוות, היא איחוד ודבקות באלקות65 מעל למידות ומגבלות.
י. שלוש הדרגות בישראל
שלושת הענינים הללו מקבילים, באופן כללי, לשלש דרגות כלליות בעם ישראל:
א) רוב בני ישראל עובדים באופן של "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"66. החל בעוסקים במלאכה במובנה הפשוט, אדם חורש אדם זורע67, ומקיימים בה את המצוות, וכלה בעבודה של כל יהודי העוסק ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים"68 ו"בכל דרכיך דעהו"69 – מארי עובדין טבין70, (=בעלי מעשים טובים).
ב) עבודת שבט לוי, אשר "הובדל לעבוד את ה' לשרתו להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם..."53. זוהי הדרגה הכללית של מארי70 תורה71 (=בעלי תורה).
194ג) עבודת כהן, ובמיוחד כהן גדול72, שאסור לו לצאת מירושלים73 – יראה שלם74 – שלמות היראה היא העבודה במסירות נפש. יתר־על־כן: ומן המקדש לא יצא75, הוא צריך להיות תמיד מאוחד עם אלקות, עד כדי כך שיש לכהן הגדול עבודה מיוחדת לו – הכניסה ביום הכיפורים אחת76 בשנה, לקדש הקדשים, שזוהי מסירות נפש בגלוי – הענין של "יחידה ליחדך"77.
יא. ההסבר לענינים המנוגדים
לפי זה ניתן להסביר את שני הענינים ההפכיים שבעבודת שבט לוי לעומת עבודת כהן גדול, שעבודת שבט לוי שייכת באופן מעשי לכל אחד, כהנהגה תמידית, ואילו בעבודת כהן גדול צריך להיות רק "רוצה בכך", ומצד שני עבודת הלוי אינה חובה על כל אחד, אלא על מי ש"נדבה רוחו", ולעומתה לגבי עבודת כהן גדול צריך להיות בכל יהודי הענין של "רוצה בכך", כדלהלן:
בעבודת ישראל בעולם הזה, קיימים שני האופנים דלעיל: עבודת האדם עם עצמו, ועבודתו עם העולם. באופן כללי, זהו ההבדל בין מארי תורה לבין מארי עובדין טבין70. עיקר עבודת כל יהודי היא עיסוק בקיום המצוות78, כי על־ידי כך מתגשם הענין של דירה בתחתונים79.
אך אצל מי ש"נדבה רוחו" יכולה להיות עיקר העבודה באופן של מארי תורה, מובדל מעניני העולם.
עבודת הכהן הגדול, דבקות בה' באופן של מסירות נפש, אינה מתאימה להיות סדר קבוע לכל אחד ואחד בכל יום80 בעבודת ה' לו, אך כל יהודי צריך להיות "רוצה בכך".
בשני סוגי העבודות צריך להיות אצלו הרצון להיות דבק לאלוקות במסירות־נפש81, אך כיון שרצון ה' הוא 195שתהיה נשמה בגוף בעולם הזה, וכך יקויים רצון ה', הרי הוא עובד את עבודת ה' למטה באחד משני האופנים דלעיל, כאשר עיקר העבודה הוא קיום המצוות הגשמיות, הפיכת העולם לדירה לה' יתברך, או, לפחות, כמיעוט בני־אדם, מארי תורה, המנותקים מענינים גשמיים.
רק כאשר יש "רוצה בכך", כאשר רצונו ותשוקתו להיות דבק באלקות, רק אז מקיימים בשלמות את כל אחת מהעבודות הללו, כי לא העולם הוא מטרה בפני עצמה, ואף לא ההיבדלות מן העולם.
ובמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא82, ובכל עבודה רצונו הוא – הדבקות באלקות83, אז זוכים להביא בפועל את הגילוי שלעתיד לבוא, כאשר לויים יהיו כהנים84, ויותר מכך: כל יהודי יהיה בדרגת כהן גדול, כפי שאומר "בעל הטורים"85 ש"לעתיד לבוא תחזור להם (הכהונה הגדולה) שנאמר86 ואתם כהני ה' תקראו", בגאולה האמיתית והשלימה עם משיח צדקנו, כאשר יהיו משה ואהרן עמהם.87
הערות
עמוד 187
- 1. להעיר מהקדמת ספר הבחיי.
- 2. ח"ג קנב, א.
- 3. ראה לקו"ת פרשתנו נד, סע"ב ואילך, וש"נ. אוה"ת פרשתנו ע' תרפו, תרצב. ובכ"מ. וראה לקמן שיחה ג ושיחה ה לפרשתנו. לקו"ש פ' קרח (ח"ד. ח"ח), ועוד.
- 4. עדכ"ז – הוא גם במרגלים. וראה שיחת ש"פ קרח תש"מ.
- 5. וגם בחלק ההוא עצמו – כמו איסורא מממונא לא ילפינן (ברכות יט, סע"ב). ועוד.
- 6. נגיד ומצוה בתחלתו מע"ח. נהר שלום בהקדמת רחובות הנהר בסופו. מ"ח (מס' חיוב הנשמות פ"א מ"ב) – הובאו ונתבארו בלקו"ד ח"ד תשעא, א. וראה הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות (נעתק בקונטרס עה"ח (הוספה הא') ע' 62 ואילך). רמ"ז לזח"א ד, סע"ב.
- 7. להעיר מדרמ"צ ה, א: אבל באמת אורייתא סתים וגליא וגם הגליא הוא כפי הסתום כגוף לנפש.
- 8. ולהעיר דכמו שבעולמות עולם האצילות הנרמז בתיבת "אף" נסמך ל"עשיתיו" דוקא (ראה לקו"ת בלק סט, סע"ג) כן גם בד' חלקי התורה פרד"ס, חלק הסוד שבתורה (אצילות) שייך לחלק הפשט (עשי') דוקא – ראה לקו"ת ויקרא (ה, ד) שמביא שם הענין ד"אף עשיתיו" לענין השייכות דפנימיות התורה למקרא. וראה לקו"ש ח"ה ע' 1 והערה 3.
עמוד 187
- 9. שהרי פשיטא שרצה שיחזרו מהמחלוקת. ובמכש"כ שגם לאח"ז: ויקם משה וילך אל דתן גו' – ובפרט לפרש"י שם: כסבור שישאו לו פנים (כהפי' בבמדב"ר (פי"ח, ד) ולא כבסנהדרין (קי, א) שלא להחזיק במחלוקת. וראה לקו"ש חכ"ח שיחה ע' 98 ואילך.
- 10. תנחומא פרשתנו ה. במדב"ר פי"ח, ח. פרש"י טז, ו.
- 11. שם, ז.
- 12. מזה משמע כהדיעה (זבחים קכ, א. שמו"ר פל"ז, א. ויק"ר פי"א, ו. וש"נ) שרק בז' ימי המלואים הי' משה כה"ג (וכ"מ בפרש"י – ראה רש"י שמות ד, יד. אמור כא, כב. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 184). ואכ"מ.
- 13. להעיר מאבות פ"א מי"א: חכמים הזהרו בדבריכם.
- 14. יתרו יט, ט.
- 15. פרשתנו טז, כח. ובפרש"י שם כט: אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי. וראה פרש"י ריש פרשתנו: ומה ראה קרח לחלוק עם משה .. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.
- 16. רפ"ח מהל' יסודי התורה.
- 17. ראה ראב"ע יתרו שם. רמב"ן ואוה"ח שם.
- 18. ראה תו"כ ר"פ ויקרא: ומנין שכל הקריאות היו משה משה כו'.
עמוד 188
- 19. צ"ע שלא כתב "שראה וששמע".
- 20. ראה פרש"י טז, יט.
