191
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
זאת מפני* שמפרשת קורח אין ללמוד רק את ההוראה השלילית – "ולא יהיה כקורח וכעדתו"50, אלא יש ללמוד גם הוראה חיובית, שהרצון שהיה לקורח ולר"ן האנשים ולמשה צריך להיות אצל כל יהודי51. וזוהי הוכחה ש"שמעו דברים בסיני מפי הגבורה... אנכי ה' אלקיך" – "הוי" נהיה ל"אלקיך" – לכוחו ולחיותו52.
אך אסור שיהיה לכך ביטוי מעשי של "ויקח...", מחלוקת וערעור על הכהונה, על הכהן הגדול, שה' בחר בו על־ידי משה, כי יש רק "כהן גדול אחד", שנבחר על־ידי ה'. אך הרצון לכך צריך להישאר – "רוצה בכך".
ח. ההבדל בין עבודת לוי לעבודת כהן גדול
לכאורה, ניתן לשאול על כך: על שבט לוי ש"הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם... אלא הם חיל ה'..."53, אומר הרמב"ם54: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש... אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה'... ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש־קדשים...".
רואים מכך, שבעבודה הרוחנית קשור כל יהודי לעבודת שבט לוי "לעמוד לפני ה' לשרתו..." והוא "נתקדש קדש קדשים".
לפי זה צריך להיות כך גם לגבי כהן גדול, שעבודתו הרוחנית תהיה קשורה לכל אחד55, ומדוע נאמר שצריך להיות
הערות
- *. וראה גם שיחת ש"פ קרח תש"מ. ס' השיחות תשמ"ח (קה"ת, תשמ"ט) ח"ב ע' 500 ואילך.
- 50. יז, ה. וראה סנהדרין קי, א. תנחומא פרשתנו י. במדב"ר פי"ח, כ.
- 51. ע"ד מרז"ל שכאו"א מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב (תדבא"ר רפכ"ה).
- 52. ראה לקו"ת ר"פ ראה.
- 53. רמב"ם הל' שמטה ויובל פי"ג הי"ב.
- 54. שם הי"ג.
- 55. להעיר מאגה"ק רסכ"ט בשם האריז"ל* "שכל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה** כו' לבד מצות
- . ס' הגלגולים פ"ד ש' הגלגולים הקדמה יא, טז ובהקדמת ש' המצות (ובע"ח שמ"ט פ"ה) קיצר ולכן לא קשה משם. ועייג"כ של"ה חלק תושב"כ בתחלתו (רסד, ב ואילך) תולדות י"י בהקדמה.
- . להעיר, שבהל' ת"ת לאדה"ז פ"א ס"ד הועתק הענין עם כמה שינויים: (א) באגה"ק "שיקיים", ובשו"ע "שמקיים"* הדגשת הבפועל שבהווה, ואין מספיק אפילו כשהכל באופן שבודאי יקיים וי"ל נפק"מ – כשלא קיים התלויות במלך*** שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו'" (וכ"ה בתו"א נג, ג) – ולא הזכיר כה"ג. (וכ"ה במשנת חסידים מסכת חיוב הנשמות רפ"ב). ובלקו"ת יוהכ"פ (סט, א) מפורש "צריך כל אדם לקיים .. ואפי' מצות כהנים וכה"ג", אבל בס' הגלגולים פ"ד כולל ביחד "מצות .. לכהן .. ללווים .. למלכים .. לדיינים וכיו"ב. ואולי י"ל ד"הוא כללות כולם" דבאגה"ק כאן הוא עיבור שכתב בס' הגלגולים שם****. ועפ"ז יומתק דבמקום "מפני חשיבותו" שבמ"ח שם – כותב אדה"ז כי הוא כללות כולם. מחמת אונס וראה של"ה שם). (ב) באגה"ק מוסיף (מצות) התורה, וי"ל שזהו תוס' טעם ההכרח, ואינו נוגע כ"כ בשו"ע. ועוד ועיקר – מוכרח להוסיף כאן כיון שמבאר אח"כ וז"מ דרבנן כו'. (ג) בשו"ע הסדר "במעשה דבור ומחשבה" ואולי י"ל הטעם דבשניהם כתב ע"פ הכלל לא זו אף זו (ראה תוס' ריש יבמות). ולכן בשו"ע דעיקרו בנוגע למעשה קמ"ל דאפילו כשיש מעשה – בשביל דבור כו' ג"כ מתגלגל, ובאגה"ק (נשמתא דאורייתא) קמ"ל דאפילו כשיש מח' מתגלגל בשביל דבור וכו'. (ד) בשו"ע שם – פס"ד ברור – מוסיף הביאור "ודיבור ומח' הוא לימוד הלכותיהן. ע"ד שאמרו (מנחות קי) חכמים ע"פ זאת תורת החטאת וגו' שכל העוסק בת"ח כאילו כו'" ואולי עד"ז הטעם שבמקום "אדם" כאן – כתב שם "נפש".