- 21. בשאר החטאים שמצינו בתורה לפנ"ז (בלשון המדרש – תנחומא שם ד. במדב"ר פי"ח, ו ורש"י (טז, ד)) חטא העגל, מתאוננים, מרגלים, אין קושיא זו – כי שם לא כפרו בנבואת משה.
- 22. ראה רמב"ן פרשתנו טז, כט. וראה פירושו שם, כא.
- 23. טז, יו"ד. בכתוב אינו מפורש שבקש כהונה גדולה, אבל כן מפורש בת"א ותיב"ע שם, וכן משמע במדרשים שבהערה 10. פרש"י שם, ז.
- 24. ע"ד פרש"י ויחי מט, ג בסופו. פרש"י שמות ד, יד. – ולהעיר מאוה"ח פרשתנו טז, כח.
- 7.
- *. עפ"ז י"ל שהכוונה בתשובת עדת קרח "משה אמת ותורתו אמת"* היינו שהוא דבר שא"א לשנות ע"ד הפי' במארז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א. דב"ר פ"א, יוד. ועוד) חותמו של הקב"ה אמת.
- 25. פרש"י במדבר ג, יב. ועוד.
- 26. ולהעיר מראב"ע ריש פרשתנו. רמב"ן שם וטז, ה. בחיי שם. ועוד.
- 27. והרי עד"ז הי' בנוגע למשה, שמצד החטא נלקחה ממנו כה"ג לאחר ז' ימה"מ (ראה לעיל הערה 12, וש"נ).
- 28. ראה גם פענח רזא ר"פ זו ד"ה ודתן.
- . ב"ב (עד, א). סנה' (קי, סע"א) ובמדב"ר (פי"ח, כ) – כגירסת הבחיי והכלי יקר פרשתנו טז, לד. וכ"ה בתנחומא פרשתנו יא.
עמוד 189
- 29. אלא שמכיון שהתערב בזה מה ש"נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל כו'" (פרש"י ריש פרשתנו), לכן בא לחלוק על משה ופתה את כולם (ורש"י טז, יט). – ראה אבות פ"ד מכ"א.
- 30. תשא לב, כו. שם, כה.
- 5.
- 31. בהעלותך יב, ג.
- 32. פרש"י וישלח לב, יא.
- 33. כמובן ממדרשים הנ"ל ופרש"י שבהערה 10. ובפסוק ז. וראה פנים יפות ריש פרשתנו.
- 34. דפשוט דמשה אמת ודובר אמת.
- 35. דה"י א כג, יג.
- 36. ראה גם של"ה פרשתנו שנח, א־ב. אלא דשם מבאר זה דוקא לגבי הר"נ איש, משא"כ קרח שכפר בנבואת משה (ועד"ז הוא בצפע"נ עה"ת פרשתנו (טז, יז) ההפרש בין קרח והר"נ איש).
- 37. יומא ט, א. ירושלמי שם פ"א ה"א.
- 38. כ"ה בירושלמי שם. ועד"ז הוא בע"י וגי' הב"ח בבבלי שם. ועוד (ראה דק"ס שם).
עמוד 190
- 39. טז, ג. וראה ראב"ע שם.
- 40. פרשתנו, ד.
- 41. עה"פ.
- 42. ראה שפ"ח בשם הנח"י שכוונתו בזה הי' לא לחלוק על מלכות של משה כ"א רק על כהונתו של אהרן.
- 43. יתרו יט, ו.
- 44. עה"פ. וראה אגדת בראשית פע"ט (פ). ומכילתא עה"פ.
- 45. ראה מכילתא ובעה"ט עה"פ.
- 46. ראה גם פנים יפות ריש פרשתנו.
- 47. ראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א.
- 48. אבל כ"ה ברמב"ם בסדר תפלות שלו וכן בסדור רס"ג "ויקח קרח".
- 49. לכאורה י"ל שהרמב"ם והרס"ג כ' "ויקח קרח" ולא "קרח" לבד, קביעות דשמו – היפך ד"שם רשעים ירקב" (משלי יו"ד, ז) "רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמייהו" (יומא לח, ב)*. משא"כ הלשון והשם "ויקח קרח**. ועד"ז י"ל לענין פרשת בלק שהרמב"ם ורס"ג שם כ' "וירא בלק" ולא "בלק" (וראה לקו"ש חכ"ג ע' 166 ואילך). אבל להעיר שרק פרשיות אחדות קורא שם הרמב"ם בתיבה אחת, ורובם ככולם מזכיר בב' תיבות או יותר.
- . וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 119. 123.
- . ועד"ז בתוכן הענין, שבזה מודגש עיקר תוכן הסדרה, מחלוקתו של קרח.
עמוד 191
- *. וראה גם שיחת ש"פ קרח תש"מ. ס' השיחות תשמ"ח (קה"ת, תשמ"ט) ח"ב ע' 500 ואילך.
- 50. יז, ה. וראה סנהדרין קי, א. תנחומא פרשתנו י. במדב"ר פי"ח, כ.
- 51. ע"ד מרז"ל שכאו"א מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב (תדבא"ר רפכ"ה).
- 52. ראה לקו"ת ר"פ ראה.
- 53. רמב"ם הל' שמטה ויובל פי"ג הי"ב.
- 54. שם הי"ג.
- 55. להעיר מאגה"ק רסכ"ט בשם האריז"ל* "שכל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה** כו' לבד מצות
- . ס' הגלגולים פ"ד ש' הגלגולים הקדמה יא, טז ובהקדמת ש' המצות (ובע"ח שמ"ט פ"ה) קיצר ולכן לא קשה משם. ועייג"כ של"ה חלק תושב"כ בתחלתו (רסד, ב ואילך) תולדות י"י בהקדמה.
- . להעיר, שבהל' ת"ת לאדה"ז פ"א ס"ד הועתק הענין עם כמה שינויים: (א) באגה"ק "שיקיים", ובשו"ע "שמקיים"* הדגשת הבפועל שבהווה, ואין מספיק אפילו כשהכל באופן שבודאי יקיים וי"ל נפק"מ – כשלא קיים התלויות במלך*** שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו'" (וכ"ה בתו"א נג, ג) – ולא הזכיר כה"ג. (וכ"ה במשנת חסידים מסכת חיוב הנשמות רפ"ב). ובלקו"ת יוהכ"פ (סט, א) מפורש "צריך כל אדם לקיים .. ואפי' מצות כהנים וכה"ג", אבל בס' הגלגולים פ"ד כולל ביחד "מצות .. לכהן .. ללווים .. למלכים .. לדיינים וכיו"ב. ואולי י"ל ד"הוא כללות כולם" דבאגה"ק כאן הוא עיבור שכתב בס' הגלגולים שם****. ועפ"ז יומתק דבמקום "מפני חשיבותו" שבמ"ח שם – כותב אדה"ז כי הוא כללות כולם. מחמת אונס וראה של"ה שם). (ב) באגה"ק מוסיף (מצות) התורה, וי"ל שזהו תוס' טעם ההכרח, ואינו נוגע כ"כ בשו"ע. ועוד ועיקר – מוכרח להוסיף כאן כיון שמבאר אח"כ וז"מ דרבנן כו'. (ג) בשו"ע הסדר "במעשה דבור ומחשבה" ואולי י"ל הטעם דבשניהם כתב ע"פ הכלל לא זו אף זו (ראה תוס' ריש יבמות). ולכן בשו"ע דעיקרו בנוגע למעשה קמ"ל דאפילו כשיש מעשה – בשביל דבור כו' ג"כ מתגלגל, ובאגה"ק (נשמתא דאורייתא) קמ"ל דאפילו כשיש מח' מתגלגל בשביל דבור וכו'. (ד) בשו"ע שם – פס"ד ברור – מוסיף הביאור "ודיבור ומח' הוא לימוד הלכותיהן. ע"ד שאמרו (מנחות קי) חכמים ע"פ זאת תורת החטאת וגו' שכל העוסק בת"ח כאילו כו'" ואולי עד"ז הטעם שבמקום "אדם" כאן – כתב שם "נפש".
- . כ"ה בדפ' זיטומיר תר"ח. תרטז. ווארשא תרנ"ה. ווילנא תרס"ה (ואילך). אבל בדפ' ראשון (שקלאוו תקנ"ד) "שתקיים". וכ"ה בדפוסי: לבוב, תקנ"ט: קאפוסט, תקע"ד: קאפוסט, תקפ"ח: ווארשא ת"ר: טשערנאוויץ תר"ט: לבוב תר"י: טשערנאוויץ תר"ב.
עמוד 192
- 56.
- 57.
- 58.
- . צ"ע שבשו"ע – שכנ"ל צ"ל הפס"ד יותר ברור – אין כל הפיסקא והענין ד"לבד מצות התלויות במלך כו'".
- . אבל בתו"א שבפנים ההערה הלשון: שכ"א מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצות לבד מצות המלך שהמלך הוא מוציא כל ישראל וכל המצות מחויב כ"א לקיים וצריך להיות בגלגול או בבחי' עיבור. ועד"ז בלקו"ת שם: ואפי' מצות כהנים וכה"ג ע"י עיבור או גלגול. ולכאורה משמע מזה, שענין העיבור שייך לשאר מצות (כולל כהונה וכה"ג), אבל מצות מלך אין צריך לעיבור, כי "המלך מוציא כל ישראל". מכנסת עצמה לדון בזה ולשון התלבשות הוא רק שם המושאל בלבד" (ד"ה ויאמר משה תש"ד פ"כ).
עמוד 193
- 59. תניא פ"ד.
- 60. ראה לקו"ת ראה כ, א: דהתורה היא עץ החיים .. ואין כח בקליפה לשלוט בה.
- 61. ברכות כב, א: ריב"ב אומר כו'. וגם לרבנן דפליגי עלי' – לא פליגי אטעמי' כ"א כדי שלא יהיו ת"ח מצויין כו' (ראה שו"ע אדה"ז או"ח רספ"ח) או מפני בזיון וכיו"ב (תר"י ברכות שם). ולהעיר מלקו"ת תבוא (מג, סע"ב) מאה שערים מה, א.
- 62. להעיר מזח"ג פ, סע"ב.
- 63. ע"ד התשובה – שע"פ תורה אין דבר (אפילו עבר על כל התורה כולה) העומד בפני התשובה.
- 64. ולכן לא נאמר ענין המס"נ מפורש בתושב"כ להיות תורה שבכתב הוא בחי' חכמה וחכמה הוא ע"פ טעם ודעת דוקא (סה"מ תש"ט ע' 121, עיי"ש ובהערה שם).
- 65. להעיר מלקו"ת שמיני בב' הבחינות שבצדיקים, ע"ש.
- 66. ברכות לה, ב. ושם: הרבה עשו כר"י ועלתה בידם.
- 67. ע"ד ברכות שם.
- 68. אבות פ"ב מי"ב.
- 69. משלי ג, ו. טושו"ע או"ח סרל"א.
- 70. ראה אגה"ק ס"ה (קט, א). ביאוה"ז פ' וישב לאדהא"מ (כה, א־ב) ולהצ"צ (ע' קלד).
- 53.
- 71. אלא שבפרטיות יש בשבט לוי ב' מדריגות: לוים וכהנים*. וראה עקב י, ח (הכתוב שהביא הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל שם הי"ג) "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' (הלוים** – פרש"י) לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו (הכהנים והוא נשיאת כפים*** – פרש"י). וי"ל, שעיקר הענין דלעמוד לשרת לפני ה' הוא בכהנים, בעבודת הקרבנות והקטורת בביהמ"ק, משא"כ הלוים ד"עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהניף דלתותיו ויהו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום" (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג ה"ב) – (אף שגם השיר הוא שייך לקרבן).
- . להעיר מזהר פרשתנו (קעו, ב) "תרין דרגין אינון קדוש וטהור כהן קדוש לוי טהור". וראה שם קנב, ב. קפ, ב. וראה לקו"ת ראה כז, א. דרושים ליוהכ"פ שם. ובכ"מ.
- . אבל להעיר מסהמ"צ להרמב"ם מ"ע לד.
- . שכוונתו לא רק להתיבות "ולברך בשמו". כ"א גם ל"לעמוד לפני ה' לשרתו", שהרי העתיק גם תיבות אלו בהד"ה.
עמוד 194
- 72. שכל כהן יכול להיות כה"ג.
- 73. ראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה ה"ז.
- 74. תוד"ה הר (תענית טז, א).
- 75. אמור כא, יב. וראה רמב"ם שם. הל' ביאת המקדש פ"א ה"י.
- 76. אחרי טז, לד. וראה תוד"ה עד (מנחות יח, א) אחת .. יחידה – והרי העבודה דמסנ"פ היא מצד בחי' יחידה.
- 77. נוסח הושענות יום ג.
- 70.
- 78. אלא שכמובן גם להם צ"ל קביעות עתים לתורה ועכ"פ פ"א שחרית פ"א ערבית.
- 79. ראה תניא פל"ז בארוכה.
- 80. להעיר שברמב"ם הל' שמיטה ויובל שם מסיים "דבר המספיק לו" וברדב"ז שם "ולא שישליך עצמו על הציבור", והיינו שהוא "עושה מלאכה כו' מעט כו' כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה כו' הרי"ז כו'" (רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ט־י). משא"כ "כה"ג (ודוגמתו) צריך שיהי' גדול מכל אחיו כו' אין לו ממון כל הכהנים נותנין לו משלהן כ"א לפי עשרו עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן" (רמב"ם רפ"ה מהל' כלי המקדש, וש"נ בכס"מ). וראה כס"מ לרמב"ם הל' ת"ת שם ה"י.
- 81. ובאו"א קצת י"ל: עיקר העבודה וההוראה לכ"א מישראל הוא העבודה דקיום המצות – דירה בתחתונים, אלא שבכדי שהמצות יהיו כדבעי צריך להיות גם העבודה (במיעוט בנ"א עכ"פ) דלוים – מארי תורה, מובדלים מדרכי העולם, שזוהי השמירה למצות (ראה לקו"ת ראה כא, ד. וראה לקו"ש ח"ח שם), ואשר אלו שעוסקים בעניני עולם לא ישתקעו בזה (וראה גם לקו"ש שם ע'
עמוד 195
- 82. מאמר הבעש"ט – הובא בכש"ט הוספות סל"ח, וש"נ. (משיחת ש"פ קורח תשל"ג, תשל"ד)
- 83. להעיר מלקו"ת במדבר (א, ג): כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו שעיקר תשוקתו וחפצו יהי' לה' לבדו ולדבקה בו ית' ולא להתורה בלבד כו' הוא ע"י בחי' אהרן הכהן העליון כו'.
- 84. ראה לקו"ת שבהערה 3.
- 85. יתרו יט, ו.
- 86. ישעי' סא, ו.
- 87. יומא ה, ב. תוד"ה אחד פסחים קיד, ב.
- 190. . אמנם הכח שיש לכ"א להפך את העולם שיהי' דירה לעצמותו הוא מצד ההרגש ד"רוצה בכך", דביקות והתקשרות באלקות.