- . כ"ה בדפ' זיטומיר תר"ח. תרטז. ווארשא תרנ"ה. ווילנא תרס"ה (ואילך). אבל בדפ' ראשון (שקלאוו תקנ"ד) "שתקיים". וכ"ה בדפוסי: לבוב, תקנ"ט: קאפוסט, תקע"ד: קאפוסט, תקפ"ח: ווארשא ת"ר: טשערנאוויץ תר"ט: לבוב תר"י: טשערנאוויץ תר"ב.
במדבר רבה י״ח:כ׳ - הטקסט מספריא
וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת (במדבר טז, א), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אוֹן, שֶׁכָּל יָמָיו בַּאֲנִינוּת. בֶּן פֶּלֶת, בֵּן שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ פְּלָאוֹת. אָמַר רַב אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ, וְאָמְרָה לֵיהּ מַה לָּךְ בַּהֲדֵי פְּלוּגְתֵּיהּ, אִי אַהֲרֹן כַּהֲנָא רַבָּא אַתְּ תַּלְמִידָא אִי קֹרַח כַּהֲנָא רַבָּה אַתְּ תַּלְמִידָא. אִמְרָה לֵיהּ יְדַעְנָא כּוּלֵיהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישָׁא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (במדבר טז, ג): כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים, מָה עָבְדַת אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וְאַרְוִיתֵיהּ, וְאַגְנִיתֵיהּ בְּעַרְסָא וַהֲוָה יָתְבָא אַבָּבָא הִיא וּבְרַתָּא וְסָתְרָא לְמַזְיָהּ, כָּל מַאן דַּאֲתָא בִּשְׁבִיל אוֹן בַּעֲלָהּ כֵּיוָן דְּחַזְיָיהּ הָדַר, אַדְּהָכֵי וְהָכֵי אַבְלְעִינְהוּ, הַיְינוּ דִכְתִיב (משלי יד, א): חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן, (משלי יד, א): וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח. (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה, נְשִׂיאֵי עֵדָה, מְיֻחָדִין שֶׁבָּעֵדָה. (במדבר טז, ב): קְרִאֵי מוֹעֵד, שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים. (במדבר טז, ב): אַנְשֵׁי שֵׁם, שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בַּכֹּל. (במדבר טז, ד): וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה. וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם (במדבר טז, כה), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחֲלֹקֶת, אָמַר רַב כָּל הַמַּחְזִיק בְּמַחֲלֹקֶת עוֹבֵר מִשּׁוּם (במדבר יז, ה): וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, אָמַר רַב אָסֵי רָאוּי לְהִצְטָרֵעַ, כְּתִיב הָכָא (במדבר יז, ה): כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה לוֹ. וּכְתִיב הָתָם (שמות ד, ו): וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ וגו'. אָמַר רַבִּי חִסְדָּא כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו, ט): בְּהַצֹּתָם עַל ה', אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יג): הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה', אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ח): לֹא עָלֵינוּ תְּלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחֲרֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, ה): וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם וגו'. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב (חבקוק ג, יא): שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה, מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לִזְבוּל אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִין לְבֶן עַמְרָם נֵצֵא, וְאִם לָאו, לֹא נֵצֵא, עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים, אָמַר לָהֶם לִכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, לִכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם, מְחִיתֶם, וְהָאִידְנָא עַד דִּמְחוֹ לְהוֹ לָא נָפְקֵי. דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִכְתִיב (במדבר טז, ל): אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִם בְּרִיאָה גֵּיהִנֹּם, מוּטָב, וְאִם לָאו יִבְרָא ה', לְמַאי, אִילֵימָא לְמִבְרְיֵיהּ מַמָּשׁ, וְהָכְתִיב (קהלת א, ט): אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא לְאַקְרוּבֵי פִתְחָא. (במדבר כו, יא): וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. תָּאנָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ מָקוֹם נִתְבַּצֵר לָהֶם בַּגֵּיהִנֹּם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא זִימְנָא חָדָא הֲוָה אָזֵילְנָא בְּאוֹרְחָא, וְאָמַר לִי הַהוּא טַיְיעָא תָּא וְאַחְוֵי לָךְ בֵּי בְּלוּעֵי דְקֹרַח, אָזְלֵי וַחֲזָאי תְּרֵי בִּזְעֵי וְקָא נָפַק קוּטְרָא מִינַיְּיהוּ, שָׁקַל גַּבְּבָא דְּעַמְרָא וְאַמְשְׁיֵיהּ בְּמַיָּא וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוֹמְחָא וְעַיְילֵהּ לְהָתָם וְאִיחֲרַךְ וּנְפַל. אֲמַר לֵיהּ אַצֵּית מַאי שָׁמַעְתְּ, וּשְׁמָעִי דַּהֲווֹ קָאַמְרֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין, אָמַר לִי כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדְּרָא לְהוֹ גֵּיהִנֹּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת וְאָמְרֵי הָכֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְלֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָן, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה (שמואל א ב, ו): ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י״ג:י״ב - הטקסט מספריא
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ד לקו"ש חי"ח ע' 191
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.