במדבר רבה י״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר (במדבר טז, ו ז), מָה רָאָה לוֹמַר כֵּן, אָמַר לָהֶם בְּדַרְכֵי הַגּוֹיִם יֵשׁ נִימוּסִין הַרְבֵּה וְכוּמָרִין הַרְבֵּה, כֻּלָּן מִתְקַבְּצִין בְּבַת אֶחָת, וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה' אֶחָד וְתוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפַּט אֶחָד וּמִזְבֵּחַ אֶחָד וְכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמֲשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, אַף אֲנִי רוֹצֶה בְּכָךְ, (במדבר טז, יא): לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ (במדבר טז, ו): זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ, הֲרֵי לָכֶם תַּשְׁמִישׁ הֶחָבִיב מִן הַכֹּל הוּא הַקְּטֹרֶת, חֲבִיבָה מִן כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וְסַם הַמָּוֶת נָתוּן לְתוֹכוֹ שֶׁבּוֹ נִשְׂרְפוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, לְפִיכָךְ הִתְרָה בָּהֶם (במדבר טז, ז): וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ. אָמַר לָהֶם משֶׁה הֲרֵי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹא תִּתְחַיְּבוּ, מִי שֶׁיִּבָּחֵר מִכֶּם יֵצֵא חַי וְכֻלְּכֶם אוֹבְדִין, (במדבר טז, ה): רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי, הֲרֵי אָמַרְתִּי לָכֶם. לֹא טִפְּשִׁים הָיוּ שֶׁכָּךְ הִתְרָה לָהֶם וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לִקְרָב, הֵם חָטְאוּ בְּנַפְשׁוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יז, ג): אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם. וְקֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה מָה רָאָה לַשְּׁטוּת הַזּוֹ, אֶלָּא עֵינוֹ הִטְעַתּוּ, רָאָה שַׁלְשֶׁלֶת גְּדוֹלָה עוֹמֶדֶת הֵימֶנּוּ, שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צט, ו): משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת עוֹמְדוֹת מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁכֻּלָּם מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כה, ה): כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן, אָמַר אֶפְשָׁר הַגְּדֻלָּה הַזּוֹ עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנִּי וַאֲנִי אֶדֹּם, וְלֹא רָאָה יָפֶה, לְפִי שֶׁבָּנָיו עָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְעוֹמְדִין מֵהֶן, וּמשֶׁה הָיָה רוֹאֶה, לְכָךְ נִשְׁתַּתֵּף לָבוֹא לְאוֹתָהּ חֲזָקָה שֶׁשָּׁמַע מִפִּי משֶׁה שֶׁכֻּלָּם אוֹבְדִין וְאֶחָד פָּלִיט, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ.
שמות רבה ל״ז:א׳ - הטקסט מספריא
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (זכריה י, ד): מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה, בּוֹא וּרְאֵה אֻמּוֹת הַקַּדְמוֹנִים כְּשֶׁהָיוּ מְבַקְּשִׁים לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, הָיוּ מְבִיאִים מִכָּל מָקוֹם וּמַעֲמִידִים עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (בראשית לו, לב): וַיִמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם מִדִּנְהָבָה, מִבָּצְרָה, וְכֵן כֻּלָּן, אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מֵהֶם גְּדוֹלֵיהֶם, מֵהֶם מַלְכֵיהֶם, מֵהֶם כֹּהֲנֵיהֶם, מֵהֶם נְבִיאֵיהֶם, מֵהֶם שָׂרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִמֶּנּוּ פִנָּה זוֹ הַמֶּלֶךְ דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיח, כא): אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה. מִמֶּנּוּ יָתֵד, זֶה כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב, כג): וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן. מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א יב, ב): נשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים. (זכריה י, ד): מִמֶּנּוּ יָצָא כָּל נוֹגֵשׂ יַחְדָּו, אֵלּוּ סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מֵהֵיכָן, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וּבִקֵּשׁ לְמַנּוֹת קָתָלִיקוֹס וּמִנָּהוּ עַל כָּל בֵּית גְּנָזָיו, לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אִסְטַרְטִיגוֹס וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֲבוֹ סָבוּר שֶׁמָּא יַעֲשֵׂהוּ וְלֹא עֲשָׂאוֹ, אָמַר לוֹ לֵךְ וּמַנֵּה אִסְטַרְטִיגוֹס, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ מֵאֵיזוֹ גִּינוֹסְיָא, אָמַר לוֹ מִגִּינוֹסְיָא שֶׁלְּךָ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַנּוֹת עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וַעֲשָׂאוֹ לְמשֶׁה גִּזְבָּר עַל הַדַּיָּנִין וְעַל הַכֹּל, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיָה משֶׁה סָבוּר שֶׁהוּא נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ וּמַנֵּה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט אֲמַנֶּה לְךָ, אָמַר לוֹ מִשֵּׁבֶט לֵוִי, אוֹתָהּ הַשָּׁעָה שָׂמַח משֶׁה, אָמַר כָּךְ שִׁבְטִי חָבִיב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲרֹן אָחִיךָ הוּא, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ. רַבָּנָן אָמְרֵי, כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שִׁמֵּשׁ משֶׁה בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא שִׁמֵּשׁ אֶלָּא שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שִׁמֵּשׁ משֶׁה בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א, כג, יג): בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמשֶׁה, וּכְתִיב (דברי הימים א כג, יד): וּמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.
ויקרא רבה י״א:ו׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא נִמְנַע משֶׁה מִלְּשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צט, ו): משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן מַיְיתֵי לָהּ מִן הָדֵין קְרָא (דברי הימים א כג, יג): בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם [לעמד ולשרת בשם ה']. (דברי הימים א כג, יד): וּמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי פָּשׁוּט הוּא לָן שֶׁבְּחָלוּק לָבָן שִׁמֵּשׁ משֶׁה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים. רַבִּי תַּנְחוּם בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן תָּנֵי כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה וְלֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יָדוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא ט, כד): וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּנֶה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַתֶּה אֶת משֶׁה שֶׁיֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ לְמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, י): גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, הֲרֵי שִׁשָּׁה, וּבַשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ (שמות ד, יג): שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אַתְּ אוֹמֵר שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי צוֹרְרָה לְךָ בִּכְנָפֶיךָ, אֵימָתַי פָּרַע לוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי חֶלְבּוֹ, רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי אֲדָר הָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים שֶׁיִּכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבַשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ (דברים ג, כז): כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה וְכַסָּבוּר שֶׁלּוֹ הִיא, בַּשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ, לֹא שֶׁלְךָ הִיא אֶלָּא שֶׁל אַהֲרֹן אָחִיךָ הִיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
רש"י על שמות ד׳:י״ד - הטקסט מספריא
ויחר אף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ עַ"יְ אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם – הלא אהרן אחיך הלוי – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב):
הנה הוא יצא לקראתך. כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמִצְרַיִם:
וראך ושמח בלבו. לֹא כְשֶׁאַתָּה סָבוּר, שֶׁיְּהֵא מַקְפִּיד עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה לִגְדֻלָּה; וּמִשָּׁם זָכָה אַהֲרֹן לַעֲדִי הַחֹשֶׁן הַנָּתוּן עַל הַלֵּב (שבת קל"ט):
ויחר אף AND [THE LORD’S] WRATH GLOWED — Rabbi Joshua the son of Korcha said: wherever the term “and God’s wrath glowed” occurs in the Scriptures it leaves a definite impression (mention of punishment of some kind follows), but here no such result is mentioned, for we do not find that any punishment came upon Moses in consequence of that anger of God. Rabbi José said to him: As a matter of fact here, too, some definite result is mentioned, viz., הלא אהרן אחיך הלוי “Is not Aaron the Levite thy brother?” — which implies, that he was destined to be a Levite (an attendant on the priests) and not a priest, — and I intended that the priesthood should proceed from you. Now, however, this shall not be so, but he will be the Priest and you the Levite, as it is said, (I Chronicles 23:14) “But as for Moses the man of God his sons are named among the tribe of Levi” (Zevachim 102a).
הנה הוא יצא לקראתך HE WILL BE GOING FORTH TOWARDS THEE, when you will be going to Egypt.
וראך ושמח בלבו AND WHEN HE SEETH THEE, HE WILL BE GLAD IN HIS HEART — not as you believe, that he will be angry with you because you have attained a high position. In consequence of this, Aaron was privileged to wear the ornament of the breastplate which was placed over his heart (cf. Exodus 28:29) (Shabbat 139a; Exodus Rabbah 3:17).
משנה אבות א׳:י״א - הטקסט מספריא
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הטקסט של Ramban on Numbers 16:28 אינו זמין בספריא.
אור החיים על במדבר ט״ז:כ״ח - הטקסט מספריא
בְּזֹאת תֵּדְעוּן וְגוֹ׳ כִּי לֹא מִלִּבִּי. צָרִיךְ לָדַעַת אֵיךְ יַחְשֹׁב מֹשֶׁה לְעַם ה׳ שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ לִנְבִיא אֱמֶת? עוֹד לָמָּה כָּפַל לוֹמַר לֹא מִלִּבִּי? וְאוּלַי כִּי צַד הַחֲשָׁד הָיָה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, כִּי לְצַד שֶׁמָּצָא מֹשֶׁה חֵן בְּעֵינֵי ה׳, כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה חָפֵץ לָתֵת גְּדֻלָּה לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו, כְּגוֹן הַכְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן וְהַנְּשִׂיאוּת לֶאֱלִיצָפָן וְכַדּוֹמֶה, הָיָה עוֹשֶׂה וְנִמְלָךְ בַּה׳ וְהָיָה ה׳ מַסְכִּים עַל יָדוֹ, אוֹ הָיָה חָפֵץ וְחוֹשֵׁק בְּלִבּוֹ לָתֵת לְאָחִיו וְכַדּוֹמֶה וַה׳ נָתַן לוֹ תַּאֲוַת לִבּוֹ, אֲבָל לֹא לְצַד שֶׁיֵּשׁ עִכּוּב בַּדָּבָר כִּי הוּא זֶה הָרָאוּי לַכְּהֻנָּה. לָזֶה אָמַר בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה׳ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֶת וְגוֹ׳, לֹא שֶׁהָיִיתִי עוֹשֶׂה וְהוּא מַסְכִּים עַל יָדִי לְמַה שֶׁהָיִיתִי חָפֵץ בְּדַעְתִּי. וּכְנֶגֶד חֲשָׁשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁהָיָה חוֹשֵׁק בְּלִבּוֹ עַל הַדָּבָר, אָמַר כִּי לֹא מִלִּבִּי, פֵּרוּשׁ, לֹא הָיִיתִי אֲנִי חָפֵץ בַּדָּבָר וַה׳ מַסְכִּים עַל מַה שֶׁבְּלִבִּי. וְשִׁעוּר תֵּבַת כִּי הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: טַעַם שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ שֶׁה׳ שְׁלָחַנִי לִשְׁלֹל שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מַה שֶׁלֹּא הִסְכִּים ה׳ עָלָיו, אֶלָּא לִשְׁלֹל שֶׁלֹּא מִלִּבִּי הָיוּ הַדְּבָרִים כַּנִּזְכָּר, וְהָבֵן.
אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם. פֵּרוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם בְּפָסוּק ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם״ אֲפִילוּ גּוֹי (בבא קמא לח.), וְכָאן נִתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתַת הָאוּמּוֹת שֶׁהִיא מִיתָה מְנֻוֶּלֶת, זֶה בְּעֵרֶךְ הַמִּיתָה עַצְמָהּ. וּכְנֶגֶד הַגּוּף אָמַר וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם וְגוֹ׳, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (מלכים ב ט:לד) ״פִּקְדוּ אֶת הָאֲרוּרָה וְקִבְרוּהָ״, קְבוּרָה כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לֹא ה׳ שְׁלָחָנִי, פֵּרוּשׁ, אֶלָּא מִלִּבִּי, וַה׳ לֹא מִיחָה בִּי. וְאִם בְּרִיאָה וְגוֹ׳, שֶׁבָּזֶה תִּהְיֶה לָהֶם מִיתָה רָעָה וְיֹאבְדוּ גּוּף כְּנֶפֶשׁ.
במדבר רבה י״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח (במדבר טז, יט), אָמַר לָהֶם (במדבר טז, ג): כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים, וְכֻלָּם שָׁמְעוּ בְּסִינַי (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, (במדבר טז, ג): וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְֹּׂאוּ עַל קְהַל ה', אִלְמָלֵא אַתֶּם שְׁמַעְתֶּם לְבַדְּכֶם וְהֵם לֹא שָׁמְעוּ, הֱיִיתֶם אוֹמְרִים, עַכְשָׁו כֻּלָּם שָׁמְעוּ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְֹּׂאוּ. מִיָּד נִזְדַּעְזַע משֶׁה מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הָיָה בְּיָדָן סִרְחוֹן רְבִיעִי. מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁסָּרַח עַל אָבִיו וּפִיֵּס עָלָיו אוֹהֲבוֹ פַּעַם שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ, כְּשֶׁסָּרַח רְבִיעִית נִתְרַשְׁלוּ יְדֵי אוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר כַּמָּה פְּעָמִים אַטְרִיחַ אֶת הַמֶּלֶךְ. אַף כָּאן משֶׁה, חָטְאוּ בָּעֵגֶל (שמות לב, יא): וַיְחַל משֶׁה, (במדבר יא, א): וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, (במדבר יא, ב): וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה, בַּמְּרַגְּלִים (במדבר יד, יג): וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, בְּמַחְלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח אָמַר כַּמָּה אוּכַל לְהַטְרִיחַ אֶת הַמָקוֹם, לְפִיכָךְ (במדבר טז, ד): וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.
רש"י על במדבר ט״ז:ד׳ - הטקסט מספריא
ויפל על פניו. מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁכְּבָר זֶה בְיָדָם סִרְחוֹן רְבִיעִי, חָטְאוּ בָעֵגֶל, "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמות ל"ב), בַּמִּתְאוֹנְנִים, "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה" (במדבר י"א), בַּמְּרַגְּלִים, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם" (שם י"ד), בְּמַחֲלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו, מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁסָּרַח עַל אָבִיו, וּפִיֵּס עָלָיו אוֹהֲבוֹ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ, כְּשֶׁסָּרַח רְבִיעִית, נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵי הָאוֹהֵב הַהוּא, אָמַר עַד מָתַי אַטְרִיחַ עַל הַמֶּלֶךְ? שֶׁמָּא לֹא יְקַבֵּל עוֹד מִמֶּנִּי (תנחומא):
ויפל על פניו [AND WHEN MOSES HEARD IT,] HE FELL UPON HIS FACE because of the rebellion, for this was already the fourth offence on their part: when they sinned by worshipping the Golden Calf, it states, (Exodus 32:11) "And Moses besought [the Lord]”; in the case of the “people who complained”, (Numbers 11:1) it states: “and Moses prayed”; at the incident of the “spies”, (Numbers 14:13) “And Moses said unto the Lord, ‘When the Egyptians shall hear it ... [and now I beseech Thee etc.]”; but now at the rebellion of Korah, his hands sank down (he felt himself powerless) A parable! This may be compared to the case of a prince who sinned against his father and for whom his (the father’s) friend gained forgiveness once, twice, three times. When he offended for the fourth time the friend felt himself powerless, for he said, “ How long can I trouble the king? Perhaps he will not again accept advocacy from me!” (Midrash Tanchuma, Korach 4).
רמב"ן על במדבר ט״ז:כ״ט - הטקסט מספריא
אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה הִנֵּה גַּם רַבִּים בָּעָם אָמְרוּ לוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת "לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם", אֲבָל הָיָה הָעֹנֶשׁ עַל אֵלֶּה מִכָּל הָאָדָם בְּאָמְרָם ״כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר״ (במדבר ט״ז:י״ג), כִּי עָשׂוּ שְׁתַּיִם רָעוֹת: בִּזּוּ עַל כְּבוֹד הָרַב, וְכָפְרוּ בְּכָל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר, וְגַם בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם״ (שמות יט ט), וְהֵם אָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לְהִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם וְלֹא בָּא לָהֶם עַל יָדוֹ רַק רַע. וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר (במדבר ט״ז:ט״ו) ״וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד״. וְגַם קֹרַח אָמַר (במדבר ט״ז:ג׳) ״וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ״, וְעַל כֵּן נִבְלַע אָהֳלוֹ עִמָּהֶם. וְזֶה טַעַם ״לֹא ה' שְׁלָחָנִי״ - שֶׁלֹּא שְׁלָחַנִי כְּלָל לְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, כְּטַעַם ״אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (דברים לד יא), ״וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ״ (שמות ג יב). וְכֵן ״כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה״ (במדבר ט״ז:כ״ח) - הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר רְאִיתֶם בְּעֵינֵיכֶם, רָמַז לְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה מִיּוֹם שֶׁאָמַר לוֹ ״לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה״ (שמות ג י), כִּי תְּחִלַּת בִּיאַת הַנָּבִיא יִקָּרֵא שְׁלִיחוּת, כְּעִנְיַן ״אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ״ (ישעיהו ו ח), ״וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם״ (מיכה ו ד). וְאֵין טַעַם "כָּל הַמַּעֲשִׂים" לְהַחֲלִיף הַבְּכוֹרִים לַלְוִיִּם וּכְהֻנַּת אַהֲרֹן כְּדִבְרֵי הַמְפָרְשִׁים, אֶלָּא לִכְלַל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי:
דברים רבה א׳:י׳ - הטקסט מספריא
ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם (דברים א, יא): הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְמַנָּה חָכָם אוֹ דַיָן עַל הַצִּבּוּר, מַהוּ שֶׁיְהֵא מוּתָּר לוֹ לָדוֹן לְעַצְמוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כג, יג): וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנוּ. וּמַהוּ וְהוּא בְאֶחָד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן וְחוֹתֵם לְעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן וּמַהוּ חֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת, וְלָמָּה אֱמֶת, אֱמֶת יֵשׁ בּוֹ שָׁלשׁ אוֹתִיּוֹת, אָלֶ''ף רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת, מֶ''ם אֶמְצָעִית, תי''ו סוֹפָן, לוֹמַר (ישעיה מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. רַבָּנִין אָמְרֵי בּוֹא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְמַנָּה משֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן אֵינִי יָכוֹל לִשָֹּׂא אֶת מַשָֹּׂאֲכֶם לְעַצְמִי אֶלָּא מַנּוּ לָכֶם דַּיָּנִים שֶׁיִּהְיוּ דָנִין אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, יג): הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, צְרִיכִין הַדַּיָּנִין שֶׁיְהֵא בָּהֶן שֶׁבַע מִדּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן (דברים א, יג): חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים, וְאַרְבַּע כְּמוֹ שֶׁכָּתַב לְהַלָּן (שמות יח, כא): וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם וגו', הֲרֵי שֶׁבַע. וְלָמָּה לֹא נִכְתְּבוּ שֶׁבַע כְּאֶחָת, שֶׁאִם לֹא נִמְצְאוּ מִשֶּׁבַע מֵבִיא מֵאַרְבַּע, וְאִם לֹא נִמְצְאוּ מֵאַרְבַּע מֵבִיא מִשָּׁלשׁ, וְאִם לֹא נִמְצְאוּ מִשָּׁלשׁ מֵבִיא מֵאֶחָד, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (משלי לא, י): אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא. (דברים א, יג): וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם, וַאֲשִׂמֵם כְּתִיב. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לָהֶן משֶׁה אִם אִי אַתֶּם נִשְׁמָעִים לָהֶם, אַשְׁמָה תָּלוּי בְּרָאשֵׁיכֶם. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לַנָּחָשׁ הַזֶּה שֶׁאָמַר הַזָּנָב לָרֹאשׁ עַד מָתַי אַתָּה מִתְהַלֵּךְ תְּחִלָּה, אֲנִי אֵלֵךְ תְּחִלָּה, אָמַר לוֹ לֵךְ, הָלַךְ וּמָצָא גוּמָא שֶׁל מַיִם וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָהּ, מָצָא אֵשׁ וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכוֹ, מָצָא קוֹצִים וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָן, מִי גָרַם לוֹ עַל שֶׁהָלַךְ הָרֹאשׁ אַחַר הַזָּנָב. כָּךְ כְּשֶׁהַקְּטַנִּים נִשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים הֵם גּוֹזְרִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְהוּא עוֹשֶׂה, וּבְשָׁעָה שֶׁהַגְּדוֹלִים מְהַלְּכִין אַחַר הַקְּטַנִּים נוֹפְלִים לְאַחַר פְּנֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְכַלָּה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ וְנִתְפַּחֲמוּ יָדֶיהָ, אִם מְקַנַּחַת הִיא אוֹתָם בַּכֹּתֶל הַכֹּתֶל מִתְפַּחֵם וְיָדֶיהָ אֵין מִתְנַקּוֹת, וְאִם בִּפְסֵיפָס הַפְּסֵיפָס מִתְפַּחֵם וְיָדֶיהָ אֵין מִתְנַקּוֹת, וְאִם מְקַנַּחַת הִיא בִּשְׂעָרָהּ, שְׂעָרָהּ הִיא מִתְנָאָה וְיָדֶיהָ מִתְנַקּוֹת. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין לִגְדוֹלֵיהֶם וְאֵין גְּדוֹלִים עוֹשִׂים צָרְכֵיהֶם, אַשְׁמָה תְּלוּיָה בְּרֹאשָׁם שֶׁל גְּדוֹלִים, וְאִם לָאו תְּלוּיָה בְּרָאשֵׁיהֶן שֶׁל עַצְמָם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִשְׁמָעִים לִגְדוֹלֵיהֶם וְאֵין גְּדוֹלֵיהֶן עוֹשִׂים צָרְכֵיהֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (ישעיה ג, יד): ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו, וְכָל כָּךְ לָמָּה שֶׁמַּשְֹּׂאוֹי שֶׁל צִבּוּר קָשֶׁה וְאֵין אָדָם יָחִיד יָכוֹל לִשָֹּׂא מַשָֹּׂאָן שֶׁל צִבּוּר בְּעַצְמוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים לֹא הָיָה יָכֹל לָשֵׂאת מַשְֹּׂאוֹי שֶׁל צִבּוּר לְעַצְמוֹ, מִנַּיִן (דברים א, ט): וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא וגו', בְּאֵיזוֹ עֵת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּעֵת יִתְרוֹ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יח, יח): כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּעֵת מִתְאוֹנְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יד): לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה וגו'. (במדבר יא, יב): הֶאָנֹכִי הָרִיתִי וגו'. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה אָמַרְתָּ (ישעיה מו, ג): הָעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן וגו', אַתָּה נָאֶה לְךָ לִטְעֹן אוֹתָן, אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי יָכוֹל לִטְעֹן עֲשָׂרָה כַּיּוֹצֵא בָכֶם, וְלָמָּה אֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת אֶתְכֶם, שֶׁה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם עַל גַּבֵּי דַיָּנֵיכֶם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן (דברים א, י): ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם.
רש"י על במדבר ג׳:י״ב - הטקסט מספריא
ואני הנה לקחתי. וַאֲנִי מֵהֵיכָן זָכִיתִי בָהֶן מתוך בני ישראל שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל שׂוֹכְרִין אוֹתָן לְשֵׁרוּת שֶׁלִּי? עַ"יְ הַבְּכוֹרוֹת זָכִיתִי בָהֶם וּלְקַחְתִּים תְּמוּרָתָם. לְפִי שֶׁהָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּכְשֶׁחָטְאוּ בָעֵגֶל נִפְסְלוּ, וְהַלְוִיִּם שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲ"זָ נִבְחֲרוּ תַחְתֵּיהֶם (עי' זבחים קי"ב):
ואני הנה לקחתי AND I, BEHOLD I HAVE TAKEN [THE LEVITES FROM AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL] — This means: And I — whence do “I” claim the right on them from among the children of Israel, that the Israelites should have to hire them (cf. Rashi on v. 8) for My service? It is through the firstborn — to whom I surely have a title — that I have a claim on them (the Levites) and so I take them in their (the firstborns’) stead. For originally the service (the priestly functions) was performed by the firstborn, but when they (the Israelites and among them their firstborn too) sinned by worshipping the golden calf they became disqualified, and the Levites who had not worshipped the idol were chosen in their stead (cf. Zevachim 112b).
משנה אבות ד׳:כ״א - הטקסט מספריא
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
רש"י על בראשית ל״ב:י״א - הטקסט מספריא
קטנתי מכל החסדים. נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי, לְכָךְ אֲנִי יָרֵא, שֶׁמָּא מִשֶּׁהִבְטַחְתַּנִי נִתְקַלְקַלְתִּי בְחֵטְא וְיִגְרֹם לִי לְהִמָּסֵר בְּיַד עֵשָׂו (שבת ל"ב):
ומכל האמת. אֲמִתַּת דְּבָרֶיךָ, שֶׁשָּׁמַרְתָּ לִי כָּל הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטַחְתַּנִי:
כי במקלי. לֹא הָיָה עִמִּי לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא מִקְנֶה אֶלָּא מַקְלִי לְבַדּוֹ. וּמִ"אַ נָתַן מַקְלוֹ בַּיַּרְדֵּן וְנִבְקַע הַיַּרְדֵּן:
קטנתי מכל החסדים I AM TOO UNWORTHY OF ALL THE MERCIES (This may be rendered “I am small — unworthy — because of all the kindnesses) — My merits are diminished in consequence of all the kindness and truth which You have already shown me. For this reason I am afraid: perhaps, since You made these promises to me, I have become depraved (נתקלקלתי) by sin (another version of Rashi has נתלכלכתי, I have become defiled by sin) and this may cause me to be delivered unto Esau’s power (Shabbat 32a).
ומכל האמת [my merits are diminished in consequence] OF ALL THE TRUTH — of the true fulfillment (אמיתת) of Your promises — because You have already kept all the promises You made me
כי במקלי FOR WITH MY STAFF — I had with me neither silver nor gold nor cattle — only this staff of mine. The Midrashic explanation is, that he had placed his staff in the Jordan and Jordan had divided for him to pass over.
יומא ט׳ א - הטקסט מספריא
לְפִי שֶׁשָּׁלַח בְּכׇל גְּבוּלֵי יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין אֶלָּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בִּלְבָד.
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי נָמֵי לָא, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, נַפְרְשׁוּ וְנַסְּקוּ וְנֵיכְלוּהּ בִּירוּשָׁלַיִם?
אָמַר עוּלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁפַּרְהֶדְרִין הַלָּלוּ חוֹבְטִין אוֹתָן כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאוֹמְרִים לָהֶן: מִכְרוּ בְּזוֹל! מִכְרוּ בְּזוֹל! לָא אַטְרְחוּנְהוּ רַבָּנַן. מַאי פַּרְהֶדְרִין? פּוּרְסֵי.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״יִרְאַת ה׳ תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה״, ״יִרְאַת ה׳ תּוֹסִיף יָמִים״ זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים, וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בּוֹ אֶלָּא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים,
״וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה״ זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשִׁמְּשׁוּ בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים. צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, וּשְׁמוֹנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל, עֶשֶׂר שֶׁשִּׁמֵּשׁ יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּאָבִי, וְאָמְרִי לַהּ אַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁשִּׁמֵּשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ צֵא וַחֲשׁוֹב: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָּא: מִפְּנֵי מָה חָרְבָה שִׁילֹה — מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁנֵי דְבָרִים: גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּבִזְיוֹן קֳדָשִׁים. גִּלּוּי עֲרָיוֹת דִּכְתִיב: ״וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכׇל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצּוֹבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, מִתּוֹךְ
This is because Yoḥanan the High Priest sent emissaries throughout all the areas located within the borders of Eretz Yisrael to assess the situation and saw that the people were separating only teruma gedola and were neglecting to separate tithes. Therefore, he issued a decree that anyone who purchases produce from an am ha’aretz must be concerned about the possibility that it was not tithed and is required to tithe it. Since even an am ha’aretz separates teruma gedola, the bakers who purchased grain from them were not required to do so.
And granted, bakers need not separate first tithe and poor man’s tithe due to the principle: The burden of proof rests upon the claimant. Neither first tithe, given to Levites, nor poor man’s tithe, given to the poor, is sacred. It is merely the property of the Levite and the pauper, respectively. Since with regard to doubtfully tithed produce, by definition, there is no certainty that one is actually required to tithe it, if the Levite or the pauper should seek to take possession of the gifts, they must first prove that in fact the produce was not tithed. However, with regard to second tithe, why are the bakers exempt? Let them separate second-tithe from the produce, take it up to Jerusalem, and eat it in Jerusalem, which is the halakha with regard to anyone else who purchases doubtfully tithed produce.
Ulla said: It is because these parhedrin, government appointees, beat the bakers throughout the entire twelve months of their tenure and tell them: Sell your baked goods cheaply, sell them cheaply. Since the officers insist that the bakers refrain from raising their prices, the Sages did not further burden them with the exertion of separating second tithe from a large quantity of grain and taking it to Jerusalem, as they would be unable to raise their prices to cover the cost of the lost grain and the trip to Jerusalem. Since the presumptive status of the grain is that it was tithed, and the obligation to tithe doubtfully tithed produce is a stringency, the Sages exempted the baker from the obligation to do so. What is the meaning of parhedrin? These are royal appointees [pursei] charged with performance of different tasks.
§ Apropos the Second Temple period, when High Priests were frequently replaced, the Gemara cites that Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “The fear of the Lord prolongs days, but the years of the wicked will be shortened” (Proverbs 10:27)? The fear of the Lord prolongs days; that is a reference to the First Temple, which stood for four hundred and ten years and in which only eighteen High Priests served, as is written in the lists of the genealogy of the priests in the Bible.
But the years of the wicked will be shortened; that is a reference to the Second Temple, which stood for four hundred and twenty years and in which over three hundred High Priests served. In calculating the tenures of the High Priests, deduct from the figure of four hundred and twenty years forty years that Shimon HaTzaddik served, and eighty years that Yoḥanan the High Priest served, ten years that Yishmael ben Pavi served, and some say eleven years that Rabbi Elazar ben Ḥarsum served. These men were all righteous and were privileged to serve extended terms. After deducting those one hundred and thirty or one hundred and forty-one years, go out and calculate from this point forward and conclude: Each and every one of the remaining High Priests did not complete his year in office, as the number of remaining High Priests is greater than the number of years remaining.
§ Apropos the sins of the High Priests in the Second Temple, the Gemara cites that Rabbi Yoḥanan ben Torta said: Due to what reason was the Tabernacle in Shiloh destroyed in the time of the prophet Samuel? It was destroyed due to the fact that there were two matters that existed in the Tabernacle: Forbidden sexual relations and degradation of consecrated items. There were forbidden sexual relations, as it is written: “Now Eli was very old and he heard what his sons were doing to all of Israel, how they lay with the women who did service at the opening of the Tent of Meeting” (I Samuel 2:22). And although Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who says that the sons of Eli sinned by engaging in forbidden sexual relations is nothing other than mistaken, even according to the alternative interpretation of the verse that it was due to the fact
במדבר רבה י״ח:כ׳ - הטקסט מספריא
וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת (במדבר טז, א), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אוֹן, שֶׁכָּל יָמָיו בַּאֲנִינוּת. בֶּן פֶּלֶת, בֵּן שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ פְּלָאוֹת. אָמַר רַב אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ, וְאָמְרָה לֵיהּ מַה לָּךְ בַּהֲדֵי פְּלוּגְתֵּיהּ, אִי אַהֲרֹן כַּהֲנָא רַבָּא אַתְּ תַּלְמִידָא אִי קֹרַח כַּהֲנָא רַבָּה אַתְּ תַּלְמִידָא. אִמְרָה לֵיהּ יְדַעְנָא כּוּלֵיהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישָׁא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (במדבר טז, ג): כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים, מָה עָבְדַת אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וְאַרְוִיתֵיהּ, וְאַגְנִיתֵיהּ בְּעַרְסָא וַהֲוָה יָתְבָא אַבָּבָא הִיא וּבְרַתָּא וְסָתְרָא לְמַזְיָהּ, כָּל מַאן דַּאֲתָא בִּשְׁבִיל אוֹן בַּעֲלָהּ כֵּיוָן דְּחַזְיָיהּ הָדַר, אַדְּהָכֵי וְהָכֵי אַבְלְעִינְהוּ, הַיְינוּ דִכְתִיב (משלי יד, א): חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן, (משלי יד, א): וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח. (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה, נְשִׂיאֵי עֵדָה, מְיֻחָדִין שֶׁבָּעֵדָה. (במדבר טז, ב): קְרִאֵי מוֹעֵד, שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים. (במדבר טז, ב): אַנְשֵׁי שֵׁם, שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בַּכֹּל. (במדבר טז, ד): וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה. וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם (במדבר טז, כה), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחֲלֹקֶת, אָמַר רַב כָּל הַמַּחְזִיק בְּמַחֲלֹקֶת עוֹבֵר מִשּׁוּם (במדבר יז, ה): וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, אָמַר רַב אָסֵי רָאוּי לְהִצְטָרֵעַ, כְּתִיב הָכָא (במדבר יז, ה): כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה לוֹ. וּכְתִיב הָתָם (שמות ד, ו): וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ וגו'. אָמַר רַבִּי חִסְדָּא כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו, ט): בְּהַצֹּתָם עַל ה', אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יג): הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה', אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ח): לֹא עָלֵינוּ תְּלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחֲרֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, ה): וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם וגו'. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב (חבקוק ג, יא): שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה, מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לִזְבוּל אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִין לְבֶן עַמְרָם נֵצֵא, וְאִם לָאו, לֹא נֵצֵא, עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים, אָמַר לָהֶם לִכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, לִכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם, מְחִיתֶם, וְהָאִידְנָא עַד דִּמְחוֹ לְהוֹ לָא נָפְקֵי. דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִכְתִיב (במדבר טז, ל): אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִם בְּרִיאָה גֵּיהִנֹּם, מוּטָב, וְאִם לָאו יִבְרָא ה', לְמַאי, אִילֵימָא לְמִבְרְיֵיהּ מַמָּשׁ, וְהָכְתִיב (קהלת א, ט): אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא לְאַקְרוּבֵי פִתְחָא. (במדבר כו, יא): וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. תָּאנָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ מָקוֹם נִתְבַּצֵר לָהֶם בַּגֵּיהִנֹּם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא זִימְנָא חָדָא הֲוָה אָזֵילְנָא בְּאוֹרְחָא, וְאָמַר לִי הַהוּא טַיְיעָא תָּא וְאַחְוֵי לָךְ בֵּי בְּלוּעֵי דְקֹרַח, אָזְלֵי וַחֲזָאי תְּרֵי בִּזְעֵי וְקָא נָפַק קוּטְרָא מִינַיְּיהוּ, שָׁקַל גַּבְּבָא דְּעַמְרָא וְאַמְשְׁיֵיהּ בְּמַיָּא וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוֹמְחָא וְעַיְילֵהּ לְהָתָם וְאִיחֲרַךְ וּנְפַל. אֲמַר לֵיהּ אַצֵּית מַאי שָׁמַעְתְּ, וּשְׁמָעִי דַּהֲווֹ קָאַמְרֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין, אָמַר לִי כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדְּרָא לְהוֹ גֵּיהִנֹּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת וְאָמְרֵי הָכֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְלֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָן, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה (שמואל א ב, ו): ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י״ג:י״ב - הטקסט מספריא
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים אי זהו שירות שהוא בשם י"י הוי אומר זו שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם:
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש א׳:י׳ - הטקסט מספריא
כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש במה דברים אמורים בכהן הדיוט אבל כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום:
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דברי תורה נמשלו כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.
מצוטט ב־20 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כז ‹ י'שע לקו"ש חי"ח ע' 192
לקוטי שיחות 7
- כרך ל ‹ ויגש ‹ שיחה א ‹ 220 לקו"ש חי"ח ע' 192
- כרך לג ‹ במדבר ‹ שיחה א ‹ 6 לקו"ש חי"ח ע' 193
- כרך לג ‹ במדבר ‹ שיחה א ‹ 7 לקו"ש חי"ח ע' 193
- כרך לג ‹ חוקת ‹ שיחה ב ‹ 136 לקו"ש חי"ח ע' 192
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יד ‹ 417 לקו"ש חי"ח ע' 187
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יט ‹ 467 לקו"ש חי"ח ע' 187
- כרך כח ‹ קרח ‹ שיחה ג ‹ 119 לקו"ש חי"ח ע' 192
תורת מנחם 10
- ח - שנת תשי"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח ה'תשי"ג. לקו"ש חי"ח ע' 192
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום א' פ' פנחס, י"ג תמוז, ה'תשט"ו. לקו"ש חי"ח ע' 192
- יח - שנת תשי"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו ה'תשי"ז. לקו"ש חי"ח ע' 187
- כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשי"ט. לקו"ש חי"ח ע' 192
- מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ד לקו"ש חי"ח ע' 191
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ח ע' 192
- נב - שנת תשכ"ח - חלק שני ‹ שיחת ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן, ה'תשכ"ח לקו"ש חי"ח ע' 192
- נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ח לקו"ש חי"ח ע' 192
- סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי ‹ שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ח ע' 192
- עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ קרח, אדר"ח תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ח ע' 187
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק ראשון ‹ ד לקו"ש חי"ח ע' 192
ספר המאמרים ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תרצ"ב-תרצ"ג ‹ תרצ"ג ‹ בס"ד, יום א' דר"ה רצ"ג, ריגא. ‹ תנט לקוטי שיחות חלק יח ע' 187